כתם פז על ספר הזהר ס״א

« כתם פז על ספר הזהר נ״ט ×¢×´×‘ כתם פז על ספר הזהר ס״ב ×¢×´× »

1 ספר הזהר פתח ↗

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנִּה נִשְׁחָתָה. אַמַּאי נִשְׁחָתָה. בְּגִין כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ, כְּמָה דְּאִתְּמָר. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח קְרָא וְאָמַר יונה ג׳:י׳ וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דִּבְנֵי נָשָׁא זָכָאן וְנָטְרֵי פִּקּוּדֵי דְאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין אַרְעָא אִתְתַּקְפַת, וְכָל חֵידוּ אִשְׁתַּכְּחַת בָּהּ. מַאי טַעְמָא בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא עַל אַרְעָא. וּכְדֵין כֹּלָּא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בְּחֶדְוָה. וְכַד בְּנֵי נָשָׁא מְחַבְּלָן אָרְחַיְיהוּ וְלָא נָטְרֵי פְּקוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְחָטָאן קַמֵּי מָארִיהוֹן, וּכְדֵין כִּבְיָכוֹל דַּחְיָין לָהּ לִשְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא וְאִשְׁתְּאָרַת אַרְעָא מְחַבְּלָא. דְּהָא שְׁכִינְתָּא אִתְדַּחְיָיא וְלָא שָׁרְיָא עֲלָהּ וּכְדֵין אִתְחַבְּלַת. מַאי טַעֲמָא אִתְחַבְּלַת. בְּגִין דְּשַׁרְיָא רוּחָא אָחֳרָא עֲלָהּ דִּמְחַבְּלָא עָלְמָא. וְעַל דָּא אַמְרִינָן דְּיִשְׂרָאֵל יָהֲבֵי עוֹז לֵאלהִים דִּמְקַיְימִין עָלְמָא. אֱלהִים דָּא שְׁכִינְתָּא.

2 ספר הזהר פתח ↗

3 ספר הזהר פתח ↗

4 ספר הזהר פתח ↗

יָכוֹל אַף בְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל כֵּן. וְהָא תָּנִינָן אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לָא שַׁרְיָא עֲלָהּ רוּחָא אָחֳרָא וְלָא מְמַנָּא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. תָּא חֲזֵי, דְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל הָכִי הוּא דְּלָא שַׁרְיָא עֲלָהּ פד ע"ב מְמַנָּא וְלָא שְׁלִיחָא אָחֳרָא בַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי. אֲבָל שַׁעֲתָא חָדָא שַׁרְיָא עֲלָהּ לְחַבְּלָא בְּנִי נָשָׁא. מְנָלָן מִדָּוִד דִּכְתִיב, דברי הימים א כ״א:ט״ז וַיַּרְא דָוִד אֶת מַלְאַךְ יְיָ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלַ ם וּכְדֵין אִתְחַבָּלַת אַרְעָא.

5 ספר הזהר פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲפִלּוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה. כְּתִיב הָכָא מַלְאַךְ יְיָ. וּכְתִיב הָתָם בראשית מ״ח:ט״ז הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי. וּכְתִיב שמות י״ד:י״ט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלהִים. הֵן לְטַב וְהֵן לְבִישׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁלִּיט עֲלָהּ. לְטַב בְּגִין דְּלָא אִתְמַסְּרָא תְּחוֹת שְׁאָר מְמַנָּן, וְכָל דָּיְירֵי עָלְמָא יִכְסְפוּן מִן עוֹבָדַיְיהוּ. לְבִישׁ בְּגִין דְּלָא יֶחדוּן אִנּוּן לְשַׁלְטָאָה עֲלָהּ.

6 ספר הזהר פתח ↗

תָּא חֲזֵי, כְּתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה. נִשְׁחָתָה וַדַּאי כְּמָה דְּאִתְּמָר. הָכִי נָמֵי יונה ג׳:י׳ וַיַּרְא אֱלהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. דְּהָא כְּדֵין אַרְעָא קָרָאת לְעֵילָא וְסָלְקָא בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה וּמְקַשְׁטָא אַנְפָּהָא. כְּנוּקְבָא דִּמְקַשְׁטָא לְגַבֵּי דְכוּרָא. הָכִי נָמֵי אַרְעָא. דְּהָא גְּדִילַת בְּנִין זַכָּאִין לְמַלְכָּא.

7 ספר הזהר פתח ↗

8 ספר הזהר פתח ↗

וְהָכָא דְּלָא תָבוּ דָרָא דְּטוֹפָנָא מַה כְּתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה וְגו' כְּאִתְּתָא דְּאִסְתָּאֲבַת וְאַסְתִּירַת אַנְפָּהָא מִבַּעֲלָהּ. וּבְזִמְנָא דְּאַסְגִיאוּ חוֹבֵי בְּנִי נָשָׁא בְּאִתְגַּלְּיָא, אַרְעָא שַׁוִּיתָא אַנְפָּהָא כְּנוּקְבָא דְּלֵית לָהּ כִּסּוּפָא מִכֹּלָּא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, ישעיה כב וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יוֹשְׁבֶיהָ. וְעַל דָּא וַיַּרְא כִּי נִשְׁחָתָה וַדַּאי. מַאי טַעֲמָא בְּגִין כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.

9 ספר הזהר פתח ↗

10 ספר הזהר פתח ↗

רַבִּי אֶלְעָזָר אֲזַל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקוֹנְיָא חָמוֹי. כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ אַתְקִין לֵיהּ תּוּפְסִיתָא ס"א טופסיסא דְּקוּמְרָא בְּמָטוּן דְּקוּלְפָא וִיתִיבוּ. אָמַר לֵיהּ חָמוֹי אֶפְשָׁר דְּשָׁמַעְתְּ מֵאָבוּךְ הַאי דִכְתִיב איכה ב׳:י״ז עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמַם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָה מִימֵי קֶדֶם.

11 ספר הזהר פתח ↗

אָמַר לֵיהּ עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמַם. וְכִי מַלְכָּא חָשִׁיב קודם לְאַבְאָשָׁא לִבְנוֹי עַד לָא יֵיתוּן לְמֶחְטֵי. אָמַר לֵיהּ לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ מָאן יְקָר, וּבְכָל יוֹמָא הֲוָה דָּחִיל עֲלֵיהּ דְּלָא יִתְבַּר וְהֲוָה מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ וְתַקִּין בְּעֵינוֹי. לְיוֹמִין אֲתָא בְּרֵיהּ וְאַרְגִּיז לֵיהּ לְמַלְכָּא, נְטַל מַלְכָּא הַהוּא מָאן יְקָר וּתְבַר לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמָם.

12 ספר הזהר פתח ↗

תָּא חֲזֵי, מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּנֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא הֲוָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בֵּיהּ וְחֲבִיב עֲלֵיהּ סַגֵּי וְהֲוָה דָּחִיל עֲלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל דְּיֶחטוּן וִיחָרֵב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וְכֵן בְּכָל זִמְנָא דְּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּי בֵּי מַקְדְּשָׁא הֲוָה לָבִישׁ הַהוּא פּוֹרְפִּירָא. לְבָתַר דְּגָרְמוּ חוֹבִין וְאַרְגִּיזוּ קַמֵּי מַלְכָּא אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא וּבָזַע הַהוּא פּוֹרְפִּירָא ד"א גריס הס ההוא פורפירא ואתחרב בי מקדשא הַיְנוּ דִכְתִיב עָשָׂה יְיָ אֲשֶׁר זָמַם.

13 ספר הזהר פתח ↗

14 ספר הזהר פתח ↗

15 ספר הזהר פתח ↗

ישעיהו כ״ב:י״ב ויקרא יי צבאות ביום ההוא וגו הַיְינוּ בְּזִמְנָא דְּאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. אֲבָל בְּזִמְנָא אֳחָרָא לֵית חֶדְוָה קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּזִמְנָא דְּאִתְאֲבִידוּ חַיָּיבֵי עָלְמָא וְאִנּוּן דְּאַרְגִּיזוּ קַמֵּיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב, משלי י״א:י׳ וּבַאֲבוֹד רְשָׁעִים רִנָּה. וְכֵן בְּכָל דָּרָא וְדָרָא דְּעָבִיד דִּינָא בְּחַיָּיבֵי עָלְמָא. חֶדְוָה וְתוּשְׁבַּחְתָּא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

16 ספר הזהר פתח ↗

וְאִי תֵימָא הָא תָּנִינָן דְּלֵית חֶדְוָה קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד אִיהוּ עָבִיד דִּינָא בְּחַיָּיבַיָא. אֶלָּא תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְעֲבִיד דִּינָא בְּחַיָּיבַיָא, חֶדְוָון וְתוּשְׁבְּחָן קַמֵּיהּ עַל דְּאִתְאֲבִידוּ מֵעָלְמָא. וְהָנֵּי מִילֵי כַּד מָטָא הַהוּא זִמְנָא קיג ב, קכא ב דְּאוֹרִיךְ לוֹן וְלָא תָאבָן לְגַבֵּיהּ מֵחוֹבַיְיהוּ. אֲבָל אִי אִתְעֲבִיד בְּהוּ דִּינָא עַד לָא מָטָא זִמְנַיְיהוּ, ועד דלא אשתלים חובייהו, כמא דאת אמר, בראשית ט״ו:ט״ז כִּי לא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמוֹרִי עַד הֵנָּה, כְּדֵין לֵית חֶדְוָה קַמֵיהּ וּבָאִישׁ קַמֵּיהּ עַל דְּאִתְאֲבִידוּ.

17 ספר הזהר פתח ↗

כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וְגו'. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר הָנִי אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ. אֶלָּא אַרְבָּעִים יוֹם לְאַלְקָאָה חַיָּיבֵי עָלְמָא וּכְתִיב, דברים כ״ה:ג׳ אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוֹסִיף, לָקֳבֵל אַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא לְכָל חַד עֲשָׂרָה. בְּגִין דְּבַּר נָשׁ מֵאַרְבַּע סִטְרֵי עָלְמָא אִתְבְּרֵי. וְעַל דָּא וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם. וְאִצְטְרִיךְ אַרְבָּעִים לְאַלְקָאָה וּלְאִתְמְחֵי עָלְמָא.

18 ספר הזהר פתח ↗

19 ספר הזהר פתח ↗

רַבִּי יִצְחָק הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לֵיהּ הַאי קְרָא דקאמרי דִּכְתִיב וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנִי הָאֱלהִים. אִי בְּנֵי נָשָׁא חָטָאן אַרְעָא בְּמָּה. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דִּכְתִיב כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ כְּמָה דְּאִתְּמָר. כְּגַוְונָא דָא ויקרא י״ח:כ״ה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקוֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ. אֶלָּא בְּנֵי נָשָׁא חָטָאן וְאִי תֵימָא אַרְעָא בְּמָּה, אֶלָּא עִקְּרָא דְאַרְעָא בְּנֵי נָשָׁא אִנּוּן. וְאִנּוּן מְחַבְּלִין אַרְעָא וְהִיא אִתְחַבָּלַת. וּקְרָא אוֹכַח דִּכְתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.

20 ספר הזהר פתח ↗

21 ספר הזהר פתח ↗

1 וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה אמאי נשחתה בגין דהשחית כל בשר. הרגיש כפל הענין במלו' שונות וזה שצריך אתה לדעת שאין בכל התורה אפילו אות אחת נוספת וכ"ש תיבה אחת וכ"ש כפל ענין ואפילו בנביאים ובכתובים ומה שכותבים המפרשים הפשטנים כפל הענין במלות שונות לפי שלא מצאו ידיהם לפרש הכפל ההוא כפי דעתם ועשוהו כדמיון מליצה המכפלת דברים במלות שונות ולא כן הדבר כי הכל נכתב בדיוק אם דברי התורה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני ואם דברי הנביאים והכתובים כלם נכתבו בדוח הקדש ואין בהם דבר הכפל ונוסף שלא לצורך כי כלם נכתבו כי"ד אלהיהם עליהם ובנדון שלנו יראה שנכפל הענין הזה וזה שכבר כתב ותשחת הארץ לפני האלהים ולמה הוצרך לכתוב עוד וירא אלהים את הארץ והנה נשחת ומהו ענין ההשחתה דשייכא בארץ כי ההשחתה לא שייכא אלא בבני האדם הדרים עליה וא"כ היה לו לכתוב וירא אלהים את מעשיה' כי השחיתו את דרכם לזה אמר כי מלת נשחתה ר"ל נפעלה כי היא לא שחתה מנהגה ממה שהיה מוטל עליה רק נשחתה מפאת מעשים שגרמו להשחתתה וכי מלת כי הוא נתינת טעם לא ענין הודעה וכאלו יגיד הכתוב כי השחתת הארץ לסבת כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ וכבר דרז"ל לבן מלך שהיתה לו מניקה כל זמן שהוא סורח מניקתו נרדית והנה האר"ץ העליונה היא המניקה לארץ התחתונה ולדרים עליה וכשגרמו מעשיהם נלקת כב יכול גם היא עמהם בסוד ובפשעיכם שולחה אמכם והוא אמרו אמאי נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו.

2 רבי חייא פתח קרא ואמר וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה.

3 ת"ח בשעתא דבני נשא זכאן. יביא הכתוב הזה סיוע למה שנז' כי ובהשחית בני אדם את דרכם כב יכול מחלישים כח של הארץ העליונה והביא ראיה מן ההפך האחד אל ההפך האחר וזה כי הכתוב הזה ידבר בענין התשובה מדרכם הרעה ושם נאמר וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה ומכאן הוציא רבי חייא נפקותא כי בשעתא דבני נשא זכאן ונטרי פקורי אוריתא כדין ארעא אתתקפת וכל חידו אשתכחת בה כי בסוד הרעה תמצא הטובה וביאר הטעם ואמר מ"ם בגין דשכינתא שריא על ארעא וכדין בלא עילאי ותתאי בחדוה כי בהגיע השפע לתחתונים כבר הושפעו העליונים ובהיות הפך זה שמשחיתים את דרכם יתחייב ההפך כדין כב יבול דחיין לשכינתא מעלמא כי יסתלק השגחתה מן הארץ התחתון שזהו השחתתה ועצבונה של השכינה כשלא תשפיע הניתן לה מלמעלה לתחתונים מהטו"ב ואשתארת ארעא מחבלא דהא שכינתא אתדחיא ולא שריא עלה וכדין אתחבלת וביאר עוד היאך בהסתלק השכינה האדמה תשאה שמטה ולמה תהיה שרויה בלא טובה ובלא השפעה ממה שהיתה ולמה תשחת לזה אמר מ"ט אתחבלת בגין דשריא עלה רוחא אחרא. יאמר כי בסוד זה יבוא זה בהסתלק הטובה תחול הרעה וימשול העבד ושפחה תירש גבירתה וזה סבת השחתתה. יכול אף בארץ ישראל כן הנה לכאורה היה דברו כולל לכל העולם שכן אמר בגין דשריא רוחא אחרא עלה דמחבלא עלמא והקשה יכול אף בא"י כן שיש לו ממשלה עליה ותנינן ודבר מוסכם ומקובל ארעא דישראל לא שריא עלה רוחא אחרא ולא ממנא בר קב"ה בלחודוי. כי בהפרידו בני אדם חלק להם גבולות עמים לשריהם בגוייהם בארצותם וחלק יי' עמו וארצו ארץ ישראל וכמ"ש כי שמך נקרא על עירך ועל עמך ואין לזרים אתו.

4 והשיב ת"ח בארעא דישראל הכי הוא ולא שריא עלה שליט ולא ממנא ואפילו שליחא אחרא בר קב"ה בלחודוי כלומר לענין ממשלה ומנוי אין ממשלה לשום שר עליה אמנם כשהעונות גורמים ניתן רשות למשחית לקבל ברשותו של הקב"ה ומנ"ל מדוד דכתיב וירא דוד את מלאך יי' וחרבו שלופה בידו וכדין אתחבלת ארעא כי מצא לגבות את חובו.

5 אמר רבי אלעזר ואפילו בההיא שעתא קב"ה הוה כי לא אמרו ארעא דישראל לא שריא עלה רוחא אחרא כי אם בהחלט ולא לזמן ידוע ומג"ש ביאר זה דכתיב הכא בדוד מלאך יי' וכתיב התם המלאך הגואל הוא מלאך הברית אשר שמו כשם רבו והביא ראיה שנית יותר מבוארת מויסע מלאך האלהים כמו שיתבאר בפ' ויהי בשלח שהכתוב מדבר בשכינה לפי שמלת האלהים אינה סמוכה וענינו מלאך שהוא האלהים והוא ובית דינו כמ"ש רז"ל ירדו לים שכינה עמהם שנאמר ויסע מלאך האלהים א"כ המלאך הזה הוא השכינה העושה במלאכות יי' והבן. ולפי שיקשה לכאורה שיוחס הקב"ה בפעולת הרעה לזה אמר הן לטב הן לביש קב"ה שליט עלה ולא שליח שיהיה מן הנפרדים כי אם הוא ובית דינו וביאר הטעם אם לטובה שישפיע בארץ ישראל בגין דשאר ממנן וכל דיירי ארעא יכספון מן עובדייהו בראותם הצלחת ישראל והצלחת ארצם. ואם לרעה בגין דלא ייחדון אינון לשלטאה עלה פי' שלא תבא רעה לישראל על ידם וישלטו על ישראל ועל ארצם. ולפי שיקשה והרי ראינו בעינינו כי באו גוים בנחלתנו והכתוב מעיד כי ראתה גוים באו מקדשה ובבא הגוים אל המקדש למטה יתחייב שהשר שלהם שולט ג"כ דאי לא ישלטון אינון ממנן לא אתחריב בי מקדשא כי אין נעשה פתגם בארץ שאין לו מניע מלמעל' והשיב ת"ח כתי' כי אתה עשית ולפי שיתכן לפר' כי עשית לא בעצם וראשונה רק כאומרנו שהמלך עשה דבר מה והוא לא עשה מאומה רק נעשה במצותו וכאלו הוא עשאו לזה הביא ראיה שנית ואמר וכתיב עשה יי' אשר זמם נראה שהוא עשה בעצם וראשונה ולא על ידי אחר.

6 ות"ח כתיב וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה יחזור לענין הראשון כי הרמז על הארץ העליונה כב יכול היא סוד המינקת הנרדית בסרחון הבן נשחתה ודאי כמא דאתמר. ואיפכא הכי נמי כלומר ובהפך ג"כ תשמח ותגיל האר"ץ בתיקון מעשה בניה שנאמר וירא אלהים את מעשיהם כי שבו וכו' דהא כדין ארעא תראה לעילא ומקשטא אנפהא במעשה התחתונים ע"כ מ"ש אענה נאם יי' אענה את השמי"ם והם יענו את האר"ץ והבן.

7 והכא וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה באתתא דאסתאבת ואסתירת אנפהא מן בעלה ביאר מן מלת וירא אלהים על שני פנים וירא אלהים דנינוה למעלה הראית פניה לבעלה שישפיע בה כי היא טהורה היא וירא אלהים דהכא למטה כי ראתה כי נשחתה כב יכול במעשה התחתונים.

8 ובזמנא דאסגיאו חובי בני נשא באתגליא כוונתו לבאר כפל הכתוב כמו שאמרנו למעלה באומרו ותשחת הארץ לפני האלהים וחזר וכפל וירא אלהים את הארץ והנה וכו' ואמר כי טעם הכתוב להגיד ההבדל שיש בין העושה בסתר לעושה בפרהסיא כי העושה בסתר כדמיון האשה העושה בסתר שלא הרגישו בה שעדין תסתיר פניה מעין כל רואה ולא תפרסם עצמה כי כסתה פניה אמנם כשעושה בגלוי תגלה פניה לעין כל ולא תכלם ולא תבוש כי גלה כבוד כד"א והארץ חנפה תחת יושביה. וענין החנופה אינו הנחשב בענינה לכאורה שהוא ענין חפוי והסתרת מה שבלב כי ידבר אחד בפה ואחד בלב כי זהו המובן אצלנו כשמחניף אדם לחבירו אמנם ענינה ענין גלוי כי החנופה הוא הנדבר בפה לא הנסתר בלב והוא ענין רשע מגולה כי לא יתבייש האומר באומר החונף ומזה הענין בפה חנף ישחית רעהו כי ידבר בפיו בפומבי דברים שישחית רעהו ולא יבוש וכן ממלוך אדם חנף ממוקשי עם שאין הכוונה שהוא נושא להם פנים שא"כ מלך טוב הוא אמנם ענינו שאינו בוש מהם ומגלה דעתו להדע להם וכן בכל מקום שנז' ענין חנופה הוא לשון גלוי ואב לכלן ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ותרגם אנקלוס ולא תחייבון ארעא כי אם יפטר השוגו מגלות לסבת ממון או המזיד כמו שנזכרו שניהם בכתוב שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות הנה כי קרא הרוצח במזיד רשע כי עשה מעשה בגלוי הנה זה עון פלילי. ומגולה בעולם כי בזה ירשיעו את הארץ כי ילמדו להרוג איש את רעהו אם יפטר בממון וזו היא חנופת הארץ ונתן הטעם ואמר כי הדם הוא יחניף את הארץ כלומר שפיכות הדם הוא רשע גדול מגולה מרשיע את יושבי הארץ ופי' הארץ חנפה תחת יושביה כלומר גלתה רשעתה בחוצפה בעבור יושביה שמשחיתים את דרכם.

9 וע"ד נשחתה ודאי מ"ט בגין כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ והסוד בכל זה כי במעשה התחתונים אם טובים הם אם רעים כב יכול עושים רושם למעלה בסוד צור ילדך תשי ובסוד אמרם היה לך לעזרני:

10 רבי אלעזר אזל לגבי דר' יוסי בר' שמעון בן לקוניא חמוי ר' שמעון היה חמיו של ר' אלעזר ור' אלעזר הלך לבית אחי אשתו הוא ר' יוסי בנו של ר' שמעון בן לקוניא כיון דחמא ליה ר' יוסי לר' אלעזר אתקין טופסי"ניא נ"א טפטי"טא דקומרא במטון דקולפא פי' לעשות לו מושב מכובד הציע לו מטה במרבדים על מה שישב וחופה על גבה עשוי על קלונסאות של עצים. וקמרא הוא כסוי כמו ששנינו כסא שתחת המטה וקמרון שלה וקולפא הוא עץ. וטפטיטא הוא טפיטי בלעז ובמדרש איכה הציע להם טפטיות מפתח בתיהם עד קברי בית דוד והם נקראים טופסא באלערבי. א"ל חמוי ר' שמעון שהיה נמצא שם בבית בנו איפשר דשמעת מאבוך האי דכתיב עשה יי' אשר זמם בצע אמרתו וכו' הנה ר' אלעזר בראשונה חשב ששאלת חמיו היא על אמרתו מאי היא כי מלת בצע לא שייכא עם אמרתו אם הוא לשון אמירה כי מלת בצע הוא מענין קריעה וביצוע ולכן השיבו כי ענין פשוט הוא אצל החברים שענינו דבצע פורפירא דיליה והוא לשון רז"ל תרגום ע"פ מדותיו על אמרה דלבושיה והוא המלבוש היותר המכובד שיש לו והכוונה על העטרת שהיא לבושו של הב"ה שבה מתכבד לעין כל רואה כי ממנה יוכר מעלת הלובשה והסוד בזה השליך משמים ארץ תפארת ישראל כאשר אבאר וביאר כי ענין אשר צוה מימי קדם פי' דהאי פורפירא פקיד ליה מאינון יומי קדמאי פי' שהיא משנים קדמוניות ראשית המחשבה וסוף המעשה וביומא דאתחריב בי מקדשא בצע ליה שענינו שגלה כבודו כאדם המקרע מכבדותיו והוא אמרו בגין דהאי פורפירא איהו יקרא דיליה ותיקונא דיליה כי היא המודעת בכל הארץ והיא כבודו של הב"ה. והשיבו חמיו שלא על דבר פשוט כזה שאל וא"ל איפשר דשמעת מאבוך כי זיל קרי בירב הוא אמנם כוונת שאלתו היתה באמרו עשה יי' אשר זמם וכי מלכא חשיב קודם לאבאשא לבנוי עד לא יתון למחטי שיראה מזה שכבר נגזרה גזירה בידיעתו יתברך ואם הגזירה אמת החריצות והבחירה שקר וזאת השאלה היא שעמדה לאבותינו ולנו מיום שנברא העולם כמי שקדם זכרה למעלה. והשיבו כי אין זאת גזרה ח"ו אמנם הדבר תלוי הוא בבחירה ומפני שהדבר התלוי באיפשרות יש לדאג ממנו היקום אם לא יקום בבחינה זו אמר אשר זמם שהיה דואג הישמרו ישראל מצותיו אם לא כאדם המחשב ואומר שמא יהיה או לא יהיה לא שגזר שכך יהיה אבל תלה הדבר באיפשרות הבחירה והוא אמרו למלכא דהו"ל מאן יקר וכל יומא הוה דחיל עליה דלא יתבר וזהו אשר זמם שענינו אשר חשב כמו כאשר זמם לעשות ולא עשה כי כן הדין.

11 ליומין אתא בריה וארגיז ליה למלכא ולא שת לבו גם לז"את כי בפשעו תשולח אמו ותוסר מגבירה נטל מלכא ההוא מאן יקר ותבר ליה הה"ד עשה יי' אשר זמם כלומר עשה מה שהיה דואג מעשותו. וביאר הנמשל ואמר ת"ח מיומא דאתבני בי מקדשא הוא הבית אשר שכן שכינתו וכבודו בה היה קב"ה מסתכל בה וחביבה עליה סגיא כמ"ש והיו עיני ולבי שם כל הימים.

12 והוה דחיל עליהו דישראל דלא יחטון כי הדבר תלוי באיפשרות הבחירה.

13 בכל זימנא דהוה אתי לגביה על הבית הוא אומר כלומר לשוכני בתוכם הוה לביש ההוא פורפירא שהיא השכינה שהיא מלבושו ומכבדתו ועל ידה היה מתראה להם לישראל בסוד ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי.

14 לבתר דגרמו חובין וארגיז קמי מלכא אתחריב בי מקדשא ובזע ההוא פורפיר' היינו דכתיב בצע וכו' ליתיה בנוסחי דידן וביאר למה נקרא' העטר' אמרתו ואמר דהאי בקדמיתא יתבא בראש אמי"ר הוא הכת"ר בסוד אנ"י ראשון ואני אחרון והא אתערו עטרה לראש אמרתו כלומ' מרגלא בפומיהו דרבנן עטרת לראש שהם רומזים שהעטר' היא היתה לראש פנה. ואמלין נאה בכתיפיו גרסינן ומאמר הוא בספר הבהיר על פסוק השליך משמים ארץ תפארת ישראל מלה"ד למלך שהיתה לו עטרה נאה על ראשו ואמלין נאה בכתיפיו ובאה לו שמועה רעה השליך העטרת מראשו והאמלין מכתיפיו ופי' אמלין גלימא תכלת ורקמה תרגום אמלין דזהוריתא. והסוד ידוע כי דמה למדת המלכו"ת לעטרה שהיתה בראש אמיר הוא הכת"ר שהוא האמיר העליון שבאילן הקדוש וגם אל האמלין שבכתיפיו היא החכמ"ה והבי"נה דהלא איתנהו בה והשמועה הרעה הוא חטא הבנים כי אז השליך משמים ארץ תפארת ישראל שהסוד בזה כי התפארת הוא המשליך העטרת לארץ והוא הענין עצמו בצע אמרתו שהיתה מימי קד"ם כמו שביארנו. וכדין עציבו קמיה בבתי בראי ודאי כמו שביארנו במסתרים תבכה נפשי מפני גוה והן אראלם צעקו חוצה כמו שביארנו בעובדא דר' יהודה דאשכחיה לר' אלעזר דיתיב ועציב וכו' ואמר לו אי טורנא עציב שמשוי מאי עבדין הה"ד הן אראלם צעקו חוצה.

15 וכתיב ויקרא יי' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד וכו' היינו בזמנא דאתחרב מקדשא שנמצאת בכיה בבתי גואי ובבתי בראי כמו שביארנו שם. אבל בזמנא אחרא כשצרות באות לעולם אית חדוה קמי קב"ה בזמנא דאתאבידו חייבי עלמא כמו שיבאר באבוד רשעים רנה ולפי שקשה זה לפי מ"ש רז"ל שכב יכול הקב"ה עצב במיתתן של רשעים והביאו ראיה מולא קרב זה אל זה כאשר יבאר בהדיא לזה אמר ואי תימא הא תנינן דלית חדוה קמי קב"ה כד איהו עביד דינא בחיבייא.

16 והשיב ת"ח בשעתא דעביד דיניא בחייביא וכו' אמר כי מ"ש רז"ל שהב"ה עצב במיתתן של רשעים יובן על זה האופן והוא כי מדתו של הב"ה להאריך אפו לרשעים אולי יזכרו וישובו אל יי' וקוצב להם מדת וזמן כמו שעשה לדור המבול שהמתין להם ק"כ שנה. ואם באולי בתוך הזמן אשר יקצוב להם יקרה סבה אחרת גורמת מיתתם כי פלס ומאזני משפט ליי' ומעשהו כל אבני כיס והוא יודע שאם יאריך להם הזמן ההוא שתבא תקלה על ידם וחייבה מדת הדין להמיתם קודם הזמן ההוא אזי כב יכול הוא עצב עליהם כי מעשה ידיו הם והיה באיפשרותם לשוב אמנם אם הגיע הזמן ההוא אשר קצב להם ולא שבו אין שמחה לפניו כשמחת הסתלקותם מן העולם והשאר מבואר:

17 כי לימים עוד שבעה רבי יהודה אמר מ' יום ומ' לילה מאי עבידתייהו פי' למה היו על זה המספר לא יותר ולא פחות.

18 אלא מ' יום לאלקאה חייבי עלמא דכתיב מ' יכנו לא יוסיף לקבל ארבע סטרי עלמא בגין דבר נש מד' סטרי עלמא אתברי. דע כי מדת זמן יצירת הולד במעי אמו הם ארבעים יום לפי שנברא' מד' יסודות וכל יסוד מהם צריך סוד עשרה ימי"ם לתת כחו בולד ההוא ע"כ ניתן המספר הזה אם להענישו בעוברו על התורה שנתנה למ' יום מסוד זה עצמו שנאמר מ' יכנו. ואם לטהרו מטומאתו בסוד מ' סאה תעלה טהרתו ובאה הקבלה שמספר הכאות המלקות יהיו מ' חסר א' בסוד המלאכות בשבת מ' חסר א' והסוד בזה כי הממונה על העונשים הוא חסר אור הנקודה האמצעית וזה יתבאר בסוד צורת המקוה בפ' פנחס כי בהשימך תשע נקודות ד"פ לכל רוח והנקודה האמצעית המשלמת לכל רוח יהיו מ' שלמים והסוד ידוע כי מהחסר לא יבא אלא מספר חסר ומהמספר השלם שלה נמצא א"כ כי לפי שנברא האדם מארבע הפאות הרומזת לד' יסודות העולם והסכימה הנקודה שממנה נתפשט הכל עמהם בבריאתו היה מספר ימי יצירתו מ' שלמים ואל זאת הכוונה נתנה לו תורה למ' יום שלמים לזכותו על מספר הימים שנוצר ואל זה הטעם הוה מסדר תלמודיה מ' זמנין כדאיתא בתענית פ"א. גם לא קאים איניש אדעתיה דרביה עד מ' שנין גם כי יטמא לא' ממקרי הטומאה הוטל עליו לעלות מטומאתו במקוה מ' סאה להחזירו בסוד המ' טהור כיום הולדו אמנם בעברו על מצוות התורה המחייבות מלקות כי השחית צורת יצירתו שהיתה למ' יום נמסר ביד המעניש החסר מאור הנקודה ההיא ומענישו במספרו החסר א' מן הארבעים יען נכנס ברשותו ובא בגבולו החסר ועל סוד זה היו מספר המלאכות שעוברים עליהם בשבת מ' חסר א' כי העושה א' מהנה הנו בידו של משחית אשר משחת מאיש מראהו ותוארו מאד"ם שהוא סוד המקוה הקדוש י"הוה מקוה ישראל י"הוה העולה אד"ם במספרו ואותיות אד"ם יורו על סוד המקוה כי מהנקודה האחת יתפשטו ד' פאות וכל פאה בת ט' כמו שאמרנו ובהסכמת הנקודה עמהם היו מ' סאה הרי כי הטובל במקוה של מ' סאה נכנס בסוד י"הוה אדנ"י והבן זה כי שם אדנ"י עולה סאה וקצת ענין זה רמוז במדרש בכתו' הזה אמרו ארשב"י מ' הם על התורה שניתנה למ' יום ומ' לילה. אמר רי"בז הם קלקלו את הצורה שנתנה למ' יום לפי' מ' יום ומ' לילה הרי ביארו סוד הארבעים ברמז. ולפי שיקשה המקשה לפי מה שהונח לפי הקבלה כי העונש הוא מ' חסר א' והכתוב אומר ויהי הגשם על הארץ מ' יום מ' לילה שיראה שהיו מ' שלמים ראיתי להביא לפניך לשון רש"י ז"ל והוא לקוח מן המדרש ממנו נבוא אל תוכן הסוד והאמת המקובל זה לשונו בפסוק ויהי הגשם על הארץ מ' יום ומ' לילה אין יום ראשון מן המנין לפי שאין לילו עמו שהרי כתוב ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה נמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו לרבי אליעזר שהחדשים נמנים א' מלא וא' חסר הרי י"ב ממרחשון וכ"ח מכסליו. וכתב בפ' ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום התחילו לחסור והוא א' בסיון כיצד בכ"ז בכסליו פסקו הגשמים הרי ג' מכסליו וכ"ט מטבת הרי ל"ב ושבט ואדר וניסן ואייר קי"ח הרי ק"נ יום. ולפי שהוקשה לרב הגאון הרב אליה מזרחי ז"ל מה שכתב רש"י ז"ל בכתוב הראשון שאמר נמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו שנראה שיום כ"ח נכנס כמנין המ' ואח"כ כתב בכתוב השני בכ"ז בכסליו פסקו שנראה שיום כ"ח אינו מן המנין כתב הוא אין זה סותר מה שכתב רש"י גבי מ' יום ומ' לילה אין יום ראשון מן המנין ונמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו דאיכא למימר הכי קאמר אין יום ראשון ממנין הימים השלמים של מ' יום שכל אחד לילו ויומו עמו אבל יומו בלבד בלא לילו מן המנין הוא שיצטרך עם ליל כ"ח לתשלום המ' יום ומ' לילה ונמצא שמ' יום ומ' לילה כלים בבקרו של כ"ח. ומ"ש כאן בכ"ז בכסליו פסקו הגשמים פי' בתשלום כ"ז ימים שלמים. ומ"ש שם ונמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו פי' בבקרו של כ"ח. ומ"ש הרי ג' מכסליו פי' השנים מהם י"ומם ולי"לה. אבל יום כ"ח אינו אלא יומו בלבד מפני שלילו כבר נכנס בחשבון המ' יום ומ' לילה. ומ"ש הרי ל"ב פי' פחות לילה. ומ"ש הרי ק"נ פי' ק"נ פחות לילה א' ועם ליל ר"ח סיון הרי ק"נ יום שלמים. הנך רואה כמה השתדל הגאון ז"ל לעשות חמשה תקנות לפי' רש"י ז"ל כדי שלא ינגד עצמו בעצמו ממה שכתב בראשונה ובשניה להיות המ' יום שלמים מה שלא עלה על לבו וכי לא היה הוא מרגיש שהיה הוא מנגד עצמו בעצמו והיה לו להאריך ולתקן כל מה שתיקן הגאון בדבריו כי כן דרכו בכל מה שיקשה וכ"ש בכמו זה הענין הנראה לעינים. ובמחילה מכבוד הגאון ז"ל אומר אני כי דעתו של רש"י ז"ל לא היתה בכל זה אלא לומר שאעפ"י שהכתוב אומר מ' יום ומ' לילה שאינם רק ט"ל יום ועם יום כ"ח שלא ירדו בו גשמים הם מ' יום שהוא קצת הט"ל שירדו בהם הגשמים ועד ולא עד בכלל וכדי שלא ימצאו שהם מ' יום שלמים ואפילו שלא יכנס במנין יום כ"ח לפי שכבר פסקו הגשמים בכ"ז השתדל בכל עוז להחסיר יום י"ז במרחשון שבו נבקעו כל מעינות תהום רבה שאם יכנס במנין הנה הם מ' בלא יום כ"ח בכסליו לכן כתב אין יום ראשון מן המנין ונשארו י"ב במרחשון נמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו ובכתוב השני יבאר שיום כ"ח אינו מן המנין שכבר פסקו הגשמים בכ"ז הנה א"כ לדעתו לא יעלו אלא מ' חסר א'. ומה שהכריח לרש"י ז"ל לכל זה הוא כי ראה כתוב א' אומר ויהי הגשם על הארץ מ' יום ומ' לילה וכתוב א' אומר ויהי המבול מ' יום על הארץ ולא זכר בו מנין הלילות ולכן כתב הוא ז"ל היום הראשון אינו מן המנין לפי שאין לילו עמו ולכן החסירו מן המנין ונתבאר א"כ כי לפי דעת רש"י ז"ל והוא האמת כפי הקבלה כאשר אבאר שלא ירדו הגשמים רק ט"ל ימים י"ב ממרחשון וכ"ז מכסליו אלא שהכתוב קורא אותם מ' כדרכו בענין המלקות שכתב מ' יכנו ובזה הקבלה שהם חסר א' ולכן כתב נמצאו מ' יום כלים בכ"ח בכסליו והרי הוא כתב שלא ירדו בו הגשמים שכבר פסקו בכ"ז והארכתי ככל זה להודיעך כי רש"י ז"ל נר ישראל לא יבצר ממנו מזמת התורה הן שהיה מקובל הן לא. רוח יי' נוססה בו וכל זה אני בעניי הבינותי מדברי ר' יהודה במאמר הזה עם המקובל בידינו כי המספר השלם לשלם והחסר לחסר ורבי יהודה רמז זה במ"ש אלא מ' יום לאלקאה חייבי עלמא וסמך מיד ואמר וכתיב ארבעים יכנו גלה כי אעפ"י שהכתוב קורא אותם מ' שנאמר ויהי הגשם על הארץ מ' יום שאינם כפי האמת והקבלה רק מ' חסר א' ואם תאמר למה יקראם הכתוב מ' הרי כתיב מ' יכנו ובאה הקבלה שהם מ' חסר א' ולכן כתב מיד וכתיב מ' יכנו כלומר כמות זה כמות זה. והשלים לבאר הסוד מ' מאי עבידתייהו ואמר שהם לקבל ד' סטרי עלמא בכל חד עשרה כמו שכתבתי ואמר בגין דבר נש מד' סטרי עלמא אתברי בסוד הארבעים שלמים וע"ד כשהשחיתו צורתם ומחיתי את כל היקום ואצטריך מ' לאלקאה בסוד מ' יכנו. ולאתמחי מעלמא כלומר עם העולם שנברא ממנו מד' פאותיו ויסודותיו שמענה ואתה דע לך כי זהו המקובל והאמת השומע ישמע והחדל יחדל.

19 רבי יצחק הוה שכיח קמי ר"ש א"ל האי דכתיב ותשחת הארץ אי בני נשא חטאן וכו' אמר כי אחרי שיחס הכתוב השחתה אל הארץ במה חטאת.

20 א"ל בגין דהשחית כל בשר את דרכו אמר כי הכתוב גלה הטעם בסמוך במה שכתב מיד כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ממש כמ' דאתמר כי היו שופכים זרעם לבטלה על הארץ וזהו השחתה לא שחטאה היא.

21 כגוונא דא ותטמא הארץ כי איזו טומאה שייכא בגוף הארץ אם לא ביחס בני האדם המטמאים אותה. וחזר ואמר ואי תימא ארעא על מה אתחבלת כלומר אמת מה שאמרת כי נתיחס הטומאה אליה מדעת יושבי בה ומה תאמר בהשחתה שאין ספק שנשחתה וכמ"ש רז"ל כי הנני משחיתם את הארץ שאף שלשה טפחים של עומק המחרישה נמוחו והשיב אלא עיקרא דארעא בני נשא וכו' אמר כי סבת בריאת הארץ עצמה לא היתה אלא בעבור האדם כמאמר הנביא אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי שענינו שלא נבראת כי אם לסבת המצא האדם בה ואחר שנשחת העיקר הטפלה נגר"ר עמדי וקרא אוכח וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה וסמך מיד כי השחית כל בשר שהוא העיקר וע"כ נשחתה היא שהיא טפלה לו. ור"ש אזדא לטעמיה כי לא נגמר דינן על הגזל רק על השחתת זרעם הוא מ"ש ת"ח כל חטאוי וכלהו חבלותא דיליה תליין בתשובה וחטאה דאושיד זרעא וחביל ארחיה ואפיק זרעא על ארעא וכו' עליה כתיב נכתם עונך לפני התבונן אמרו אפיק זרעא על ארעא כי רמז למוציא זרעו מעשות פרי. וכתיב לא יגורך רע כבר נתבאר למעלה ההבדל שיש בין רשע לרע כי רשע נקרא אפילו בהרמת יד בלבד אבל רע לא אקרי אלא מאן דמחבל ארחיה וסאיב ארעא. וכתיב ויהי ער רע בעיני יי' הביא ראיה זו שמהכתוב הראשון לא יגורך רע אין בו ראיה מבוארת להשחתת הזרע ובער בכור יהודה אז"ל שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ. א"ל אמאי דאין קב"ה עלמא במיא ולא באשא כלומר כי תצא אש מאת יי' מן השמים ותאכל ארץ ויושבי בה. והשיבו רזא הוא אינון חבילו אורחייהו וכו' אמר כי חטאתם כבדה מאד מאד בשפוך את מימי זרעם כי עשו פגימה למעלה בהפריד המים הזכרים מן הנקבות שהוא קיום העולם והגבירו המים הזדונים בתת זרעם למולך ולכן נדונו במים ורז"ל ביארו הסוד במדרש יותר אמרו שם אמר רבי צדוק ירדו מי המבול מן השמים שהם מים זכרים ועלו מי תהומות שהם מים נקבות ונצמדו אלו עם אלו להחריב את העולם ונמוחו כל היקומים וכשם שקלקלו ברותחין נדונו ברותחין הה"ד נבקעו כל מעינות תהום רבה הא מיין תתאין וארובות השמים נפתחו הא מיין עילאין כי בשניהם נפרע מהם כמ"ש במדרש עצמו.

14 ספר הבהיר פתח ↗

אמרו לו הכתיב איכה ב' א השליך משמים ארץ תפארת ישראל וא"כ נפלו, אמר להם אם קרו לא שנו ואם שנו לא שלשו, מלה"ד למלך שהיה לו עטרה נאה על ראשו מלת נאה בכתפיו ובא לו שמועה רעה השליך העטרה מעל ראשו והמלך מלפניו:

18 תענית פתח ↗

כִּי הָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְסַדַּר מַתְנִיתֵיהּ אַרְבְּעִין זִמְנִין, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּיתְּנָה תּוֹרָה, וְעָיֵיל לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מְסַדַּר מַתְנִיתֵיהּ עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע זִמְנִין, כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְעָיֵיל לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא.

« כתם פז על ספר הזהר נ״ט ×¢×´×‘ כתם פז על ספר הזהר ס״ב ×¢×´× »