מאירי על פסחים קט״ו

1 בזמן שבית המקדש קיים היתה אכילת מצה ואכילת מרור מן התורה שנא' על מצות ומרורים יאכלוהו ובזמן שאין בית המקדש קיים מרור מדרבנן שלא נאמר מצות ומרורים אלא בזמן שיש פסח ובמצה מיהא הכתוב חזר וקבעו חובה ונמצא בזמן הזה מצה דאורייתא ומרור דרבנן ומעתה לא יכרוך מצה ומרור כאחד לצאת ידי שניהם שהרי טעם מרור בא ומבטל של מצה שהוא של תורה ואע"פ שאמרו אין מצות מבטלות זו את זו דוקא של תורה בשל תורה או של סופרים בשל סופרים אבל של תורה בשל סופרים אתי דרבנן ומבטל דאורייתא וא"כ למדת שבזמן שבית המקדש קיים מותר ומ"מ אם בזמן המקדש היתה עיקר המצוה לאכול כל אחת לפני עצמה או לכרכן בבת אחת נחלקו בה הלל הזקן וחכמים והוא שאמרו אמרו עליו על הלל הזקן שהיה בזמן שבית המקדש קיים שהיה כורכן בבת אחת משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו שיהא הכל בבליעה אחת ר"ל הפסח והמצה והמרור אלא שבדיעבד אף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ומאחר שהוא סובר שעיקר המצוה לכרכן אתה למד שאין מצות מבטלות זו את זו שהרי מצה ומרור שתי מצות הם והראיה שהרי הוקבעה חובת מצה בלא זכר אכילת מרור ואעפ"כ מצוה לכרכן ולדעת חכמים עיקר המצוה אכילת כל אחת בפני עצמה עד שאפשר לדעתם שלא יצא בכריכה וזהו שאמרו יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והקשו מאי אפילו דמשמע כל שכן בכריכה והשיבו שברייתא זו לדעת הלל נאמרה וללמד שבדיעבד אפי' בזה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ומ"מ ענין חלוקי' עליו חבריו לא זז ממקומו אלא שאין ראיה לכך מברייתא זו וכשם שהלל סובר שעיקר המצוה בכריכה ושיצא אף שלא בכריכה כך רבנן סוברים בהפך שעיקר המצוה שלא בכריכה אלא שלדעתם לא יצא בכריכה מטעם בטול מצות זו את זו:

2 וי"מ שלרבנן עיקר המצוה כמה שירצה בין בכריכה בין שלא בכריכה ואין גורסין תנא דבית הלל היא אלא כך גורסין אלא אמר רב אשי הכי קתני יכול לא יצא אף בדיעבד אלא בכריכה ת"ל יאכלוהו אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ולדעת זה אף לרבנן אין מצות מבטלות זו את זו ומה שאמרו מאן תנא דקאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל היא וכן שבזבחים פרק התערובות אמרוה בלשון זה בעצמו פירושו שמצינו לו שאמרה כן ולרבנן לא מצאנוה להם בפירוש:

3 ולענין פסק הואיל ולא נאמרה הלכה לא כהלל ולא כרבנן ואנו צריכים לעשות זכר למקדש אוכלין תחלה כל אחד בפני עצמו מחשש בטול זו את זו ומברך על כל אחת בפני עצמה ואח"כ אוכל משתיהן בכריכה בלא ברכה זכר למקדש כהלל ושמא תאמר והלא בזמן הזה אף בלא הלל רבנן אתה צריך לאכול כל אחת בעצמה שהרי אתי דרבנן ומבטל דאורייתא ומ"מ היה אפשר לאכול מצה לבד ולכרוך אח"כ ולא היינו צריכים למרור בפני עצמו וכן אין קפדים בו על בטול מצה שכבר יצא ממנה אבל עכשיו נחוש אף לדברי חכמים ואוכלים מכל אחד בפני עצמו ואח"כ כורכין אם בטבול אם שלא בטבול הואיל ופסקנו חרוסת מצוה וענין בטול מצות זו את זו לאו בטול טעם הוא שהרי אין הטעם בטל בכך אלא שחבוב מצוה מצריך שלא לערב טעם אחר עמו אא"כ היא טעם מצוה שכמותה או חמורה ממנה ומ"מ כל שהוא דרך אכילתו אין בו ביטול ואין טענה מכאן לאסור שלא לטבל אכילת המוציא בתבשיל אדרבה כך היא אכילתו וכך היא הדור לו והרי חרוסת אף לדעת האומר שאינו מצוה לא היינו אומרין בו שיטבל אחר שכך היא דרך אכילה וגדולי המחברים מצריכים טבול אף במצה ואין הדברים נראים:

4 זה שביארנו במשנה שאחר קידוש נוטל את ידיו אע"פ שאינו אוכל סעודתו עדיין ומשום קידוש אינו צריך נטילה שהיין פירות הוא והנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח טעם הדבר מפני שהוא צריך לטבל בחרוסת וכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אע"פ שאין צריך לשקע את המרור כלו בחרוסת שמא יארע וישקעהו עד שתגע ידו במשקה וסתם ידים שניות וכל שני מטמא משקין להיות תחלה הא מטעם האוכלין לא שאין שני עושה שלישי בחולין ובסעודת פת הוא שתקנוה על סמך והתקדשתם:

5 צריך להזהר שלא ישהה את המרור יותר מדאי בחרוסת שמא מתוך חריפותו יבטל מרירות המרור והרי מ"מ לטעם מרור אנו צריכים:

6 אע"פ שנטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול ידיו אחר ההגדה בטבול שני לפי שבקריאת ההגדה הסיח דעתו ושמא נגע במקום שאין ראוי לו ביאוש הדעת וחזרו להם סתם ידים וצריך לנטילה אחר שטבולו במשקה ושמא תאמר ואף בלא טבול הרי צריך ליטול משום פת אינו כן שנטילה לסעודה אינה אלא מטעם והתקדשתם ודיו בנטילה ראשונה לכל סתם ידים אלא לא נאמרה אלא מחמת הטבול ובזמן אוכלי טהרות אבל שבחולין אין שני עושה שלישי ואין צורך נטילה מצד הטומאה ובזמן הזה שאין אוכלי טהרות מצויין אף בטבול משקה אין צריך נטילה ודיו בראשונה או בשניה אם ירצה שאינו צריך ליטול בראשונה לסתם ידים אחר שאינו אוכל ואם בא ליטול שניה אינו מברך וזה שכותבין בזמן הזה בנוסח סדר הפסח שצריך נטילה שני פעמים הראשונה משום טבול משקה אינו מחוור ואע"פ שבנטל שחרית במה שאמרו שמתנה עליהם לכל היום אמרו דוקא בששמר את ידיו ההיא בסעודות חלוקות נאמרה אבל בסעודה אחת אע"פ שיש הסח הדעת בנתים אין צריך נטילה וי"מ זה שאמרו כל שטבולו במשקה וכו' בטבול שני ומפני שהם סוברים שבירקות הבאות לאחר קידוש אין בהם טבול כמו שכתבנו למעלה וזו שאמרו נוטל ידיו בטבול ראשון וכו' פירושו שהיו ידיו מלוכלכות:

7 מי שבלע מצה בלא לעיסה יצא שמ"מ אכילה בלא לעיסתן אכילה היא אבל בלע מרור לא יצא שמ"מ אחר שהוא זכר לוימררו ר"ל למירור המצרים לטעם מרור הוא צריך ואין טעם מר בלא לעיסה בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא שאין כאן ביטול אחר שלא לעס המרור ואי אפשר שלא נגע ממשהו של מצה בפיו שאין הכריכה מונעת בכך מפני שאינה קיימת ומתפרקת אבל ידי מרור לא יצא כרכן בסיב של דקל הראוי לאכילה ר"ל שכרך המצה בתוך המרור וקשרן בסיב שלא תתפרק עד שנמצא כשנבלעו שניהם שלא נגע ממש המצה בפיו אף ידי מצה לא יצא ויש גורסין בבלע מרור לבד שיצא שלא נפקע טעם מרור אף כשאין בה לעיסה אא"כ מצה עמו וכן פרשוהו גדולי הרבנים ואין נראה כן ויש שדוחין אף עיקר השמועה לומר שאף בלע מצה לא יצא ומפני שבכל הפרק מצינו שאומרים תמיד טעם מצה בעינן וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שלא הביאוה:

8 בזמן התלמוד היה דרכם לעקור את השלחן כמי שאכלו כדי להעיר את התינוקות וכמו שאמרו ולמה עוקרין את השלחן כדי שיראו התינוקות וישאלו וכן היה דרכם שהיו אוכלים בשולחנות קטנים כל אחד בשלחן שלו ואחד קורא את ההגדה וכלם שומעים ולא היו עוקרין את השלחן אלא בפני אותו שהיה קורא ההגדה וכן בשעה שהיו אומרים מצה זו ומרור זה אין צורך להיות מצה ומרור בפני כל אחד ואחד אלא בפני אותו שהיה קורא ההגדה ועכשיו שנוהגים להיות כלם אוכלים על שלחן אחד מנהגנו לסלק את הסל שבו המצה והחזרת ושני התבשילין רמז לעקירת השולחן ויש נוהגין להגביהו על הכתף זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם וכשאומרין מצה זו ומרור זה שצריך להגביה כמו שיתבאר אנו נוהגים להיות הקורא מגביה תחלה ואחר כך כל אחד ואחד:

9 זה שקראה תורה לחם זה לחם עוני רמז יש בו להרבה דברים הוא שאמרו לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה ר"ל הגדה והתחלת הלל וכן אמרו לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה וכן אמרו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתן מפני שהם צריכים לאכול כך בפסח הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתם שלא יחמיץ:

10 ומברכים המוציא ועל אכילת מצה על אחת ופרוסה ואין הכרח אם המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלימה אם בהפך אם שיברך את שתיהן קודם שיבצע ושיבצע אחריהם בשלימה ופרוסה ומ"מ שתיהן נעשות על שלימה ופרוסה ומ"מ בשבתות ובימים טובים צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות אם בשבת ממה שאמרו חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב ואם בימים טובים ממה שפרשו הגאונים ז"ל שאף בימים טובים כן שהרי בשבת אין הטעם אלא מפני שלא היה המן יורד בשבת והיה יורד ערב שבת כפלים וכדכתיב לקטו לחם משנה ואף בימים טובים היה כן וכן הוא במכילתא אלא שבפסח אתא לחם עוני וגרעה לפלגא אפי' חל בשבת והוא שאמרו במס' ברכות ל"ט ב' הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ועכשיו נהגו ליטול שלש לקיים לחם משנה בהמוציא ולחם עוני בפרוסה וכך כתבוה גדולי הרבנים בפירוש סוגיא זו ולא עוד אלא שגדולי המפרשים היו נוהגים לכרוך בשלישית והיו אומרים דרך צחות עניה זו לשוא שמרה וכבר ביארנו שאין הכרח בשלימה ופרוסה על איזו המוציא ועל איזו אכילת מצה:

11 ומתוך כך נשתנו בענין זה המנהגים מהם שמברכים על השלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה שהרי לחם עוני על המצה הוא ומהם שהיו עושים שתי הברכות כאחת שמאחר שנעשית בה מצוה נקיים בה האחרת וכמו שאמרו בפת של עירוב הואיל ואתעבידא בה חדא מצוה נעביד בה אחריתי ויש מביאין ראיה לזו ממה שאמרו בברכות בענין הביאו לפניו פתיתין ושלמין וירא שמים יוצא ידי שתיהן והוא שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ר"ל שבוצע על הפתיתין שאם לא כן פתיתין מאי עבידתייהו ועליה אמרו הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ומ"מ גאוני הראשונים פירשו בה הכל מודים בפסח שאם הביאו לפניו פרוסה ושלימה מברך על הפרוסה אם ירצה ומ"מ אין לו לפרוס בשביל כך וכל שכן שאם יש לו שלימות שמברך עליהן והדבר הדור יותר ולא נאמר אף כאן בפרוסה אלא לתורת רשות וכמו שאמרו שם האי כובא דארעא נהמא הוא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה ודאי זו מתורת רשות נאמרה ואף חברתה כן והדברים נראין אלא שהמנהג לפרוס ומנהג בעלמא הוא אלא שנראה שנהגו בפריסה כדי שישתמשו מזו להצנעת חציה תחת המפה עד שמתוך כך נותנין לב יותר לאכול כזית מצה באחרונה זכר לפסח: