מאירי על פסחים מ״ד

1 והקשה אביי וכל איסורין שבתורה אין בהם היתר מצטרף לאיסור והתניא המקפה של תרומה ר"ל תבשיל עבה והשום והשמן הנתונים בה לתבל הם של חולין ונגע טבול יום במקצתו והדבר ידוע שטבול יום פוסל את התרומה ולא את החולין ואמרו עליה שפסל את הכל שהמקפה עיקר והכל הולך אחריה אבל המקפה של חולין והשום והשמן של תרומה לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ומקום מגעו מיהא פסל וסתמא קאמר בין שנגע במקפה של חולין בין שנגע בשום ושמן של תרומה ובשלמא אם נגע בתרומה הואיל והשום והשמן ניכרים שם אינה בטלה אלא אם נגע בחולין מאי טעמא ואם מפני שנתן בו טעם אין לטעם טעם אלא באיסורין הא לטומאה לא ואע"פ שבמסכת נדה ז' א' אמרו חולין הטבולים לחלה הואיל ועריבא בהו תרומה כתרומה דמי ונפסלים בטבול יום בזו הואיל וחלה שבה בעמוד והפריש קאי אינה בטלה אבל זו שנפלה שם ממקום אחר אין הטעם מטמא ולא עוד אלא שאף בזו הלכה שאינן כתרומה אלא כחולין ופירשו בו הטעם הואיל וזר לוקה עליה בכזית ור"ל בכזית בין שניהם אלמא שהמקפה ראויה להשלים את התרומה וכן הדין לדעתו בכל שאכל ממקום שנתרבה שמנו שטעם השמן צרור ומונח שם כאילו הוא בעין אלמא אף בשאר איסורין היתר מצטרף לאיסור למלקות:

2 ותירץ בה שלא אמרוה משום היתר מצטרף לאיסור אלא בשנתערב שם מן השמן והשום שיש בו כזית בכדי אכילת פרס ופירושה הואיל וזר לוקה עליו באכילת פרס שנמצא אוכל כזית איסור ואתה צריך לפרשה על השמן שהרי השום אין תרומתו מן התורה והיאך לוקה עליה אלא על השמן נאמרה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא שלא אמרו מדאורייתא חד בתרי בטיל אלא במין במינו שאין בו טעם כמו שביארנו ואע"פ שנחלקו חכמים בו על ר' אליעזר אינו אלא מפני שכותח הבבלי אין דרכו אלא בטבול והוא הקרוי כאן משטר קא שטר ואין שם כזית בכדי אכילת פרס ואם תמצא לאמר שאוכלו בעין מכל מקום בטלה דעתו ואין זו אכילה המחייבת וזו של מקפה הלכה היא ומטעם כזית בכדי אכילת פרס על הדרך שביארנו:

3 והקשה לו על מה שאמר שכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ממה שאמרו שתי מדוכות ר"ל שדוכין בהם את התבלין ודכו בהם תבלין באחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו ולא נודע תבלין של איזו מדוכה באיזו קדרה מותרין וסתמא קאמר ר"ל אף תבלין הרבה בתבשיל מועט שיש בהם כזית בכדי אכילת פרס ואם כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא האיך הקלו בה כל כך וספיקא דאורייתא לחומרא ותירץ בה שבזו כל עצמה אינה אלא מדרבנן שתרומת תבלין דרבנן היא וכן הלכה הא בתרומה של תורה אין אומרין כן ואף בתערובת שאין בו כזית בכדי אכילת פרס לדעתנו שהרי אע"פ שאין בו מלקות מ"מ איסורו מן התורה לדעתנו הא לדעת האומר בו מדרבנן מותר שלא אמרו תרומה באחד ומאה אלא במינו ומדברי סופרים ואע"פ שהביאוה מן המקרא אסמכתא בעלמא הוא:

4 וחזר והקשה ממה שאמרו שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו וודאי אף זו בכזית בכדי אכילת פרס והאיך הקלו בה אם הוא מן התורה והרי זה בתרומת התורה שסתם קופות וסאין ממיני התבואות הם ופירשוה בתרומה בזמן הזה שאינה במקומות הרחוקים אלא מדברי סופרים וכן הלכה והיתרה שלא רבו חולין על התרומה הואיל ותרומה בזמן הזה דרבנן הא בתרומה של תורה אסור עד שיהו שם חולין בכדי שלא יהא שם כזית בכדי אכילת פרס ואף בזו אסור לדעתנו שהרי מ"מ מן התורה היא וגדולי המחברים פסקו בתרומה דאורייתא עד שירבו חולין על התרומה והוא תימה ושמא הם פירשוה על מין במינו וכן עיקר כמו שביארנו למעלה ואע"פ שהביאו עליה דין כזית בכדי אכילת פרס ומין במינו אף בכזית בכדי אכילת פרס אינו אלא מדברי סופרים כבר פירשנוה למעלה כראוי ומ"מ גדולי המפרשים פירשוה במין בשאינו מינו כגון חטים בשעורים ושמא תאמר הרי האיסור ניכר מתוך כך פירשוה גדולי המפרשים בקמחין שאין האחת נכרת בחברתה ועיקר הדברים כדעת ראשון:

5 ולעיקר השמועה חזר והקשה היכי מוקמינן משרת להיתר מצטרף לאיסור והא מיבעי ליה לטעם כעיקר ושמא תאמר ומדהיתר מצטרף לאיסור בלא שיעור מאי אצטרכינן קרא לטעם כעיקר שיש בו שיעור איסור אין זה כלום שכך הוא אומר האי קרא דמשרת לאשמועינן טעם כעיקר אתא אבל היתר אמינא לך דאינו מצטרף לאיסור ולא בא אלא ללמד טעם כעיקר בנזיר כגון שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית מיין אלא שאינו בכדי אכילת פרס וממנו נלמד לכל איסורין שבתורה בקל וחומר ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא למה שפירש או שלשים יום בסתם נזירות ואין איסורו איסור הנאה שהרי מערבין לנזיר ביין ויש היתר לאיסורו אף בתוך ימי איסורו על ידי שאלה כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן לא כל שכן והוא הדין לערלה בשתים והם איסור הנאה ואין היתר לאיסורו בתוך שלש אבל מ"מ אין איסורו איסור עולם כך פירשו גדולי הרבנים ואיני מבין שהרי פירות של ערלה מיהא לעולם נאסרו אלא שי"מ אותה ברבעי ומ"מ מתוך כך יש מפרשים בנזיר יש היתר לאיסורו שאיסורו בא על ידי היתר שכשנדר בנזירות לא עשה שום איסור והוא הדין לערלה שבנטיעתה לא עשה שום איסור מה שאין כן בכלאים שבזריעתם עשה איסור:

6 ותירץ לו דאיברא לרבנן כך הוא דלא סבירא להו היתר מצטרף לאיסור וכדקאמר בברייתא נזיר ששרה פתו ביין אם יש בו לצרף כזית מפת ויין חייב והקשה ור' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה ואע"ג דמדסבירא ליה היתר מצטרף לאיסור טעם כעיקר כל דכן הוא מ"מ אי לית ליה קרא אחרינא לטעם כעיקר אנא אמינא קרא דמשרת לטעם כעיקר הוא ותירץ דיליף ליה מבשר בחלב דחלב מיהא אין בו ממשות של בשר אלא טעם ואחר שכן הרי נשאר לו משרת להיתר מצטרף לאיסור ובא בשר בחלב ולימד על משרת כשכיר על תושב ורבנן בשר בחלב חדוש הוא ולא מפני ששניהם היתר שהרי אף כלאים כן אלא דאי תרי להו כולי יומי בחלבא שרי מדאורייתא אף בכדי בליעת זה מזה כגון שעירה חלב חם מכלי ראשון לכלי שני ונתן בשר בתוכו שלא אסרה תורה אלא דרך בישול וכלי שני אע"פ שהוא מפליט ומבליע אינו מבשל כמו שביררנו במס' חולין ושמא תאמר והרי אף בכלאים כן שאם העמידם בכלי אחד אין כאן כלאים וזריעתם אוסרתם אין זה כלום שאין שם כלאים עליהם עד שזרע אבל אם שרה בשר בחלב בשר בחלב הוא ולא נאסר מן התורה ואף ר' עקיבא חזר והודה דבשר בחלב חדוש הוא וליכא למגמר מיניה אלא טעם כעיקר מגיעולי גוים גמר ליה דאין כאן אלא פליטה וטעם בלא שום ממשות ולרבנן אף גיעולי גוים חדוש הוא דהא נותן טעם לפגם שרי כדגמרינן מנבלה דבעינן בה ראויה לגר ואע"ג דלא אסרה תורה אלא בת יומה אף היא אי אפשר דלא פגמה פורתא והתורה אסרתה ונמצא דקרא דמשרת אצטריך לן לטעם כעיקר:

7 וחזר והקשה כי היכן דרבנן מוכחי טעם כעיקר ממשרת ודנין ממנה לכל איסורין נימא נמי לר' עקיבא דמוקים ליה להיתר מצטרף לאיסור שנדון ממנו לרוב איסורין ותירץ בה מפני שחטאת ונזיר בזה שני כתובין הבאין כאחד דכתיב כל הנוגע בבשרה יקדש ר"ל כל בשר הנוגע בה על ידי בליעה יקדש להיות כמוה אם פסולה תפסל אף הבלועה ואם כשרה יאכל כחמור שבה שאם נגעו שלמים בחטאת יאכלו בחומר חטאת ובסתמא קאמר לה אע"ג דמקום מגע מועט עד שאין לשער בו כזית אלא שטעמה נבלע שם שלא בפזור והוא כאילו הוא בעין ולאו מצרך צריכי דאע"ג דחולין מקדשים לא גמרינן קדשים מחולין גמרינן וליכתוב בנזיר ולא לכתוב בחטאת אלא משום שני כתובין ולרבנן בחטאת מודינא לך דהיתר מצטרף לאיסור הא בנזיר לא ומשרת לטעם כעיקר ומצרך צריכי דחד להיתר מצטרף לאיסור והוא בקדשים ומשרת לטעם כעיקר לדון בו לכל התורה: