מאירי על פסחים נ״א

1 בני אדם שהיו נוהגים במנהג שיש באותו מנהג חשש איסור אע"פ שמנהגם מ"מ חומרא הוא הואיל ואפשר לבא ממנו לידי מכשול אין חוששין לו ומבטלין אותו בפניהם מעתה כבר ידעת שעיסת האורז פטורה מן החלה מקום שאינן בני תורה שנהגו להפריש חלה מן האורז רואים אם רובם אוכלים אורז מניחים מנהגם במקומו שאם נזיזם ממנו תורת חלה משתכחת מהם ואם רובם אוכלים מחמשת המינים מסלקים אותם ממנהגם שמא יבאו מזה להפריש ממנה על התבואה ונמצא מן הפטור על החיוב ועיסתם טבל בידם או מן התבואה עליה ונמצא מן החיוב על הפטור וחלתם טבל ביד כהן ושמא תאמר אף בחמשת המינים נחוש עליהם שמא יפרישו ממין על שאינו מינו אפשר שמחמשת המינים הואיל וכתובים הם בהדיא הכל יודעים שקצתן מינים בפני עצמן אבל אורז ודוחן וקטניות סבורים הם שבטלים הם אצל איזה מחמשת המינים ליקרא מינו לתרום מזה על זה:

2 היו נוהגים בדבר שאין בו חשש לבא ממנו לידי מכשול אם היה המנהג בטעות והוא שהיו סוברים בו שהוא אסור מתירין אותו בכל ענין ואין חוששין לו אבל אם היו יודעין בהיתרו ואעפ"כ נהגו בו איסור מנהג הוא ואסור לבטלו להם והוא שאמרו בתלמוד המערב כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל שיודע שהוא מותר ואעפ"כ נהגו בו איסור נשאל ואין מתירין לו וזה שאמרו נשאל ומתירין לו לא סוף דבר על ידי שהם שואלין בה אלא אף בלא שאלה כן ומתוך שבסופה אמרו נשאל ואין מתירין לו כלומר שאף על ידי שהוא שואל בכך אין מתירין נקט ליה רישא בנשאל:

3 ודברים אלו ענינם להתירם או שלא להתירם לבעלי המנהג אבל להתיר לעצמנו אותו דבר שנהגו בו איסור במקומם ובפניהם אם אינם בני תורה אסור לזה שבא במקומם לאכלו בפניהם אחר שאינו מנהג טעות שחוששין להם שיבואו לדמות דבר לדבר ולהקל בדברים האסורים ושלא בפניהם מותר אע"פ שהוא במקומם ואם הם בני תורה אף בפניהם מותר ומ"מ דוקא בשזה שבא דעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור נוהג כמותם בין לאיסור בין להיתר ודבר זה בשדעתו לחזור אתה למד אותו ממה שאמרו למטה ברבה בר בר חנא דאכל דאייתרא והקשו עליו מחומרי מקום שהלך לשם ותירץ בה משום דדעתו לחזור הוה ובשאין דעתו לחזור אתה למד אותו ממה שאמרו בראשון של חולין י"ח ב' כי סליק ר' זירא אכל מוגרמתא דרב ושמואל וכשהקשו לו ממקום שיצא תירץ בה דלא היה דעתו לחזור א"כ במה אמרו במשנתנו נותנין לו חומרי מקום שיצא וחומרי מקום שהלך הרי אם דעתו לחזור אין לו אצל חומרי מקום שהלך כלום אלא במקום עמי הארץ ובפניהם ומשנתנו סתם נאמרה ואף במקום תורה ואם שאין דעתו לחזור הרי אין לו אצל חומרי מקום שיצא כלום נראין הדברים בשדעתו לחזור ואינו מתכוון לקבוע דירה כאן אלא שמ"מ אין דעתו לחזור אלא לאחר שלשים שמאחר שדעתו להתעכב שם שלשים יום הרי הוא בדין בבי העיר בקצת ענינים וכן הוא ממקום שלו אחר שיחזור לאחר שלשים וראוי לחומרי שני המקומות אבל אם אין דעתו לחזור אלא שרוצה להתעכב כאן לקביעות דירה פקע ממנו מנהג מקומו לגמרי כמו שביארנו ונמצא לדעת זה שכל שדעתו לחזור תוך שלשים אין לו חומרי מקום שהלך כלל אלא בשאינן בני תורה ובפניהם על הדרך שכתבנו ואם אין דעתו לחזור אלא שבא לקבוע דירתו כאן אין לו חומרי מקום שיצא כלל ואם דעתו לחזור ואינו בא בכאן להשתקע ולקביעות דירה אלא שדעתו להתעכב כאן שלשים יום או יותר בזו נותנין לו חומרי שניהם וזהו ענין משנתנו ואף הלשון מוכיח כן שכל שהלך למקום אחר למלאכה לא ליום אחד ולא לזמן קצר כל כך הוא הולך אלא כך דרכם שבני הכפרים אין ביניהם בעלי אומנות ובאים שם אומנים מן העיירות ועומדים שם עד שמשלימים מלאכת כל הכפר כל אחד באומנותו ואח"כ חוזרין להם כך נראה לי ואף קצת רבותי הורו בה וכן מצאנוה רמוזה אח"כ בשם גדולי המפרשים:

4 שני אחים מותר להם לרחוץ כאחד ואין כאן משום פריצות וחשש הרהורי עבירה והוא שאמרו עם הכל אדם רוחץ חוץ מחמיו ובעל אחותו שמתוך ראייתם זוכר את אחותו ואת אשתו ומחשבות ממשמשות ובאות ועם אביו אסור מחשש פריקת עול יראה ומ"מ אם היה אביו צריך לו לשמשו מותר וכן הדין בתלמיד עם רבו והוזכר בכאן שבכבול והוא מקום שאינם בני תורה לא היו נוהגים לרחוץ שני אחים כאחד ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שרחצו שם שניהם כאחד ולעזה עליהם מדינה ואמרו מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר מותרין אתם אלא שמתורת מנהג אתם נוהגים באיסור ואנו אין לנו אחר שדעתנו לחזור מפני שלא היו בני תורה ולא היה להם להתיר מנהג איסורם בפניהם אחר שלא היה מנהג טעות ואף מדינות הגדולות אע"פ שא"א שאין בהם בני תורה כל שאין החכמים הגדולים מצויים לשם הרי הן כשאינן בני תורה שבני מדינה רבים הם ואין נשמעים אלא לחכמים והוא שאמרו שמותר לצאת בקורדקסין בשבת והוא מין של סנדלים ונקראין בלשון לועזית באטינש שאין לחוש להם שמא ישלפו ויבא להביאם ברה"ר ומ"מ לא היו נוהגים להביאם בעיר אחת ששמה יוכני ויש גורסין יבנה אלא שאין זו יבנה המיוחסת למושב הבתי דינין ויש גורסין בה בירי ומעשה ביהודה והלל שהיו יוצאין בקורדקסין ולעזה להם מדינה לומר לא ראינו כך מימינו ושמטום ונתנום לעבדיהם ולא רצו לומר מותרין אתם על הדרך שביארנו שבני מדינה הואיל ואין החכמים מצויים שם לקבוע פרקם הרי הם כשאינם בני תורה וכן אמרו שמותר לישב בשבת על ספסלי עכו"ם שמוכרים בהם סחורה ואין כאן משום חשד מקח וממכר ובעכו נוהגים בזה איסור ומעשה ברבן גמליאל שישב על גבי ספסלי עכו"ם בעכו ולעזה עליו מדינה ונשמט וישב על הקרקע ולא רצה לומר מותרין אתם על הדרך שביארנו:

5 שני מקומות יש בקיבה שהאחד עשוי כקשת והאחד עשוי כיתר שעל הקשת ויש חלב בשני מקומות הללו ושעל הקשת אסור לגמרי ושעל היתר הוא תלוי במנהג יש מקומות שנהגו בו היתר ויש מקומות שנהגו בו איסור ובבבל נהגו בו איסור וכשירד רבה בר בר חנא מארץ ישראל לבבל היה אוכל ממנו כמנהג מקומו מפני שדעתו לחזור היה ואחר שהיה במקום בני תורה אף בפניהם היה יכול לאכלו וכשבאו לפניו רב אויא ורבא בר רב חנין כשראה אותם נכנסים כסה את החלב שלא יראוהו וכשספרו הדברים לאביי אמר להם שווינכו כותאי כלומר כאילו אינכם בני תורה שלא לאכלו בפניכם הא מ"מ אלמלא שדעתו לחזור איסור היה נוהג בו מתורת חומרי מקום שהלך על הדרך שכתבנו ואע"פ שהיה הוא מארץ ישראל ובני בבל כפופים להם מצד מעלתם שהם מומחים וסמוכים אע"פ שראש גולה שבבבל מופלג מנשיא שבארץ ישראל דהכא שבט והתם מחוקק סנהדרין ה' א' והיה לנו לומר שאף כשאין דעתו לחזור לא יהא כפוף למנהג מקום זה אין הלכה כן ואין חילוק בין בבל לארץ ישראל והכל תלוי בדעתו לחזור על הדרך שביארנו:

6 ויש דברים שאף בדעתו לחזור צריך לחומרי מקום שהלך והוא בבא מארץ ישראל לבבל שאסור ביום טוב שני של גליות מפני שהוא מנהג כל הגולה ואין לפרוץ בו ומ"מ במדבר מותר אף באין דעתו לחזור שמאחר שעדיין לא הגיע לישוב עדיין לא הוקבע להיות כמותם והוא שאמרו למטה במדבר מותר בישוב אסור וכן התבאר במסכת חולין שכל שהוא חוץ לתחום העיר אינו בתורת חומרי אותה העיר והוא שאמרו שם בפרק כל הבשר בסורא לא אכלי כחלי רמי בר יחזקאל מפומבדיתא אקלע לסורא במעלי יומא דכפורי אפיקו כולי עלמא לכחלייהו ושדינהו אתא איהו לקטינהו ואכלינהו אתיוה לקמיה דרב חסדא אמר ליה ולית לך נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו ולשיטתנו זו נאמרה כשלא היה דעתו לחזור עד לאחר שלשים ואע"פ שאכילתו היתה בתוך שלשים שהרי כששאלו לו אמאי לא רמית חוטי דתכלתא אמר להו טלית שאולה היא וכל שלשים יום פטורה מ"מ היה דעתו להתעכב שם שלשים יום אלא שלאחר שלשים היה דעתו לחזור שאם לא היה דעתו לחזור אלא שתהא דעתו לקבוע דירה כאן הרי הוא כבני העיר לעולם ואף חוץ לתחום אסור לו וכן לענין יום טוב שני כל שהגיע לישוב ואין דעתו לחזור אף במדבר אסור מפני שהוקבע לו ביניהם לכל הדברים אף להפקיעו מחומרי מקומו וכמו שאמרו בראשון של חולין י"ח ב' כי סליק ר' זירא אכל מגרמתא דרב ושמואל והקשו ולית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ופירשוה שאין דעתו לחזור ונמצא שלשיטה זו שכתבנו שחומרי המקומות ניתנות למי שמתעכב לשם שלשים או יותר ושדעתו לחזור לאחר שלשים וכל שדעתו לחזור בתוך שלשים אין לו ולמקום שהלך כלום אא"כ במקום שאינן בני תורה ובפניהם ואם אין דעתו לחזור אין לו ולמקום שיצא כלום והשמועות מסכימות לשיטה זו יפה ואין אנו צריכים להרבה סברות שראיתי בשמועה זו לגדולי הדורות ולשאר מפרשים לחלק בין דברים שיש בהם נדנוד עברה לזולתם ולפרש נותנין עליו חומרי מקום שיצא ושהלך לצדדין ר"ל חומרי מקום שיצא בשדעתו לחזור אפילו לזמן מרובה ושהלך בשאין דעתו לחזור לעולם ואין שתי החומרות חלות על שום אדם לעולם ושאר סברות גם כן שאין הדעת סובלתם ומ"מ כל מה שכתבנו לא נאמר אלא במה שנאסר לאלו מתורת מנהג אבל כל שעושים מחמת הלכה ואחרים חולקים עליהם מכח הלכה גם כן יש צדדים שהללו עושים כדבריהם והללו עושין כדבריהם ואפילו אלו בפני אלו ואפילו בני העיר זה עם זה וכמו שאמרו ביבמות י"ד ב' על בית שמאי ובית הלל בית שמאי עושים כדבריהם ובית הלל כדבריהם ונוהגים אהבה וריעות ביניהם זה בזה כמו שיתבאר שם וכבר הארכנו בדינין אלו הרבה בפירושנו ובקצת שאר חבורינו:

7 אף באלו אם ראה רוב בני העיר סוברים בו כדעת האוסר והוא נוהג היתר מצד מה שראה לחכם מופלג שהיה מתיר ואינו מתיר מצד עצמו אין ראוי להניח בני ביתו לנהוג היתר והוא שאמרו אמר ליה רבה בר בר חנא לבריה לא תיכול ספיחי כרוב בשביעית דאייתרא לא בפני ולא שלא בפני ואע"פ שאני אוכלם אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל מהם וכדאי הוא לסמוך עליו בין בפניו בין שלא בפניו אבל אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני ואם על כל פנים רוצה שינהגו בני ביתו או הנמשכים אחריו כמותו ראוי לו מ"מ שיזהירם שלא לנהוג היתר בה אחריו והוא שאמרו אמר רבה בר בר חנא סח לי יונתן בן אלעזר פעם אחת נכנסתי אחר ר' שמעון בר יוסי לגינה ונטל ספיח כרוב ואכל ונתן לי ואמר לי בפני אכול ר"ל בעודני חי שלא בפני לא תאכל אני שראיתי את ר' שמעון שאכל כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בין בפניו בין שלא בפניו אבל אתה בפני אכול שלא בפני לא תאכל:

8 כל מה שהארץ מוציאה בשביעית הן מן הזרעים שנפלו בה קודם שביעית הן מן העקרים שנקצרו וחזרו וצמחו הכל נקרא ספיח ומותר לאכלו מן התורה מתורת הפקר עד הביעור כשאר הפירות שאין דנין אותן כמי שנזרעו אלא כפירות היוצאים מן האילן אבל חכמים גזרו עליהם שלא לאכלם כלל ר"ל אף קודם הביעור מפני החשודים שהיו זורעים קטניות ותבואות וזרעיני גינה בסתר וכשהיו צומחים היו אומרים ספיחים הם ולא השאירו היתר באכילה פירות שביעית עד זמן הביעור אלא בפירות האילן ובעשבים שאין דרך לזרעם לרוב בני אדם ואף בספיחים עצמם השאירו היתר באותם העולים בשדה בור שאין דרך לזרוע לשם מפני שאינו צומח וכן בשדה ניר שאף זו נזהר מלזרעה בדברים אלו שרוצה הוא בתקונה וכן שבשדה כרם שאין אדם אוסר כרמו וכן שבשדה זרע שהספיחים מפסידים אותם הא כל שאר הספיחים כגון שבגינה או שדה הדומה לה שעפרה מזדבל ומצמיח כל הספיחים אסורים בה ואפילו ספיחי כרוב אע"פ שהענין ניכר בהם בין ספיח לבין שנזרעה והוא ענין שאין כיוצא בו בירק השדה ר"ל שיהא ניכר בין ספיח לבא מדרך זריעה מפני שאילו נתיר בהם יבואו להתיר אחרים על ידם וקצת חכמים לא חששו לגזרה זו והיו אוכלים ספיחי כרוב אלא שאף הם היו מזהירים שלא לנהוג בהם היתר אחריהם כמו שכתבנו וי"מ בהיתר ספיחי כרוב מפני שהם דומים לאילנות שהם גדלים מן הגזע ר"ל שצומחים מן העיקרים אחר שנקצרו כדרך האילנות:

9 אע"פ שדברים אלו לענין פסק כך הם מ"מ לענין ביאור הסוגיא זה שאמרו דר' שמעון דקאמר כל הספיחים אסורים ומפני החשודים כמו שביארנו חוץ מספיחי כרוב ורבנן דאסרי אף בספיחי כרוב תרוייהו פליגי אליבא דר' עקיבא פירושו דהוא אוסר מן התורה ספיחים באסיפה ודרך שמור אף קודם זמן הביעור ולא התיר אלא דרך הפקר ואף זו דוקא עד הביעור ומביא ראיה מדכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין אלא מכאן לספיחים שאסורים כלומר לא נזרע לכתחילה ולא נאסוף מן הספיחים אלא שנאכל מהם מן ההפקר כדין שאר פירות עד זמן הביעור ורבנן פליגי עליה בתורת כהנים לומר שאין ספיחים מדברי תורה שלא לאכלם מן השמור ודרך אסיפה קודם הביעור אלא מדברי סופרים הא לאחר הביעור אסורים וביאור הפסוק לדעתם הן לא נזרע ואף מה שנאסוף מן הספיחים אין אנו מכניסין אותו לקיום שהרי אתה אומר שנבערהו א"כ מה נאכל אחר הביעור ואומר עכשיו שזה שנחלקו ר' שמעון ורבנן וששניהם שוים לאסור אכילה לגמרי אף קודם הביעור מגזרת החשודים ושלא נחלקו אלא בספיחי כרוב לדעת ר' עקיבא אמרוה שנותן לספיחים דין שביעית לאסרם מן התורה באסיפה ובשימור אף לקודם הביעור ושלא לאכול אלא מתורת הפקר דאילו לרבנן שמתירין באסיפה ובשימור מן התורה סומכים הם על האסיפה ואין באין לזרוע דניחא להו לעבור על דברי סופרים באסיפה משיעברו על דברי תורה בזריעה אבל לר' עקיבא שאוסר באסיפה מן התורה מאחר שאין רשאין לאסוף ואם יבואו לעבור על האסיפה יהא הדבר ניכר ניחא להו לזרוע בחשאי ויאמרו ספיחים הם ומתוך כך גזרו בהם שלא לאכול כלל אף מן ההפקר ואף קודם זמן הביעור ולדעת ר' עקיבא זה שכתוב את ספיח קצירך לא תלקט תקצור פירושו שלא תלקטהו דרך קצירה ואסיפה ולדעת חכמים שמתירין באסיפה פירושו שלא תאספהו כדרך שאר השנים בהעמדת כרי ודישה בפרות אלא שישמר ויקצור ויאסוף בביתו על יד על יד:

10 ושמא תאמר האיך אתה אומר שר' עקיבא מתיר מן התורה באכילת ספיחים מתורת הפקר והרי בראשון של מנחות ה' ב' אמרו מן הבקר להוציא את הטרפה והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסורה וכו' וקאמר עלה מנחת העומר יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה מה לעומר שכן מתיר חדש להדיוט עומר של שביעית יוכיח שאין בו חדש מה לעומר של שביעית שכן מתיר ספיחים כר' עקיבא דאסר ואם הוא מתירם קודם הביעור עדיין היה לו לומר שכן מתיר חדש קודם הביעור שהרי הפסח שהוא זמן הבאת העומר אינו זמן הביעור דאדרבה תחילת קציר הוא אין זו קושיא שהספיחים מגרעיני שנה ששית הם אלא שלא הביאו שליש עד תחילת שביעית ומ"מ לקיטתם קודם הפסח ואינם באיסור חדש כגון שהם מבית השלחין שבעמקים שאין ראויים לעומר ורשאי לקצור ובלבד שלא יגדוש ופירשו גדולי הרבנים הטעם מפני שהן רעות ואינן ראויות לקרבן ומ"מ נראה לי דכל ספיחים הנלקטים בחורף אינם בדין חדש ובית השלחין שבעמקים אין הטעם אלא שממהרים להתבשל וכמו שאמרו בתורת כהנים וקצרתם את קצירה שתהא תחילה לכל הנקצרים יכול אף של בית השלחים ובית העמקים תלמוד לומר קצירכם של כלכם יצא של בית השלחים ושל בית העמקים שאינו של כלכם כלומר שממהרים להתבשל וא"כ זה שאמרת במנחות שמתיר ספיחים פירושו על הנלקטים בסמוך לו ומאחר שכן אפשר שבהבאת העומר הוה ליה אחר הביעור שכבר כלה לחיה שבשדה:

11 זו היא שיטתנו אע"פ שיצאנו מכלל כל שאר המפרשים אלא שמ"מ נשאר לנו מן הקושיא שבתשיעי של שביעית אמרוה לזו של ר' שמעון בהפך ר"ל ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב וחכמים אומרים כל הספיחים אסורים וכן בתלמוד המערב בראשון של ברכות ר' שמעון חמא בשמטתא חד דמלקט ספיחים אמר ליה ולית איסור אמר ולאו את הוא דשרית אמר ליה ואין חברי חלוקים עלי קרא עליה ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הות ליה ואנו מתרצים שזו שבכאן בספיחי שביעית שנכנסו לשמינית ומאחר שצמחו בשביעית אסורים חוץ משל כרוב שדרכם לגדל אימהות ר"ל הראשים שהזרע לשם והדבר ניכר שכל שלא גדלו אימהות של שמינית הם לפי הזמן שעבר מן השמינית וזו של שביעית בספיחי ששית שנכנסו לשביעית ומתוך כך מותרין שניכר הוא שהם של ששית חוץ מן הכרוב שדרכן לגדל אימהות ואגב אותם שגדלו אימהות שהם של ששית יש לחוש שמא יביא מן האיסור ר"ל מאותם שלא גדלו אימהות ויאמר מאימהות שבששית הבאתי וזהו מעשה של ר' שמעון בתלמוד המערב והוא שאמר ופורץ גדר ישכנו נחש כלומר שלא נאמרה אלא משום גדר ואף זו שאר מפרשים פרשוה בפנים אחרים ובאמת הדברים מבולבלים כמעט שאי אפשר לישבם כהוגן ואנו פרשנו מה שנראה לנו שהוא מתישב יותר לפי בלבול הסוגיות שבענין זה בבבלי ובירושלמי ובמשניות: