מאירי על פסחים פ״ט

1 המשנה השלישית והכוונה בה לבאר החלק השלישי והוא שאמר האומר לבניו הרי אני שוחט את הפסח על שם מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו וזכה את אחיו עמו לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ר' שמעון אומר עד שיזרק עליו את הדם אמר הר"ם אמר להם על שם מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כדי לזרזם על המצות ושישתדלו לעלות לירושלים אבל לענין פסח כבר נמנו עמו בלי ספק ולפיכך כשנכנס הגדול זכה וזיכה אחיו עמו לפי שהם מנויים על הפסח כלם ור' שמעון סבר שנמנין על הפסח עד שישחט ומושכין את ידיהם אחר שנשחט קודם שיזרוק הדם ואין הלכה כר' שמעון. הממנה אחרים עמו על חלקו רשאין ליתן לו את שלו הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן זה מבואר:

2 אמר המאירי האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על שם מי שיעלה מכם לירושלים ראשון כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו ושאלו בגמ' היאך אפשר שאף הראשון זכה שהרי אי אפשר לומר כן אלא מטעם ברירה שנאמר הוברר הדבר כשנכנס שעליו נשחט וכבר ביארנו שמאחר שלא נתברר בשעת שחיטה שוב אין בירורו מועיל כלום שכל שהוא מן התורה אין ברירה ואף לכשתאמר יש ברירה וזכה הראשון האחרים מיהא היאך הם זוכים וא"ת שעכשיו הוא מזכה אותם והלא אחר שחיטה אין נמנין עליו כלל ופירשו שאילו בשאר בני אדם ודאי אף הראשון לא זכה שאין ברירה אלא שסתם הדברים אין האב אומר כן לבני ביתו אלא לזרזם במצות ומאיים עליהם בכך ומ"מ דעתו בשעת שחיטה אף על העצלים והוא שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים ולא אמר בנות זוכות שאף הבנים זכו:

3 וביאר אח"כ שלעולם נמנין עליו כלומר אפי' הרבה בני אדם ואפי' אחר שנמנית עליו חבורה אחת כל שיגיע כזית מן הראוי לאכילה לכל אחד ואחד אבל משהגיע לשיעור זה אין נמנין עוד עליו ופי' בברייתא שאם אחר שיעור זה נמנו אחרים עליו אותם אחרים נדחין לפסח שני והוא הדין אם נמנו כלם כאחד שכלם נדחין לפסח שני וכן מי שנמנה על זה יכול לימשך הימנו אחר שנמנה ולימנות באחר ומ"מ אין נמנין עליו ואין מושכין ידיהם הימנו אלא כשהוא חי אבל משנשחט אין יכול אחד משאינן נמנין עליו לימנות עליו ולא אחד מן המנויים למשוך ידיו הימנו ר' שמעון אומר עד שיזרוק פי' לא חלק ר"ש לענין לימנות שמודה הוא לתנא קמא שמשנשחט אין נמנין עליו אלא שחולק לומר שהמנוי יכול לימשך הימנו עד שיזרק הדם ואף בזו אין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

4 הממנה אחרים עמו בחלקו כגון שהיו עשרה נמנין בפסח אחד שנמצא לחלקו של אחד עשיריתו ומנה אחרים עמו שלא מדעת בני חבורה שיאכלו עמו בחלקו רשאין ליתן לו חלקו ויאכל בחלקו עם אותם שמנה בחלקו והם אוכלים משלהם ואפילו לא היו אותם שזימן אוכלים אלא מעט מפני שאומרין לו אין אנו נוחים באותם שזמנת ומשנה זו שנוייה לדעת האומר פסח נאכל בשתי חבורות ולא נאסר אלא שלא יהא איש אחד אוכל בשני מקומות וכבר פסקנו שאין הלכה כן ואין להעמיד משנתנו אלא באוכלין הכל בחבורה אחת אלא שזה ואותם שזימן אוכלים בחלקו וכל השאר אוכלין ביחד בנשאר:

5 זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

6 אחד מבני חבורה שהיו ידיו יפות ר"ל שמתוך שהוא גרגרן ממהר לחטוף ולאכול רשאים שאר בני החבורה להוציאו ר"ל לברר חלקו מתוך חלקם ויאכל חלקו בחבורתם שאע"פ שקבלוהו בחבורתם לא קבלוהו אלא לתקן הזבח שלא יבא לידי נותר אבל לאכול את חלקם לא ושאר בני חבורה שאינם גרגרנים אע"פ שאם נתרצו כלם בכך רשאים לברר לעצמם חלק כל אחד ואחד מ"מ אין כופין זה את זה בכך והשמש שאכל כזית בצד התנור כבר ביארנו שכלם צריכים לאכול במקום שהתחיל הוא לאכול שאין הפסח נאכל לא בשתי חבורות ולא בשני מקומות זהו פסק היוצא משמועה זו:

7 ולענין ביאור מיהא כל הסוגיא שנויה על דעת הסובר שהפסח נאכל בשתי חבורות וטול חלקך וצא פירושו להוציאו מן המקום לגמרי ומה שאמרו שאם אינו גרגרן אין רשאין ליחלק פירושו משהתחיל לאכול אבל לענין פסק אי אתה יכול לפרשה אלא לענין חלוק מנות ליתן מנה לפני כל אחד ואחד אלא שמ"מ יאכלו כלם בחבורה אחת ובפסח אין כופין זה את זה בכך אא"כ יש שם גרגרן הא אם רצו רשאין אף בלא גרגרן וגדולי המחברים הורו בה שאין רשאין כפשוטה של שמועה ולא יראה לי כן:

8 ובסיבולת מיהא והוא ענין סעודה שמתערבין בה בני אדם כגון בפונדקאות וכיוצא בהם אם היה אחד מהם גרגרן רשאים להוציאו ממקומם בחלקו ואם אינו גרגרן אין רשאין ומ"מ לענין חלוק מנות מיהא כופין זה את זה לברר כל אחד את חלקו הואיל ואין קצתם ממהרין לאכול כשאר החבורה אע"פ שאין אוכלין דרך גרגרנות שהרי רב פפא ורבינא לא היו גרגרנים ונאמר עליהם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ערוב ריפתיהו כי הדדי כלומר שהיו עומדים בפונדק ללמוד תורה בבתי הישיבות אדכריך רב הונא חדא כריך רב פפא ארבעה אמר ליה פלוג לי אמר ליה הא קבילתן אותביה מיהא דסיבולת ופליג ליה איערב בהדי רבינא אדכריך איהו חדא כריך רבינא תמני אמר מאה פפי ולא חדא רבינא:

9 מי שלקח את פסחו או קרבן חגיגתו ר"ל חגיגת ארבעה עשר שאף היא לא היתה נאכלת אלא למנויים והקדיש את פסחו לשם הפסח ואחר כך באו אחרים שכבר הפרישו מעות לפסחיהם ונמנו עמו ונתנו לו אותן המעות כל אחד לפי חלקו הרי קדושת המעות שלקח מהן נתחללה על הטלה והרי הן חולין בידו ליקח בהם מה שירצה ולא סוף דבר ליקח בהם דברים הצריכים לאכילה הפסח כגון עצי צלייתו ימצה ומרור אלא אף ליקח בהם חלוק או טלית וגדולי המחברים כתבו בזה של עצים לצלייה ומצה ומרור דברים שלא נתבררו לנו ואע"פ שכבר הוקדש הפסח והוקדשו המעות והיאך הקדש מתחלל על הקדש שאין חלול אלא בשנכנס איזה דבר של חולין תחתיו שתחול קדושתו עליו מ"מ על מנת כן היו מקדישין את פסחיהן ואת חגיגתם ומעותיהם לפסחיהם ולחגיגותיהן:

10 המוכר עולתו ושלמיו להתכפר בה אחר לא עשה כלום ואין מתכפרים בה בעלים שניים כלל והרי הן כזבחים שנזבחו שלא לשם בעלים ודין תורה שיהו המעות חולין בידו ושיהא רשאי ליקח מהן עולתו ושלמיו אלא שגזרו חכמים שיפלו לנדבת צבור לקיץ המזבח ואפילו מכרם ביתר מכדי דמיהם כל מה שלקח מהם יפול לנדבה והוא צריך ללקח עולתו ושלמיו מצד אחר: