מאירי על פסחים קי״ד

1 המשנה השניה והכונה בה להתחיל בענין החלק השני בסדר הפסח שלפני המזון ואמר מזגו לו כוס ראשון בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום אמר הר"ם כבר קדם לך במסכת ברכות כי בית שמאי מקדימין הקדוש קודם ברכת היין ובית הלל אומרים להפך הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אע"פ שאין חרוסת מצוה ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר מצוה ובמקדש מביאין לפניו גופו של פסח הסדר שהוא אומר לך הוא כן מביאין לפניו השלחן ומקדש כאשר זכר ואוכל איזה ירק שנזדמן אחר שיטבול אותו בחרוסת ויברך עליו בורא פרי האדמה וזה שאמר מטבל בחזרת להודיעך כי בורא פרי האדמה יברך אפי' על החזרת שהוא מן המרורים לפי שהוא אוכלו במקום ירק בתחלה אבל כשאכל מצה ואחר כך חזרת מברך על אכילת מרור אם לא אכל תחלה מרור ואם אין לו אלא מרור תחלה וסוף יברך עליו תחלה בורא פרי האדמה ואח"כ על אכילת מרור ואוכלו בסוף בלא ברכה ומה שסדרו לאכל ירק על כל פנים ואח"כ מרור כדי שיהיה שנוי וישאל הבן ומטבל ענינו בכאן שמתעסק באכילת הירק והחרוסת הוא תערובת שיש בו קהוי ודמות תבן וזה זכר לטיט ואנחנו עושים אותו כך שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודחין אותן עד שירטבו ולשין הכל בחומץ ונותנין בו שבולת נרד או אזוב וכיוצא בו בלתי שחוקים ור' צדוק אומר חרוסת מצוה לדעתו שחייב אדם לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואינה הלכה:

2 אמר המאירי מזגו לו כוס ראשון לקדש עליו בש"א מברך על היום ר"ל ברכת אשר בחר בנו מכל עם וכו' ואח"כ מברך על היין ר"ל בורא פרי הגפן ופי' הטעם לפי שהיום גורם ליין שיבא שאלמלא כבוד קידוש לא היה יין בא קודם סעודה ועוד טעם אחר שכבר קדש היום ועדיין יין לא בא שאין אדם נכנס לסעודה כשקדש היום לאלתר עד שיתפלל ונמצא שבת קודם לביאת היין וראוי לברך על ראשון ראשון ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום חדא מפני שהיין תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ועוד שהיין גורם לקידוש שיאמר בפני עצמו ר"ל שלא בתוך התפלה שאם אין לו יין אינו מקדש על מים ושכר ואע"פ שמ"מ מקדש על הפת אף הוא במקום יין עומד וכשם שחולקי' בברכת בורא פרי הגפן ליין כך חולקין בברכת המוציא לפת ומ"מ כל שאין לו פת ויין אינו מקדש כלל אלא קידוש שבתפלה והלכה כבית הלל וכבר ביארנוה בברכות:

3 ובא אח"כ לבאר סדר שאחר הקידוש ולא הזכיר בה נטילת ידים ומ"מ קודם קידוש אם ידיו נקיות אינו נוטל שהרי כמה הפסקות יש בין קידוש לסעודה ואם משום יין של קידוש הרי נטילת ידים לפירות היא וגסות הרוח מתערב בו אלא אחר קדוש נוטל ידיו:

4 והביאו לפניו ר"ל הסל שבו סדרי עניניו מונחים ומתחיל ונוטל ירקות שכך תקנו הענין לטבל בירקות תחלה קודם המוציא כדי שיתעוררו התינוקות לחדוש זה ומה שאמר מטבל בחזרת פירושו אם אין לו שאר ירקות מטבל בחזרת הא אם יש לו שאר ירקות עיקר טבול זה בשאר ירקות הוא ופירוש המשנה הביאו לפניו הסל ולא מצא שם שאר ירקות מטבל בחזרת ואף טבול זה י"מ בו ענין טפול כלומר מיטפל בחזרת ולא טבול ממש שהרי אחריה אמר הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושבוש הוא שהרי לשני טבולים אנו צריכים וכמו שאמרו שבכל הלילות אין אנו מטבילין במרור אפי' פעם אחת ר"ל קודם סעודה הלילה הזה שתי פעמים ר"ל קודם עיקר סעודה וכן שאמרו נטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול בטבול שני אלא שאפשר להם לפרש על טבול זה שלא יהא בחרוסת אלא במיני טבול אחר שעיקרו אינו בחזרת אלא בשאר ירקות ומטעם זה לא הזכירו חרוסת אלא בטבול שני ומפני שהחרוסת בו מצוה לדעת ר' אלעזר בר' צדוק ואף זה לענין פסק יש חולקים שדברי ר' אלעזר בר צדוק שאמר חרוסת מצוה ושהלכה כמותו פירושו לכל הטבולים הנעשים בתוך הסדר ומשום זכר לטיט או שמא בשני שעיקרו בחזרת זכר לטיט ובראשון משום קפא ואם מפני שקשה להם לפרש מה שאמר אח"כ הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אלמא שלא בא החרוסת עד עכשיו אין זה כלום שהסל בא תחלה עם כל מה שצריך לסדר ואמר תחלה הביאו לפניו ולא גמר בלשונו מה הביאו מפני שהוא מכוין לומר שלא מצא שם ירקות ואח"כ ספר שאחר טבול חזרת בחרוסת במקום שאר ירקות הביאו לפניו ומצא שם כל צרכו:

5 ומה שאמרו בטבול ראשון עד שמגיע לפרפרת הפת פירושו שמטבל טבול ראשון בירקות אם יש לו ובחזרת אם אין לו ירקות ואומר שמיטפל באכילה זו ואינו אוכל עוד עד שיעשה סדרו ויגיע לאכילת מצה שהיא פרפרת הפת וקורא לה פרפרת הפת ולא פרפרת סתם כפת הבאה בכסנין ומיני לפדי מפני שבודאי פת גמור היא אלא שמתוך שעשויה רקיקין וכעין פרפראות היא קרויה פרפרת:

6 ואמר אח"כ שאחר טבול ראשון הביאו לפניו הסל פעם אחרת שבו מצה להמוציא ולמצה וחזרת לטבלה בחרוסת והיא היא מצות מרור שהרי מרור אחר מצה הוא וכדכתי' על מצות ומרורים ואע"פ שאינו מטבל עדיין טבול שני ולא אוכל מצה עד שיקרא את ההגדה מ"מ מביאין לפניו כדי שיקרא את ההגדה בעוד שמצה ומרור מונחים לפניו ושני תבשילין פי' בגמ' אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:

7 ואמר אע"פ שאין חרוסת מצוה כלומר צריך הוא להביאו אלא שלא מתורת מצוה אלא מתורת סכנה ופרשו בגמרא משום קיפא ר"ל לחות היוצא מן החזרת שמזיק אלא שחודו של חרוסת מעבירו וי"מ בו תולעת וכמו שאמרו בתוספתא תרומות הקפא שבירקות והתולעת שבעקר ויבחושין שבחומץ מותרין סננן במסננת אסורין ומה שהתירו בראש התוספתא פירושו בשהתליע לאחר שנתלשו שאם במחובר ודאי אסורין ומה שאמרו משום קפא לא לענין איסור אלא לענין סכנה שאם לענין איסור מה ענין להתירו בשקיעתו ומה לי באיסור זה בין חי בין מת אלא לענין היזק שהחי מזיק והמת אינו מזיק:

8 ר' אלעזר בר' צדוק אומר מצוה מדברי סופרים ומשום זכר לטיט וכן הלכה וגדולי המחברים פי' בפירושי המשנה מצוה ושמברכין עליה ומתוך כך פסקו שאין הלכה כדבריו אלא שבחבוריהם כתבוה כדברינו:

9 ובמקדש היו מביאים עם המצה והחזרת גופו של פסח והיו מברכי' עליו וכן היו מביאים בשר חגיגה ומברכין תחלה על החגיגה אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח ואוכלין ממנה כזית ומברכין על אכילת הפסח ואוכלין ממנו כזית וחוזרין לבשר חגיגה ומצניעים את הפסח לאחר אכילת החגיגה כדי שבאכילתו יהו שבעים והוא שאמרו על השבע כמו שפרשנו למעלה ופי' בגמ' שבזמן הזה שאין פסח וחגיגה נותנין שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה של זכר לפסח צלי ושל זכר לחגיגה מבושל:

10 זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

11 כבר ביארנו במסכת ראש השנה שהמצות אין צריכות כונה ואחר שכן כל שאוכל מרור הואיל ויודע שמרור הוא אוכל ושהוא בזמן חיובו אע"פ שאינו מתכוין באכילתו לשום מצוה יצא ולדעת קצת מפרשים אפי' לא היה אוכל אלא כמתעסק ר"ל שאף לאכילה אינו מכוין שכל שבענין אכילה אחר שהוא נהנה אף כונת אכילה אינו צריך אחר שמ"מ יודע הוא באכילה ושהוא בזמן חיוב האכילה שהנאתו עושתהו על כל פנים מכוין לאכילה ולכוין ידי יציאת מצוה אינו צריך אא"כ הוא מכוין בה שלא לצאת שכל שהוא מכוין שלא לצאת וכל שכן אם גלה בדעתו בכך אין ספק שלא יצא שאין אדם יוצא ידי מצוה על כרחו מעתה במשנתנו כשאין שם ירקות שאמרו שטבל בחזרת אע"פ שמ"מ לא כוון לצאת בה ידי מרור שהרי עיקר מצותה אחר מצה דמצות כתיב תחלה והדר מרורי' אעפ"כ יצא וזה שצריך טבול שני אינו אלא להעיר התינוקות שירגישו ברבוי הטבולין שלא בתוך עיקר הסעודה או שהשניה הבאה לאחר המוציא עיקר המצוה וראשונה שהיא קודם סעודה לגמרי להעיר התינוקות ומ"מ יצא בראשונה ולמדת שזה שאמר ר' יוסי אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא מצה וחזרת וחרוסת שמשמען של דברים שאף חזרת שניה מתורת מצוה היא ומפני שלא יצא בראשונה אחר שלא כוון בה לעיקר מצות מרור אין הלכה כן וגדולי הפוסקים שהביאוה נמשכים לסברתם שהם פוסקים שהמצות צריכות כונה ואין הדברים נראין כמו שביארנו במקומו אכלן בלא מתכוין יצא וכן אם אכלן דמאי שרוב עמי הארץ מעשרין הם כמו שביארנו לענין זימון ואם אכלם לחצאין חצי זית תחלה וחצי זית אח"כ כל שאין בין חצי זית זה לחברו יותר מכדי אכילת פרס יצא הא אם היה ביניהם יותר מכן לא יצא:

12 כבר ביארנו שבזמן הזה מצוה להביא שני תבשילין ושני תבשילין אלו נחלקו בהם בגמ' מהם שאמרו אף בשאינן מיני בשר אלא אפילו סלקא וארוזא ולמדת שהאורז מותר לבשלו ואין לחוש לדברי האומר שהוא מין דגן ואף בזמנים הללו נהגו באכילתו בפסח ואף קצת בני אדם שנוהגים להרחיקו בפסח לא מצד עצמו אלא מצד שיש בו גרגירים בקליפתם שדומין לחטה ולבם נוקפם שיהיו גרגירי תבואה שמתערבים עמו ומהם שאמרו אפי' דג וביצה שעליו והוא שהיה דרכם ליתן ביצים טרופות בתבשיל של דגים קטנים ויש מפרשים ביצה שבמעי הדגה ויש מהם שהצריכו לשני מיני בשר אחד זכר לפסח והוא צלי ואחד זכר לחגיגה והוא מבושל ולשון זה פסקו גדולי המחברים וכן ראוי לעשות ומ"מ נהגו העם בזרוע וביצה ואף במדרש באים עליהם מצד הלשון ר"ל ביעא ודרעא כלומר בעא רחמנא ופרוקינן בדרעא מרממא וכן נהגו לצלות הפסח על הגחלים מפני שהפסח לא היתה צלייתו אלא בשפוד של רמון שאם בשל מתכת חם מקצתו חם כלו ואנן צלי אש בעינן ואם בשל שאר עצים מוציאים הם מים מצד חום האש והוה ליה צד בישול ומתוך שאין שפוד של רמון מצוי צולין אותו על הגחלים וכשאירע ערב פסח בשבת אין נוהגין בביצה שהרי חגיגה אינה דוחה שבת:

13 כל שיש שם שאר ירקות וחזרת אין ספק שעל הירקות מברך בורא פרי האדמה ועל החזרת שאחר המצה שהיא עיקר מצות מרור על אכילת מרור ואין צריך לחזור ולברך בהן בורא פרי האדמה לברכת ההנאה שכבר נפטר בה בשל שאר ירקות אבל כשאין שם שאר ירקות והוא מטבל בחזרת אף בראשונה כיצד יעשה נחלקו בה רב הונא ורב חסדא שלדעת רב הונא אף בזו מברך תחלה בורא פרי האדמה ועל השניה על אכילת מרור ולרב חסדא מברך על הראשונה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ועל השניה מטבל בה בלא ברכה ונראין הדברים שבמצוה צריכות כונה או אין צריכות כונה נחלקו שלדעת רב הונא מצות צריכות כונה ומעתה לא יצא ידי חובת מרור בראשונה הואיל ולא כוון בה לצאת כמו שביארנו למעלה וצריך לברך על זו השניה והשיבו רב חסדא וכי לאחר שמלא כרסו ממנה יחזור ויברך עליה שהוא סובר מצות אין צריכות כונה וכבר יצא בראשונה שאלמלא טעם זה אין מלוי הכרס מפקיע שלא לברך עליה בזמן חובתה שהרי משנתנו בשאין שם שאר ירקי היא ואכל מרור בראשונה ופירשה ריש לקיש לדעת מצות צריכות כונה ופירש בטעמו כיון דלאו בעידנא דמרור אכילה דהא בבורא פרי האדמה לבד אכלה צריך לחזור ולטבל בברכת חובה אלא ודאי רב חסדא כך היה אומר לאחר שכבר יצא ממנו ועשה ממנו כל צרכיו והוא המשל במלוי הכרס היאך יחזור ויברך עליה אלא מברך על הראשונה שתיהן ומטבל בשניה בלא ברכה וכן הלכה אלא שאם מכוין שלא לצאת בראשונה מברך על השניה אכילת חובה ולדעת הפוסקים מצות צריכות כונה מברך בראשונה ברכת הנהנין ובשניה אכילת חובה ואחר שכן ראוי לתמוה על גדולי הפוסקים שפסקו צריכות כונה ופסקו כרב חסדא ויראה לי שלדעתם כונת רב חסדא לומר אחר שמלא כרסו במרור שאינו של חובה אלא הערה לתינוקות יברך בה ברכת חובה וטעם זה אף למצות צריכות כונה ראוי לאמרו אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון וממה שראינו לריש לקיש בפירוש משנתינו כמו שכתבנו: