כתם פז על ספר הזהר ע׳

1 וירח יי' את ריח הנחוח וכתיב אשה ריח ניחוח הכי שמענא עוד הודיע המאושר הזה סוד נכמס בתועל' הקטורת והעשן העולה מהמערכה שהיה מגיע לעולם העליון ממנו והוא שהיה בסגולת הריח ההוא לסלק חרוי אף יי' מישראל וקודם שיבא לבאר סוד זה יתן דמיון לדבר מצד המוחש והוא להודיע כי כשם שאין עשן בלא אש כי האש הוא סבת העשן שכן נרמז זה בכתוב והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יי' באש כן למעלה לא יעלה מהעטרת הנקראת הר סיני עשן שהוא רמז אל התשוקה להיות אח"כ לריח ניחח ולסלק הכעס מן העולם אם לא בשהקדים אש הגבורה לבא אליה ובכן תתעורר היא לעלות למעלה להמשיך הרחמי' וביאר הענין ואמר כי אש נפיק מלגאו ואיהו דק הרמז אל הגבורה ואחיד במלה אחרא לבר דלאו איהו דק הרי הוא אש המזבח המורגש ואתאחדן דא בדא כאשר השלהבת נאחזת בפתילה ונרגשת אז השלהבת שבזולת הפתילה לא תתאחז כלל וכדין תננא סלקא ובכן מכח אחיזתם זה בזה יולד העשן מאי טעמא בגין דאתאח' אשא במלה דרגיש כי דק בדק אינו נרגש. ונתן סימן לדבר ואמר חוטמא דנפקא ביה תננא מגו אשא. דע כי החרון והכעס באדם אינו מיוחס בשום אבר כי אם בחוטם כמו שיבוא באידרא אם יעזור האל בחיים ב"ה ולכן תמצא כי בדרך טבע כן הוא כי הסם המות הממית בנגיעה יוציאוהו מדם נחירי האדם האדום אחר שמרעיבים אותו ימים במספר שורטים בחוטמו ומוציאים דם בכלי זכוכית ומרכיבי' אותו בדברים אחרים סמיים והעיקר הוא הדם היוצא מן החוטם וכבר סופר ממלך אחד שהיה כעסן ביותר והיה גוזר והורג בני אדם בפתע פתאם ולא מצאו לו תרופה למחלתו זאת רק בהקטיר לפניו סמים ממינים רבים והיה מיד נח רגזו ובהריחו בהם היה שב הכעס לרצון ובלא ספק כי לא המציא התחבולה הזאת רק חכם מחכמי ישראל שהיה יודע סוד הקטורת שכן נאמר בפירוש ישימו קטורה באפך והסוד הוא כשהיה הכעם יורד ממדת הגבורה להתפשט בעולם היה מתלכד בעטרת כדי שמשם תתפשט למטה והיה מסגולת הקטורת להעלות הכעס ההוא אל מקומו כאדם המריח בדבר הריח אשר מעלה רוחו אל מוחו בהריחו והנה בהעלות הכעס אל מקומו יעלה עוד לרצון בשובו אל המוח מקום הרחמים הגמורים והוא סוד ישימו קטורה באפך כדי שלא תתפשט למטה אבל תשוב אל מקום הרצון והוא אמרו בגין דאתהדר אשא לאתריה וחוטמא אתרגיש בההוא רוחא לגו לגו כלומר עד המו"ח העליון.

2 עד דאתאחיד כלא ותב לאתריה ואתקריב כלא לגו מחשבה ואתעביד רעותא חדא ואם עיני בשר לך ידעתי כי יקשה בעיניך דבר זה בתת דמיון מורגש למעלה ואם עיני ההשכלה לך ממנו תקח כי אין נעשה פתגם למטה שאין שורשו ועיקרו למעלה במושכל זה לעומ' זה כי אין לך עשב למטה שאין כחו למעלה והאריכות בזה מותר. וביאר הסוד היטב ואמר דהא תננא אתכניש ועייל וקמיט באשא כאשר אנחנו רואים במוחש בהיות עשן עולה מאי זה דבר סמוך למדורה גדולה של אש העשן ההוא נבלע במדורה ההיא ונעשה אש או מעשן פתילה שכבתה שתתאחז באש אחרת ותהיה דולקת ובכן עיילי תרוייהו לגו לגו והפנים נצהלים כלם נהירו דבוצינין נהירו דאנפין וכדי' כתיב וירח יי' את ריח הנחוח כמא דארח וכינש כלא לאתריה והיא סוד ותהלתי אחטם לך כמו שיבא במקומו ב"ה. אתא רבי יוסי ונשקיה כי הכיר כי אין הבדל בין הנער כפי שכלו ובין הזקן כפי שניו ואמר לו כל הדין טובא תחות ידך ולא ידענא אמר אהדרנא מן ארחא ואתחבר בהדך התבונן בענותנותו של רבי ייסא כי לא חשש לכבודו בשובו מן הדרך אשר בא ממנו לסבת נער קטן בשנים כדי ללמוד ממנו איזה חידוש והניח עסקו אשר אליו מגמתו ושב עמו.

3 אמר רבי חזקיה ארחא דא בהדי שכינתא נהך דקא מתתקנא קמן לפי שנתחברו שלשתן והוא ע"ד מ"ש במשנה עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם וכו' ומנין שאפילו ה' ומנין שאפילו ג' וכו' וכבר ידעת כי חשבון השלשה מיוחסים לעטרת בסוד כוס של ברכ"ת המז"ון שצריך שלשה כנגד המשפיעים בה שהם ג' נצ"ח הו"ד י"סוד כמו שיבוא במקומו ב"ה אחיד בידא דההוא ינוקא ואזלו רבי חזקיה הוא שאחז בידו כי רבי ייסא נשקו ורבי חזקיה אחז ביד ימינו כי לסבתו בא הנער ההוא לשרתו ועתה הוא מכבדו ואומר לו אימא לן קרא חד מאינון דאמר לך אבוך

4 פתח ואמר ישקני מנשיקות פיהו על שנשקו ר' ייסא פתח בזה הכתוב כי נשיקת חכמים קצתם לקצתם היו על כוונה עליונה והנה המאושר הזה הודיע לנו מזה הכתוב כי כשם שהאף והחרון נתיחד בחוטם כמו שנז' כי על סוד זה נאמר בכל מקום שנז' לשון חרון סמוך לאף. כן הפה נתיחד אל הרצון ואל המנוחה ושניהם הדברים אנו רואים במוחש כי כשיכעס האדם יוציא עשן מנחיריו וכשהוא ברצון ואהבה עם זולת ינשקהו והנשיקות האלה המוזכרים להם הם התדבקות רוח ברוח כמו שיתבאר בפ' תרומה והוא סוד ישקני מנשיקות פיהו כי אין הנשיקה ההיא נשיקה של תפלות כי אם דיבוק עליון הוא שאמר דא הוא תיאובתא עלאה דנפקא רעותא מפומא בכח המחשבה. ולא נפיק מחוטמא כי כל אבר מיוחם לפעולתו.

5 דהא כד אתחבר פומא לנשקא נפיק אשא ברעותא כי מכח האש יבואו שניהם אש האהבה ואש הנקמה ע"ד מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה ושלהביות האש הזה האביי.

6 יוצא בנהירו דאנפין בחדוה דכלא באתדבקותא דנייחא.

7 ובג"כ כי טובים דודיך מיין מההוא יין דחדי ונהיר אנפין הוא סוד היין המשומר המשמח אלהים ואנשים לא היין המכעיס את שותהו יין חמר מלא מסך המחשיך אורו ודעתו של אדם. ועוד הודיע סוד היין אשר היו מנסכים ע"ג המזבח שהכוונה אל היין הזה המשמח לא אל המשכר השוגה שיעור' דמאן דשתי ליה חדי ועביד ליה נייחא וכבר ידעת כי רביעית ההין י"ח ביצים שהרי ההין הוא שנים עשר לוג והלוג ו' ביצים הרי שעולה ההין ע"ב ביצים והרביעית י"ח וכל המדות שהיו במקדש היו ע"ד הסוד והשיעור הזה הוא משמח והבן זה כי ח"י העולמים הוא המשמח ולא משכר ואל תשיבני ממה שכתב רש"י ז"ל והוא לרז"ל הסך נסך שכר ליי' יין המשכר כי לא על השיעור הזה שהוא משכר אמרו אלא פרט למביא יין מגתו שלא יביאנו לכתחלה אלא מהיין הגמור המשכר שהוא אחר עבור עליו מ' יום ובפירוש אמרו בפ' לולב וערבה הסך נסר שכר ליי' מאי משמע אמר רב פפא לשון שמחה לשון שביעה לשון שכרו' ואמר רב פפא שמע מינה כי שבע אניש חמרא מגרוניה שבע ופי' רש"י ז"ל ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא ולא על ידי שתייה מרובה שמכניס הרבה יין במעיו על ידי לגימות דקות ואינן כאוכלין ששובע שלהם בא במלוי הכרס. נראה שלשון שכר ענינו ענין שביעה ושמחה לא ענין שכרות המוציא את האדם מדעתו אלא שהשיעור הזה י"ח בצים משמח וביאר הענין בהדיא רבא ואמר האי צורבא מרבנן דלא נפישא ליה חמרא ליגמע גמועי כסא דברכתא כלומר בלגימה גסה דרך שביעה משום חיבת מצוה נתבאר א"כ מ"ש שיעורא דמאן דשתי ליה חדי ועביד נייחא דכתיב ונסכו רביעית ההין וכבר ידעת מדרך הסוד מי הוא שיעור היין י"ח הבא מהמשומר משש"ת ימי בראשית ומי הוא השותהו ושמח בו.

8 ובג"כ כי טובים דודיך מיין מההוא יין דאתער רחימותא ותיאובתא ולא מהיין המשכר מלא מסך החיצוני. וכלא כמא דלתתא אמר כי זה לעומת זה עשה האלהים ובהתעורר המעשה למטה על השיעור ההוא המכוון למעלה יתעוררו הרחמים והשפע והברכה מלמעלה למטה והביא ראיה מוחשית לדבר ואמר תרין שרגין דכבה חד מנייהו בתננא דסליק מההוא דלתתא אתדליק מההוא דלעילא כי העשן העולה מהכבוי ממשיך השלהבת מהדלוק העליון ואם אין מטבע האש לירד למטה יכריחהו העשן לירד חוץ מטבעו. אמר רבי חזקיה הכי הוא ודאי דעלמא עילאה תליא בתתאה ותתאה בעילאה כי זה בלא זה לא יצא שום דבר אל הפועל ואל הגלוי כי העולם העליון לא יגלה כחו כי אם על ידי העולם התחתון וכן עולם התחתון לא יעשה שום פועל כי אם מכח העליון שהם כדמיון הנפש עם הגוף שלא תראה כחה כי אם על ידו וכן הגוף לא יעשה שום דבר כי אם מכח הנפש ושניהם כאחד טובים ומן יומא דאתחריב בי מקדשא ברכאן לא אשתכחו שסבת הברכות שהיו שופעות היו מעשה העבודה בב"ה. א"ר ייסא ולא זו בלבד שנמנעו הברכות אבל נתרבו הקללות דהא יניקו דכלא שהוא הי"סוד הנקרא כ"ל נסתלק מהעטרת כב יכול ובא דרך הסדקים כי נשתברו כב יכול הצינורות ובא הכל ע"י ההוא סטרא ונפק לעלמא. וברכאן לא נפקי הכוונה בזה שאפילו הגשמים אינם באים מאוצר טוב וכמ"ש בבא בתרא אמר רפרם בר פפא א"ר חסדא מיום שחרב ב"ה הלא הוגשמה רוח דרומית דכתיב ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו וכתיב צפון וימין אתה בראתם. ואמר רב רפרם בר פפא א"ר חסדא מיום שחרב ב"ה לא ירדו גשמים מאוצר טוב שנאמר יפתח יי' לך את אוצרו הטוב וכו' וסופיה דקרא לתת מטר ארצך בעתו. הנה גלה החכם הזה שני ענינים טובים ונכוחים הראשון כי טוב השמאל והוא הצפו"ן תלוי בימין הוא הדרו"ם כי ימין יי' עושה חיל ושניהם כאחד טובים וזהו אשר הוכיח מהראיה השנית באמרו וכתיב צפו"ן וי"מין אתה בראתם כלומר כי יבוא גבורת גשמים היורדים מהשמאל בסיוע הימין שהוא נכלל בו כדי שירדו מאוצר טוב בחסד וברחמים. והודיע כי מיום שחרב בית המקדש לא הוגשמה רוח דרומית שהוא האוצר הטוב המעלה רביבים טובים וממזגת הדין והודיע בזה כי גם הגשמים היורדים היום אחר שחרב בית המקדש אין בהם בדכה שאינם באים מאוצר טוב כי אם במדת הדי"ן יחידי הוא שאמר רבי ייסא וברכאן לא נפקי כלומר עיקר הברכה שהוא מאוצר הימין וביאר הטעם עצמו שאמר רב חסדא מסופיה דקרא דכתיב לתת מטר ארצך ואמר מ"ט בגין דישראל לא שראן בארעא ולא פלחי פולחנא וביאר עוד סוד בהעלותך את הנרות אל מול פני המנו"רה העליונה ואמר דאצטריך לאדלקא בוצינין ולאשתכחא ברכאן מסייע ליה לההוא רביא שהביא המשל מהתרין שרגין כי בהדליק הנרות למטה ימשיכו השמן הטוב מהמנורה העליונה וכב יכול כשבטלו למטה בטלו למעלה והוא אומרו ובג"כ לא משתכחי לעילא ותתא ועלמין לא קיימין בקיומייהו לא למעלה ולא למטה כי זה תלוי בזה כמו שנתבאר. א"ר חזקיה לא אוסיף עוד לקלל את האדמ' בעבור האדם מאי הוא נמשך הענין לדבר בקללה הנמצא' היום בעולם ורצה ר' חזקיה לדעת אם מהעת ההוא נמשכו הקללות בעולם מהו ענין ההוספה הנזכר בכתוב ומה יוסיף עוד ומה יתן על הקללות ההם עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף לא ישבותו שאם לא חטא אדם לא היה צריך לכל זה לא לזרוע ולא לקצור וכמ"ש רז"ל בפ' ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשומרה שמא תאמר יש מלאכה בג"ע לפתח ולשדד את האדמה והלא כל האילנות נצמחים מאליהם או שמא תאמר יש בו מלאכה להשקות את הגן והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן אלא מהו לעבדה לשמרה לעסוק בד"ת ולשמור מצותיה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים שנא' עץ חיים היא למחזיקי' בה ואחר שגורש מג"ע הוצרך לכל זה ומה עוד קללה יוסיף על זה. והשיבו רבי יסא שמענא מר"ש דאמר כל זמנא דאשא דלעילא וכו' אמר כי ר"ש ביאר מהו ענין ההוספה הנז' בכתוב והוא כי מדת הגבורה היא מדת הדין הקשה והעטרת היא מדת הדין הרפה וכשגורמים העונות תתוסף הדין הקשה עם הרפה ויתחזק הרפה בקושי הדין ומכלה את הכל שלא ימצאו שם רחמים להפר הכעס ולא ישוב עד כלותו הכל. וכד דינא דלתתא לא אוסיף לאתתקפא בדינא דלעילא יעשה דין ולא מושלם כי יש הפסק לכעס ההוא מצד הרחמים שבה המחלישים הדין וזהו לא אוסיף כלומר לא אוסיף על הרפה חוזק דין הקשה כדי שתדין ברחמים נמצא שביאר לו כי גם עוד היום תתוסף קללה על הקללה הראשונה הנהוגה בעולם מקור וחום וזולתו מהקללות הנהוגות בעולם. אמר ההוא ינוקא שמענא בגין דכתיב ארורה האדמה בעבורך וכו' אמר כי מיום שנתקללה האדמה ונתן רשות למשחית להשחית ולשלוט על הבריות הגיע שולטנותו בתוספת הדין לכלות כל בני העולם שכן מצינו שמתו כלם במבול והיה מן הדין החזק ההוא שלא יתישב עוד העולם וזהו תוספתה של קללה והנה בהריח יי' את ריח הניחוח אתיהיב רשו לארעא לנפקא מתחת רשותו של נחש ומטומאתו ואמר כי זאת היתה כוונת וסוד הקרבנות כי יעלו לריח נחוח ליי' להפיק רצון לאנהרא אנפי אדעא. והשיבו רבי חזקיה כי היה זה תלוי עד שעמדו ישראל על הר סיני כי אז פסקה זוהמתו של נחש ור' יסא ביאר הענין מתחלתו ואמר כי התחלת החסרון והפגימה היה מיום תליית המאורות כי מאז ניתן רשות לנחש לשלוט אם לא ישמעו ויעבורו ומאז הוכן ונזדמן הנחש להעניש ולא ענש עד שחטא אדם שנתקללה האדמה בעבורו ומההוא יומא כלומר מיום שהקריב נח קרבן נפקת ארעא מההוא קללה אמנם לא מכל וכל שעדיין קיימא סיהרא בגרעונה ולא נתקן העולם במלכו' שרי בר בשעתא דקורבנא אשתכח בעלמא וישראל יתבין בארעהון כי שני אלה התנאים צריכין כי הקרבנות לא יתקרבו כי אם במקום אשר בחר יי' שנאמר ושם תעלה עולותיך ובכן נסתלקה הקללה מכל וכל. כשהשלימו דבריהם שאל רבי יסא לההוא ינוקא מה שמך שהכיר בדבריו שהיה מבין מדעתו ולא היתה מצות אנשים לומדה ורצה לברכו על דרך שמו המונח לו להניח עליו ברכת טוב וכשאמר ששמו אבא אמר אבא תהא בכלא בחכמה ובשנים שיאריך. קרא עליה ישמח אביך על שם אבא לשון על הלשון. אמר רבי חזקיה זמין קב"ה לאעברא רוח מסאבא כך היה דרכם לסיים בטובה ומבואר הוא.

9 ויברך אלהים את נח ואת בניו ר' אבא פתח ברכת יי' היא תעשיר. ברכת יי' דא שכינתא היא הבריכה העליונה שהיא מקבלת מייא הוא התפארת ולמה נקראת ברכה לפי שנתמנית על הברכות הבאות לעולם וממנה מהפשטות לכל חלק וחלק כפי הראוי לו.

10 ת"ח מה כתי' כקדמיתא ויאמ' יי' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כמא דאתמר דמארי דביתא יהיב ליה רשו למיעל בסוד האמור למעלה בבא אתה וכל ביתך אל התיבה הוסיף עוד ר' אבא ואמ' כי כן דרך העולם שצריך האורח ליטול רשות בצאתו מבעלת הבית מכאן אוליפנא מאריה דביתא מעייל ואתתא תפיק שנא' ויאמ' אלהים לנח צא מן התיבה הרשות בידה להוציא ולא להביא האורח הביתה כיון דנפק יהב מתנן לה כדי לחבבה על בעלה בראותו כי מצאה חן בעיני כל רואיה. ועוד הודיע כי המתנות שיתן לה שיהיו מידו לידה שאם יהיו על ידי בעלה לית לה רבותא בזה ויובן זה שיתן לה בפני בעלה כי בזה הוא מכבדה בפניו ומציל עצמו מחשד מ"ש רז"ל המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפי' קבל תורה מסיני כמרע"ה לא ינצל מש"ג ואם נותנין לידה הנה תברכהו לפי שחבבהעל בעלה ושלשת הענינים האלה הוכיח מן הכתובים. הראשון ממה שאמ' צא אתה שהוא מאמר אלהי"ם כי כפי הנראה היה המאמר הזה ראוי לשם יי' שהוא רחמים כי כבר נסתלק הדין ולא אמ' אלא ויאמ' אלהי"ם שהרמז לבעלת הבי"ת. והשני שיהיו המתנות נתונים נתונים מידו לידה הוכיח מויבן נח מזבח ויעל עולות ב"מזבח במז"בח ממש ובזה חבבה על בעלה שנאמ' מיד וירח יי' את ריח הניחח. והשלישית כי היא ברכתהו בצאתו שנאמ' ויברך אלהים את נח. והסוד בשלשתם ידוע על הדרך אשר נתבאר למעלה בכתוב בא אתה וכל ביתך בסוד הנכנס לפרדס כי בצאתו בשלום מן הקדש היא תוציאהו לחוץ ומהשער ההוא יצא כדי שלא יהרס בנינו ותשוב נשמתו אל גופו ולא יקרה לו כאשר קרה לכן עזאי שהציץ ומת שנדבקה נשמתו במקום שחוצבה מרב התשוקה והדיבוק שהיה לו ונשאר בנינו התחתון הדום. ובכן בצאתו בשלום מן הקדש צריך לתת מנות ונבזבזן בהודאתיו ושבחיו ותחנונותיו כי מתוך זה תתחבב על בעלה ויוסיף עוד החתן מדיליה כי זה כחו של צדיק כי יש לאל ידו להמשיך מתוך מתנותיו ברכות שמים מעל ובמלאת ימי טהרה היא תברכהו מהפרס ההוא אשר קבלה מבעלה וזהו ברכת יי' וכו'. ולא יוסיף עצב עמה רזא דכתי' בעצבון תאכלנה עציבו ורגיזו בלא נהירו דאנפין אמ' כי ברכתה תהיה ברכת יי' מבלי שיתערב זר בברכה ההיא שהוא הנחש המעציב ורוגז על הארץ אבל היא לבדה ואין עמה אל נכר והוא שביאר ואמ' כד אתחשבא סיהרא וברכאן לא משתכחי בעצבון תאכלנה. וביאר כי העצבו"ן הוא סטרא אחרא דאמנע ברכאן מעלמא ובג"כ ולא יוסיף עצב עמה ואמ' כי זהו סוד מה שכתוב ולא אוסיף עוד לקלל שהרמז שלא יתוסף הנחש הנקרא עצב עם המדה להחשיך אורה אבל תאיר אל עבר פניה.