מאירי על פסחים ל״א

1 ונשוב לבאר הסוגיא והוא שאמרו כי פליגי במקדיש מלוה וזבין מלוה ובא זמן הפרעון וגבה את קרקעו ומתחרט על הקדשו ועל מכירתו אביי אמר למפרע הוא גובה ואגלאי מילתא למפרע דכי אקדיש וזבין ברשותיה הוו קיימי ושפיר זבין שפיר אקדיש ואין יכול לחזור ולרבא מכאן ולהבא הוא גובה ואין הקדשו ומכירתו כלום ויכול לחזור והקשו לרבא ממה שאמרו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואף שמעון לא פרעו עדיין אלא שזקף דמי השדה על עצמו ומת ראובן ובא בעל חוב שלו לטרוף את הקרקע משמעון ובא שמעון ופרע לו אותן המעות שהי' חייב לראובן שהרי ראובן חייב באחריותו יכולין היתומים בני ראובן לומר אותה מלוה שזקפת על עצמך בדמי הקרקע מטלטלין הם שהניח לנו אבינו אצלך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי וחייב שמעון לפרעם וכן הלכה:

2 וכתבו גדולי המפרשים דוקא בזקפן במלוה שהמכר אינו חוזר אבל אם לא זקפן עליו במלוה אלא שמכרו לו סתם והוא חייב לו המעות שהדין בו שאם המוכר עייל ונפיק ר"ל שנכנס ויוצא ותובע את דמיו לא קנה הלוקח אע"פ שהחזיק או שנכתב שטר הקרקע ושניהם יכולין לחזור אפי' פרע מקצתן הואיל וזה עייל ונפיק על הנשאר לא קנה אלא כנגד מה שפרע ושניהם יכולין לחזור על השאר אע"פ שאם לא היה עייל ונפיק אזוזי קנה ואין אחד מהם יכול לחזור והדמים עליו חוב כמו שיתבאר כל זה במקומו מכיון דבעייל ונפיק לא קנה אין יכולין לומר כן ואם פרע לוקח את הבעל חוב הרי הוא כלוקחה ממנו הא זקפן במלוה מיהא מטלטלי נינהו ואמר רבא גופיה עלה אי פקח שמעון מגבי להו ארעא ואע"ג דכי אית ליה זוזי לא מצי מדחי ליה אארעא מ"מ טוען שאין לו מעות או שמא הואיל ומארעא מיחייב להו בארעא פרע להו וכן כתבו גדולי המפרשים וכן יש אומרים דבמקום פסידא אף בדאית ליה זוזי יהיב ליה ארעא וכן יראה באחרון של כתובות ומ"מ מגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו שהרי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם דהוה ליה כאלו היה קרקע זה בידם משעת הלואת אביהם כמו שביארנו במקומו ואי מכאן ולהבא הוא גובה נכסי דקנו יתמי נינהו ומדידהו הוא ותירץ לו שאני התם דאמר להו שמעון כי היכי דמשתעבידנא לאבוכון משתעבידנא לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן כלומר דרך כלל הוא אומר שכל המשועבד ללוה משועבד למלוה שלו ואם כן כל מלוה יכול לומר מה שפרע לכם משועבד היה לי גם כן וכל שגביתם קרקע ממנו הריני קודם שאע"פ שאם פרע מטלטלין נפקע שיעבודו שאין דין קדימה במטלטלין בקרקע מיהא לא פקע ואף שמעון בעל חוב דראובן הוא מצד האחריות שיש לו עליו ונמצא משועבד לעצמו במה שהיה משועבד למוכר וכשהגבה להם קרקע נמצא הוא קודם ודבר זה אינו אלא לענין שיעבוד הא לענין קניית גוף הקרקע אין בעל חוב קונה בו כלום ויתומים יכולים לסלקו במעות והלכך לענין אקדיש מלוה וזבין אין מכירתו והקדשו כלום ודבריו של ר' נתן הוא מה שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנא' ונתן לאשר אשם לו וכן הלכה וכבר פירשנו צורך דבריו ברביעי של קמא:

3 וחזר והקשה לרבא ממשנתינו בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו שאחר הפסח מותר בהנאה וקס"ד שאין החמץ מורהן בידו אלא שהוא אצלו משכון והלוה לו עליו עד זמן פלוני והרי הוא כאפותיקי של קרקע ותירצה בשהרהינו אצלו ובמעכשו וסתמו שלו ופי' הרהינה ר"ל לצמיתות כמו שפירשנו ואין צריך לפרש שהניחו ביד הגוי שאף בלא הרהינה ביד הגוי היה שסתם משכון ביד המלוה הוא ואעפ"כ כל שאין שם הרהנה כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה הואיל ויכול לפדותה בכל זמן וכן שאינו קונה משכון אם משום דגוי מישראל לא קני אם מפני שמשכנו בשעת הלואה הוא:

4 ואמר אח"כ נימא כתנאי ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אינו עובר פי' שהלוהו קודם הפסח לפרוע לאחר הפסח וכשהגיע הזמן גבה החמץ בחובו וקאמר דאינו עובר עליו דלכי מטה זמניה וגבהו בחובו מכאן ולהבא הוא גובה והשתא הוא דקנייה ונמצא שבפסח חמץ של נכרי היה ולא של ישראל משום ר' מאיר אמרו עובר דלמפרע הוא גובה ויש שואלין מה טיבו של עובר זה והרי אין הלאו מתברר עד לאחר הפסח ופי' בה גדולי המפרשים עובר מתבער כענין אלו עוברין בפסח ולא עובר ממש שהרי אין הלאו מתברר עד לאחר הפסח ולי נראה עובר בספק לאו או שמא עובר עכשו אם נהנה ממנו מפני שהוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:

5 מאי לאו בהא קא מיפלגי דמ"ס למפרע וכו' ותסברא והרי בסופה אמרו אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו דברי הכל עובר ואם כדבריך הי' להם להפך דבריהם בזו למאן דאמר התם עובר הכא אינו עובר וכו' אלא שהרהינו אצלו וקא מיפלגי בדר' יצחק אם בעל חוב קונה משכון אם לאו ומפני שר' יצחק לא אמרה אלא במשכנו שלא בשעת הלואה וזה משכנו בשעת הלואה היא וכמו שאמר שהלוה על חמצו מ"מ הרהנה שבשעת הלואה לא גרע ממשכון שלא בשעת הלואה ומתוך כך הוצרכנו בה להרהנה ודכולי עלמא גוי מישראל לא קני משכון שלא אמרה תורה אלא בישראל מישראל שנאמר ולך תהיה צדקה מעם ה' אלקיך ואין לשון צדקה אלא בישראל מישראל והילכך גוי מישראל מיהא לא קני והלכך עובר אבל ישראל מגוי נחלקו בו לתנא קמא לא קני ולר' מאיר קני מק"ו והלכה כתנא קמא ומשנתנו דוקא במעכשו שיצא מתורת משכון ונעשה כעין מכירה והוא שאמרו גוי שהרהין פת פורני לישראל אינו עובר אף בהרהינו ואם אמר לו הגעתיך והוא הרהנה במעכשו כלומר אם לא אפרעך עד יום פלוני יהא שלך מעכשו עובר והלכך לא הרהינו ולא אמר לו מעכשו לענין חמץ דישראל שהלוה את הנכרי אינו עובר ונכרי שהלוה את ישראל עובר ולענין דינא אקדיש ליה מלוה וזבין לא כלום הרהינו ובמעכשו הפך הדברים בשניהם הרהינו בלא מעכשו ישראל מישראל קנה משכון ובחמץ עובר המלוה ואקדיש מלוה וזבין שפיר אקדיש וזבין ויש חולקין בזו השניה הואיל ויכול הלה לפדותו בדמים עכשו הוא שחלה קנייתו וישראל מגוי וגוי מישראל לא קני אלא בהרהנה ומעכשו כמו שביארנו:

6 זהו ביאור השמועה ופסק שלה ויש מתבלבלים בה בהרבה דברים שאין צורך להזכירם ומי שמפרש בדין בעל חוב שקונה משכון לא שנא שלא בשעת הלואה ולא שנא בשעת הלואה צריך לשיטה אחרת בשמועה זו ולפרש בה מהו צריך להרהנה והוא שהם מפרשים נכרי שהלוה את ישראל וכו' שלא מסרו לו אלא ששעבדו בפרט והרהנה שמסרו לו והגוי הביאו בביתו וכן פרשוה גדולי הרבנים:

7 חנות של ישראל ומלאי שבו של ישראל ר"ל פת ויין שבו ופועלים גויים נכנסים שם ומורשים ליכנס שם לאיזו סבה או לאיזו מלאכה המותרת שיש שם אעפ"כ חמץ הנמצא בו בחזקת ישראל הוא שאין הולכין אחר הפועלים אלא אחר המלאי וחמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור אף בהנאה ואע"פ שמ"מ מן הסתם כבר בדק ישראל את חנותו וחמץ שבו כבר התבער והיה לנו לתלות שמיד הפועלים נפל שמא היה במקום שאין היד מצויה לשלוט בו ועכשו יצא משם ונמצא:

8 חנות של גויים ומלאי של גויים ופועלים ישראל נכנסין לשם לאיזו סבה חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר אף באכילה ויש גורסים בהפך לילך אחר הפועלים ובחנות של ישראל מותר שמן הסתם כבר בדק ישראל את חנותו ותולין בפועלים ואם מפני שחצרו קונה לו הרי חובה היא לו שזכייתו גורם לו עבירה ואין חבין לאדם שלא מדעתו וכן החצר משום שליחות אתרבאי כמו שביארנו בראשון של מציעא ואין שליח לדבר עבירה ובסיפא בחנות של גויים צריך לפרש שמקודם הפסח נפל להם שאם בתוך המועד חמץ מהיכן וכי ברשיעי עסקינן וזכיית חצרו אין כאן שאין זכיית חצר לגוי ואם מתורת מציאה הרי אמרו בחנות הרי הן של מוצאו וכל שלא זכה בו הרי הוא ברשות הבעלים שהרי הבעלים לא הפקירוהו וראשון עיקר:

9 לגדולי הרבנים שבאשכנז ראיתי שכל שישראל מלוה לנכרי ליטול בחובו ככר בכל יום אם מריבית אם מקרן או שקנה ממנו מס ככר בכל יום כשיגיע הפסח שאינו יכול ליטלו מניחו עד לאחר הפסח ואחר הפסח נוטל תשלומי כל אותו שבוע של פסח וכן אם יש לישראל עם גוי תנור בשותפות מתנה עמו קודם הפסח ליטול הוא בשבוע של פסח והוא אחריו כנגד אותו שבוע או שאפשר לו קודם הפסח למכור לו כל חלקו הראוי לו בפסח וליטול דמיו וכן מי שהלוה ככר של חמץ לחברו קודם הפסח מותר לקבל אחר בתשלומיו לאחר הפסח וכבר בארנו קצת דינין אלו במסכת ע"ז ולגרסתנו מיהא נראה שכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור אף בבטלו אע"פ שלא עבר עליו שהרי בזו מן הסתם בטל בעל החנות כל חמץ שברשותו ואעפ"כ אסור:

10 המשנה הרביעית והיא מחלק השלישי גם כן והוא שאמר חמץ שנפלה עליו מפלת הרי הוא כמבוער רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו אמר הר"ם כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו הוא שיהיה עליו גובה שלשה טפחים וצריך שיבטל בלבו ורבן גמליאל לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא:

11 אמר המאירי חמץ שנפל עליו מפולת ר"ל קודם הפסח הרי הוא כמבוער אחר שאין דעתו לפנותו ואין צריך לפקח עליו את הגל ובגמ' הצריכוהו לבטלו בלבו שאם לא יבטלנו נמצא עובר בבל יטמין או שמא יתפקח הגל במועד ויעבור בבל יראה וביטול בלבו יש מערערים עליו מצד דברים שבלב ומפרשים בו שיוציא בשפתיו ולא אמרו בלבו אלא ללמד שאינו צריך להשמיע לאזניו ואין צורך לפירוש זה שכל שבין אדם למקום רחמנא לבא בעי ובא רבן שמעון בן גמליאל לומר שלא אמרו הרי הוא כמבוער אלא כשאין הכלב יכול לחפש אחריו ושיערו בזה שיהא עובי הגל שעליו שלשה טפחים הא בפחות מכן צריך לבערו שמא יריח הכלב ריח הלחם ויגלנו ואע"פ שבטלו שמא יבא לידי מכשול ואע"פ שלענין פקדון של כספים שאין להם שמירה אלא בקרקע דיה בהעמקת טפח למלאות אותה חפירה בעפר כמו שביארנו בשלישי של מציעא תירצו בגמרא התם דמשום איכסויי מעינא הוא סגי ליה בטפ' הכא דמשום ריחא הוא בעינן שלשה טפחים:

12 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר. המשנה החמישית ואינה מכוונת הפרק אלא שבא ענינה על ידי גלגול והוא שאמר האוכל תרומת חמץ בפסח שוגג משלם קרן וחומש מזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים אמר הר"ם עוד אבאר לך במסכת מכות כי אוכל בפסח לוקה והעיקר אצלנו אין אדם לוקה ומשלם ולפיכך פטור מן התשלומין ומדמי העצים שיעורו אפי' דמי העצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאלו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אינו משלם אפי' דמי עצים:

13 אמר המאירי האוכל תרומת חמץ בפסח ופירשוה בסמוך שהפרישה קודם שתחמיץ או הפרישה קודם הפסח שחל עליה שם תרומה שאם הפרישה בתוך הפסח והיתה חמץ קודם הפרשה לא היתה קדושה חלה עליה שנאמר תתן לו דבר הראוי לו וזו אינה ראויה לא לו ולא לאורו ר"ל להיסק שהרי חמץ בפסח אסור בהנאה ולא סוף דבר בשלא היתה לו שעת הכושר להיות ראויה לתרומה קודם חימוץ כגון שהחמיץ במחובר קודם הפסח כגון תבואה שהגיע זמנה ליקצר ואינה צריכה עוד לקרקע והשהה אותה בקרקע עד שבאו עליה גשמים מרובים עד שנתפחו גרעיני התבואה או נתבקעו והרי כל זמן חיבורו לא היה ראוי לחול עליו שם תרומה ובשעת תלישה הרי הגיע הפסח והיא חמץ אלא אף בשהיתה לו שעת הכושר להיות ראויה לתרומה קודם חימוץ הואיל וכבר נתחמצה בשעת הפרשה אין קדושה חלה עליה כלל ואם כן משנתנו דוקא בשכבר הופרשה קודם חמוץ והחמיצה והוא הדין אם הופרשה בחמץ קודם הפסח;

14 ואמר שזר האוכלה בשוגג ר"ל בשגגת תרומה משלם קרן וחומש אפי' היה מזיד על החמץ שהרי הלכה פסוקה היא אדם חייב כרת ומשלם ואע"פ שחמץ בפסח אסור בהנאה ואין לו דמים מ"מ האוכל תרומה בשוגג אינו רשאי לשלם דמים אלא פירות מדה במדה חומש יתר שנאמר ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש ואותם התשלומין חל עליהם שם תרומה לכל דיני תרומה כל זמן שהוא בכלל תשלומי קרן וחומש אלא שאם נזרעו גדוליהם חולין הא כל שאינו משלם אלא קרן תשלומיו חולין כמו שיתבאר במקומו ונשוב לדברינו והוא שמאחר שפירות משלם הרי הכהן יכול ליהנות מהם אחר הפסח שאילו היתה משתלמת לפי דמים חמץ בפסח לאו בר דמים הוא:

15 במזיד פטור מן התשלומין אפי' היה שוגג מחמץ מפני שהאוכלה במזיד גזלן הוא ואינו חייב אלא דמים והרי אין לו דמים ואפי' מדמי עצים פטור ר"ל אפי' כמה שהוא שוה להיסק שהרי אף להיסק אינו ראוי ואף אתה יכול לפרשה מפני שזר האוכל תרומה במזיד לוקה ואין אדם לוקה ומשלם אלא שאף שלא בהתראה אנו פוטרין אותו מטעם שכתבנו:

16 זהו ביאור המשנה וכן הלכה לדעתנו שפסקנו בכל שהוקרה לפי מדה משלם כמו שיתבאר שגדולי המחברים פסקו שאף בשגגה פטור שאין לו דמים מפני שהם פסקו לפי דמים משלם והוא שכתבו שלעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה ואע"פ שלפי דמים אין פירושו דמים ממש אלא פירות בשיעור מה ששוה בשעת אכילה שהרי כל האוכל תרומה אינו משלם אלא פירות מחולין מתוקנים ממין אותם שאכל שנאמר ונתן לכהן את הקדש כקדש שאכל מ"מ מכיון שאתה צריך לשום כמה אכל ולשלם פירות באותו שווי לפי דמים הוא וחמץ אינו בר דמים ומ"מ נראה כדעה ראשון וכן כתבו גדולי המגיהים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הם: