כתם פז על ספר הזהר ל״ה

1 כך נוסחת הרב רבי אבא פתח ואמר כתיב ויצמח יי' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב.

2 עץ החיים הא תנינן וכו' הנה ר' אבא סובר כי הטעם למה לא נזכרה אות סמך עד ויסגור בשר תחתנה אינו מן הטעם הנז' שיהיה ענינו עזר לאחר שנסרס הקב"ה אבל להורות שנבראו סמוכים זה בצד זה כאשר יבאר בסוף מאמרו והקדים לדבר בענין הסוד להורות כי שניהם דבוקים זה בזה מהכתו' הזה שהתחיל בענין צמיחת האילנו' ואמר ויצמח יי' אלהים וכו' ואמר ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע כי יראה כי שניהם היו בנקודה אחת וכבר ידעת כי אלה השני אילנות הם רמז לאדם וחוה העליונים אשר בדוגמתם נבראו אדם וחוה התחתונים ואגב ארחיה רצה לעורר שאלה בכתוב איך יתכן שיהיו שניהם בתוך הגן בדיוק כאשר יבאר בהדיא כוונת שאלתו ואל זה הקדים מאמר א' מקובל להם ואמר הא תנינן דעץ החיים דאיהו מהלך ת"ק שנה הוה דע שעץ החיים הוא מדת התפארת הנטוע ע"י יסוד בג"ן שהיא העטרת ומהלכו חמש מאות שנה הם סוד החמש מדות הנמשכות ממנו עד הגיעו אליה והם תפארת נצ"ח הו"ד י"סוד והי"א בכלל שהרי בצדו היתה והוא סוד הה"א האחרונה זו היא סברת רוב המקובלים וכל מימוי דבראשית מתפלגין תחותוי אבאר בהדיא. ועץ החיים במציעות גנפא ממש יאמר כי פי' בתוך הגן הוא בנקודה האמצעית ואמר זה לפי שמלת בתוך איפשר שיאמר אפילו מן הצדדין בכל מקום שתהיה היא בתוך הגן לזה אמר כי באה הקבלה כי מלת בתוך פירושו בנקודה האמצעית והקדים זה כדי לחזק שאלתו לפנים איך איפשר שיהיו שני האילנות בנקודה אחת והוא אמרו במציעות גנתא ממש.

3 והוא נטיל כל מימוי דבראשית פי' כל השפע הבא מסוד בראשית ברא אלהים שקדם ביאורו על שלש ראשונות והוא אמרו בגין דאיהו נהר דנגיד ונפיק ואיהו שריא על ההוא גנתא ועייל ביה היא העטרת ומתמן מתפלגין מיא לכמה סטרין. יחזור אל תחלת הנהר שהוא יורד דרך צנורותיו הזרועות והשוקים. ונטיל ימא כלא בסוד כל הנחלים הולכים אל הים.

4 ולבתר נפק מינה לכמה נחלין לתתא הם הרי בתר טורי דפירודא כד"א ישקו כל חיתי שדי עולם הנפרדים אוכלוסי מט"טרון שנקראים חיתו שד"י שכן עולה שד"י מט"טרון כמה דנפקי מההוא עלמא עילאה כי אלה בדוגמת אלה וכאמה בתה כשם שהאם העליונה משקה ההרים הגבוהים והרמים המיוחסים לנהרות אפרסמו"ן כי נהרות והרים הכל דבר א' כן בהגיע השפע ההוא אל עץ החיים הוא משפיע בעטרת ומשם יפרד להרי בתר וחלק בחלק יאכלו כל א' כפי הראוי לו. ואחר שביאר סוד המאמר ועץ החיים בתוך הגן בא לבאר סוד עץ הדעת טוב ורע ואמאי אקרי הכי דהא דא לאו איהו באמצעיתא א"כ עץ הדעת טוב מאי איהו תואר השאלה הזאת היא מיוסדת על שני קושיות האחד כי מצינו בעץ הדעת טוב ורע מה שכתוב בעץ החיים כי בעץ החיים כתיב ועץ החיים בתוך הגן ובעץ הדעת טוב ורע כתיב ומפרי העץ אשר בתוך הגן ואם פי' בתוך הגן רוצה לומר באמצעות הגן ממש כאשר תרגם אנקלוס במציעות גנתא ולא אמר בגו גנתא כאשר יתרגם בכל מקום תיבת בתוך בגו וכן הוא המקובל א"כ זה לא יתכן שיהיו שני אילנות בנקודה אחת. ועוד כי לא יונח שיהיה נטוע במציעות גנתא הנה ענין טוב ורע המתיחס לו צריך שיובדל הטוב מהרע הבדלה מקומית כי הטוב אינו הרע והרע אינו הטוב וא"כ על איזה מהם נא' שהוא בתוך הגן והוא אמרו אמאי אקרי הכי פי' למה נקרא טוב ורע שזה לא יתכן לקראו שני שמות טוב ורע אם לא שיובדל שני השמות הבדלה מקומית וא"כ הא לאו איהו במציעות גנתא בהיות לו שני שמות הפכיות שאם הטוב לימין הנה הרע לשמאל ג"כ עץ הדעת טוב ורע מאי איהו. והנה מצד הדוחק הזה הוצרך הרמב"ן ז"ל לעשות חוגה באמצע הגן ושיהיו שני האילנות עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע בתוך החוגה זה בצד זה באופן שיובן כי תיבת בתוך הגן נאמר על החוגה עצמה לא על האילנות וקשה לפי הכתוב כי איך יאמר על שניהם במציעות גנתא ממש כלומר בנקודה אחת כמו שהקשה בעל המאמר. ועל זה השיב בעל המאמר ואמר בגין דינקא מתרין סטרין וידע לון כמה דיניק מתקא ומרירא ובגין דינקא מתרין סטרין וידע לון ושריא בגויהו אקרי הכי. אמר כי הטוב והרע אינם נבדלים בו הבדלה מקומית כי הטוב הוא הרע והרע הוא הטוב ולא יובדלו שני ההפכים בעץ עצמו רק מפאת היניקה שהוא יונק מר ומתוק מתוק מימין הגולה ומר משמאלה די"ן ורחמי"ם ואם תאמר הרי יניקת המר לחוד ויניקת המתוק לחוד בעץ עצמו נבדל כי יהיה המר לשמאל הע"ץ והמתוק לימינו וכבולעו כך פולטו וא"כ והיו נבדלים זה מזה והדרא קושיא לדוכתיה כי איך יאמר על שניהם בתוך הגן לזה אמר ובגין דינקא מתרין סטרין וידע לון ושריא בגויהו אקרי הכי. אמר כי לעולם אימא לך שהטוב והרע מעורבים בו ומה שהוא טוב הוא הרע ומה שהוא רע הוא הטוב ולא נקרא בשם טוב ורע המורה על שני הפכיים נבדלים רק מפאת הידיעה שהעץ מרגיש בעת היניקה המר והמתוק כי לכן נקרא עץ הדעת טוב ורע כי בבחינת הידיעה הובדלו השמות טוב ורע לא מפאת ההבדלה זה מזה כי הטוב והרע הוא ענין א' להם. ואתה בני לטוש עיני שכלך להבין רמזי סוד המאמר הזה ומה שהרווחנו בו מהתועליו' הראשון להודיענו כי ענפי האילן הזה פרודות מלמעלה הם הזרועות וכלם באים אל מקום א' כמו שנתבאר במאמר יקוו המים אל מקום א' והוא סוד יחוד המדות אל מקום א' יהיה הי"סוד כדעת האומר שהוא הי"סוד או יהיה הים כדעת הסובר כן בפי' אל מקום א' כי אין בזה היזק כי שניהם הפירושים כאחד טורי"ם בהיותם בחבור א' והרווחנו עוד עיקר גדול והוא כי למעלה באצילות אין טוב ורע נבדלים כי הדין והרחמים ענין א' הם ולא יובדלו כי אם מצד המקבלים לא מפאת עצם הענין ח"ו והוא סוד אמרם אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת רחמים אוי להם לרשעים שמהפכים מדת רחמים למדת הדין ואיך יתהפכו בהיותם ענין א' כי אם מפאת המקבלים. והוא סוד החרב המתהפכת פעמים לדין פעמים לרחמים ובכאן הוא מקום הבחירה והרשות הנתונה כי למעלה מכאן הכל צפוי והבן זה היטב והוא מקום הדעת טוב ורע ועליו נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכבר ידעת כי נקראת המדה הזאת ע"ת לפי שישתנו עתותיה על התחתונים כפי מעשיהם אם טוב ואם רע ושמונה ועשרים עת שמנה קהלת ע"ה יוכיחו שהם כ"ח מעשיו יתברך שמו והדרו כי כך חייבה חכמתו ואשוב אל הענין והוא כי עדיין עיקר הקושיא במקומה עומדת שעד עתה לא תירץ כי אם קושיית עץ החיים שנאמר בו שהוא במציעות גנתא לזה הטוב ואמר וכל אינון נטיען שריין עליה וכו' ירצה כי העץ הזה הדעת טוב ורע עם עץ החיים הוא כדמיון עץ נטוע בעץ זה למעלה מזה ושניהם בנקודה אחת עומדים כאשר יהיה האופן בתוך האופן והבן זה היטב כי בבחינת שהוא מוצא פרי למטה בסוד עץ פרי עושה פרי נקראת עץ ובבחינת שעץ החיים העושה פרי נטוע בו נקראת ג"ן ושד"ה של תפוחים שבה נטועים הגוונים של תפוח שהם חיוור וסומק וירוק בסוד כתפוח בעצי היער כן דודי הוא התפארת שהוא עץ החיים הכולל כל גווני הענפים והוא נטוע בגן הזה המיוחס בעץ הדעת טוב ורע והוא אמרו וכל אינון נטיען שריין עליה וביה אחידן נטיען אחרנין עילאין ואינון אקרון ארזי לבנון וביאר מי המה אלה ואמר אינון ששת ימי בראשית והכוונה בהם לסוד כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ ולא בששת ימים וכבר נתבאר סודו למעלה ואגב ארחיה יבאר למה נקראים נטיעות ולא אילנות ולמה זכר בהם לשון נטיעה ואמר נטיעות ודאי דאתקיימו לבתר והוא סוד כקרני חגבים היו ונעשו ארזים. ואחר שהקדים הקדמתו זו בפ' ויצמח יי' אלהים וכו' והודיע כי שני האילנות האלה עץ החיים ועץ הדעת דבוקים זה בזה ביאר כי זהו סוד הסמך הנז' בויסגור בשר תחתנה להורות על סמיכותם ודיבוקם לא על נסירתם והשבתם פנים אל פנים והוא אמרו סמך מאי היא כלומר מהו סוד הסמך של ויסגור בשר תחתנה ואמר בסטרוי תות והוה דא בסטרוי דדא כלומר סמוכים ומשתמשים בכת"ר אחד ודאי עקר לון קב"ה מעמקי האי"ן ושתל לון באתרא אחרא הרמז שנתגלו ואתר שנתגלו אתהדרו אנפין באנפין להיות זה משפיע וזאת מקבלת על דוגמת אדם וחוה. ואמר ר' אבא מנלן דאדם וחוה נטיען הוו ולא נולדו מאב ואם כדמיון הנטע שאינו נעשה מגרעין אלא נטע לקוח מענף אילן אחר והבן זה דכתיב נצר מטעי מעשי ידי להתפאר מעשי ידי דייקא דלא אשתדלו בהו בריין אחרנין וזו היא תפארתו של הקב"ה יתב' שהמציאו מזולת אב ואם שיקדמו לו כי אם מעפר האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. וכתיב ביום נטעך תשגשני הביא ראיה שנית כי הראשונה לא סגיא לאדם הראשון כי הכתוב נאמר על ישראל שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי ועם ישראל מאב ואם באו לזה הביא ראיה שנית ואמר ביום נטעך תשגשני דבההוא יומא דאתנטעו בעלמא אתאחדו וסרחו ע"ד מ"ש רז"ל שלשה פלאים נעשו באותו היום בו ביום נבראו בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות ורשב"י יוסיף בו ביום סרחו וענין אתאחדו פי' נזדווגו. ויהי ביום נטעך תשגשני ביום עצמו שנטעו הב"ה לאדם הראשון ביום ההוא עצמו סרח ונסתכסך כי השי"ן והסמ"ך יתחלפו והגי"מל והכף ממוצא אחד הם כי כאלה רבים במקרא וכאלו אמר ביום נטעך תסכסכי מענין סכסוך וסרחון. תנן הנטיעות כקרני חגבים היו יביא ראיה לדבריו ממשנה המקובלת להם כי מה שנאמר בענין הנטיעות שהיו כקרני חגבים וגדלו אחר עקורתן ממקום העלמתם אל עולם הבנין הוא ג"כ רמז לאדם הראשון וחוה.

5 ויצו יי' אלהים על האדם לאמר וכו' הא תנינן לית צו אלא ע"ז לאמר דא אתתא ושפיר יבאר סוד מ"ש ז"ל כי נצטוה אדם הראשון על ז' מצות כי רישומם למעלה כי כשקצץ אדם הראשין והפריד אלוף הוא הענין עצמו המתיחס אל ע"ז כי הואיל הלך אחרי צו ובאמרו לאמר שדרשו בו לאמר הן ישלח איש את אשתו הוא הענין בעצמו כי עשה גירושין כאשר יתבאר בפ' ויגרש א"ת האד"ם. מכל עץ הגן אכל תאכל דשרי ליה כלא דליכלינהו ביחודא אמר שלא מנע אותו מאכול העץ הדעת טוב אבל צוהו שיאכלנו בחבור עצי הלבנון כלם ביחוד אחד ולא יקצץ בנטיעות ופי' הכתוב מכל עץ הגן כלם ביחוד אכול תאכל אבל מעץ הדעת טוב ורע בפרט לא תאכל ממנו לבדו כי ביום וכו' מות תמות כי המפרידו מעץ החיי' נפרד מהחיי' ובוחר במות דהא חזינן אברהם אכל ויצחק ויעקב כלהו אכלו הפר"י עם האילן ולא קצצו ואתקיימו כי האבות הם המרכב' אבל אילנא דא אילנא דמותא שריא ביה וכו' ומאן דנטיל ליה בלחודוי מית כי הוא מעורב בסם המות וצריך סם החיים להציל אוכלו מרעתו כי ע"ץ הרויי"ם הוא כדמיון הצרי המבטל סם המות וע"כ נאמר כשגורש מגן עדן ועתה פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם והוא אמרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות בגין דקא פריש נטיען. ומדברי הרמב"ן ז"ל יראה כי לא נתגלה ס' הזוהר בימיו שהוא כתב לא תאכל ממנו מן הפרי יזהירנו כי העץ אינו נאכל וכן אמר למטה מפרי העץ אשר בתוך הגן וכמוהו ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו בעצבון תאכלנה פי' תאכל פריה. אמנם חכמי הזוהר קבלו כי על קצוץ הפרי מן האילן צוהו שאלמלא אכל הפרי עם הע"ץ לא מת וכבר ידעת כי העטרת נקראת פרי והעץ נקרא עושה פרי וכבר קדם זה. ר' יהודה שאיל לר' שמעון הא דתנינן וכו' השאלה הזאת הוא מהנדון עצמו וזה שהרי השיבו כי פי' משוך בערלתו היה דפריש ברית קדש מאתריה ומחולקיה אמר כי באכלו מהפרי והפרידו אותו מן העץ הוא סוד הקצוץ ופי' מהו הפרדה שהפריד. ואמר דשבק ברית קדש ודבק בערלה אמר כי מ"ש דפריש ברית קדש מאתריה ומחולקיה הוא בבחינתו שנתפתה בנחש לא ח"ו שנפרדו המדות זו מזו רק נאמר הפרדה כפי המקבלים ומכאן תבין כי בכל מקום שתמצאם ע"ה אומרים קצץ בנטיעות או הפריד אלוף או שבירת הצנורות הוא בבחינת ישראל שהיה להם לקבל השפע ומנעו הטוב מעצמם לא ח"ו שיפול למעלה שום שנוי ח"ו ח"ו ועוד ביאר לו כי מ"ש הכתוב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו אין הכוונה אלא שלא יפריד הפרי וכי הפרי מתיחס אל העטרת דא אתתא וביאר הטעם ואמר בגין דרגליה יורדות מות כי המות כרוך בעקבה ע"ד מ"ש אפי' נחש כרוך בעקבו לא יפסיק והסוד בזה פן יאמר המיחד הואיל והנחש כרוך על עטר' אפרידנ' כדי שלא ליחד חול בקדש עכ"ז לא יפסיק בינה לבן זוגה אבל ייחדנה עמו ולא יפסיק במחשבתו בעבור זה ובלבד שלא יערב הוא חול בקדש. ובהאי הוי פרי דהא באחרא לא הוי פרי יבאר כי לזאת יקרא אש"ה המוציאה פרי הבא ממזרח ועליה נצטוה שלא להפרידה מהעץ כי האחרת האשה הזרה אשר לעומתה לית לן בה כי נפרדת היא ונבדלת מן הקדש ואינה עושה פרי לעולם כי ביום אכלך ממנו מות תמות בגין דאילנא דמותא איהו כדקאמרן דכתיב רגליה יורדות מות וכל המפריד הפרי נדבק ברגליה. ומה טוב ומה נעים מה שכתב הרמב"ן ז"ל אמר ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפרד אלא לדעת קטני אמנה החושבים הבריאה בחיוב אבל על דעת אנשי אמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלהי פשוט גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ וזה אמת ברור א"כ ביום אכלך ממנו מות תמות שאז תהיה בן מות לא תתקיים לעד בחפצו ואמר זה כנגד בעלי הטבע הסוברים כי האדם היה מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב ואין כן האמת שאלו לא חטא ולא אכל היה חי לעולם בחפץ האל הפשוט והראיה ועתה פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם הרי שהיה באיפשרות להיות חי לעולם ולפי שחטא נמנע ממנו:

6 בא"ד והנחש היה ערום מכל חית השדה ר' יוסי אמר האי אילנא דקאמרן וכו' על עץ הדעת טוב ורע ידבר שהוא מתיחס אל הגן ואמר שהגן הזה הוא מתשקי מלעילא ואתרבי והיה מתרווה ושמח בהשפעת עץ החיים טרם שיחטא אדם הראשון כד"א ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן הגן דא אתתא כלומר העטרת והוה כלא חד ובכן היה יי' אחד ושמו אחד וכבר ידעת כי העטרת נקראת שמו בסוד ברוך שם כבוד מלכותו והכוונה בזה שחטא ושל אדם הראשון אחר שנתפתה לעצת אשתו והיה משיך בערל"ה כב יכול הפריד בין יי' יתברך ובין שמו בהפרידו אלוף כי על כן סמך מיד והנחש היה ערום כי הוא גרם לו הקצוץ. דהא מתמן ולתתא הוי פרודא דכתיב ומשם יפרד ואדם הראשון נמשך לשם. והנחש היה ערום וכו' ר' יצחק אמר דא יצר הרע חזר לבאר מהו ענין הנחש הזה הנז' בכתוב האם היה נחש ממש או דבר מתיחס אל נחש כמו שנתיחסו המלאכים לעופות או אל העשב ואל החציר או הדשא כמו שכבר נתבאר בתוציא הארץ דשא עשב מזריע זרע או דומיהם מהדברים העליונים המתיחסים אל הדברים התחתונים וכן שם נתיחס ענין הדבר ההוא אשר פתה לאדם הראשון אל הנחש לפי שהוא ערום מכל חית השדה או אם היה נחש ממש והנה סברת ר' יצחק היא שהנחש הזה הנז' בכתוב הוא היצר הרע שנברא באדם הראשון כמו שנתבאר בכתוב וייצר יי' אלהים ונתייחס הכח ההוא אל הנחש. ור' יהודה סובר כי היה נחש ממש וכמ"ש רז"ל על פסוק כי ברב חכמה רב כעס אמרו לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו ערום מכל ארור מכל דיקרטיס היה עומד כקנה ורגלים היו לו אפיקורוס היה כגמל היה ולדעת ר' יהודה הוא אשר ופתה את חוה ואחר שהיו בו כל התנאים הללו אין תימה במ"ש שבא על חוה והטיל בה זוהמא. אתו לקמיה דר"ש אמר לון ודאי כלא חד וסמאל הוה ואתחזי על נחש וכו' הנה יבאר כי אין לך נברא למטה שאין דוגמתו למעלה אשר הוא כח אל הנברא ההוא ומניע אותו והוא כגרזן ביד החוצב בו ולפי שהנחש למטה הוא מחלק סמאל ואבר גדול מאיבריו על כן אתחזי על נחש. וצולמיה דנחש דא שטן פי' כי דיוקנו וצלמו של נחש הוא השטן המפתה לבני אדם היורד ומשטין ועולה ומקטרג נמצא כי השטן והיצר הרע והנחש כלם באים מכח סמאל והכל דבר אחד תנינא בההוא שעתא נחת סמאל מן שמיא רכיב על נחש דא פי' שנתלבש בו והוו חמאן כל בריין וערקן מקמיה לפי שנתלבש בו היו רואין שהיה מתראה לבריות והיו יראים ממנו ומטו לגבי אתתא במלין כמו שיתבאר לפנים שידעו שלא יוכלו לפתות לאדם ולכן קדמו לדבר עם חוה להסית אותה לשתסית היא לאדם. וודאי בחכמה אייתי סמאל לווטין חכמתו של נחש נקראת חכמה רעה כי יש חכמה רעה ויש חכמה טובה ולכן יחס הכתוב חכמתו של נחש בלשון ערמימות שנאמר והנחש היה ערום ותרגם אנקלוס הוה חכים כי כל חכמתו להרע ולהביא קללה לעולם וכמ"ש ז"ל בפרק ר' אליעזר בשעה שאמרו מלאכי השרת מה אדם ותדעהו אדם להבל דמה א"ל מה שועתכם כלכם מקלסין אותי בעליונה והוא מיחד שמי בתחתונה ולא עוד אלא שקורא שמות וכו' כיון שראו כן אמרו אם אין אנו בעצה שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין לו. והיה סמאל שר וגדול בשמים החיות מד' כנפים ושרפים משש כנפים וסמאל משתים עשרה מה עשה סמאל לקח בת שלו וירד וראה כל הבריות ולא מצא בהם חכם להרע כנחש שנאמר והנחש היה ערום והיתה דמותו כעין גמל וירד ורכב עליו והיתה התורה צווחת ואומרת כעת במרום תמריא למה"ד לאדם שיש בו רוח רעה כל מעשים שעושה וכל מה שהוא מדבר אינו מדעתו אלא מדעת רוח רעה כך הנחש כל מעשים שעשה וכל מה שדבר לא דבר אלא מדעתו של סמאל הביט ימין וראה כמה גלו לנו ע"ה במאמר הנכבד הזה ראשונה להודיע כי מלאכי השרת גם כי פחתו בכבודו של אדם הראשון בראשונה באמרם מה אדם אדם להבל דמה הנה לבסוף הכירו חכמתו גדולה משלהם ולכן הסיעו עצמם מלפתותו שיחטא לפני בוראו כי חכמים המה ומכירים במעלתו וחכמתם לטובה ולא לרעה לא כן עשה סמאל אמנם השתדל בכל עוז לבא עליו בעלילה ובחר לנחלה לו את הנח"ש הערום לרעה ונתלבש בו וירד לפתותו ע"י אשתו כי ליסטאה בליסטיותיה קא ידע. שנית בהודיע כי סמאל שר וגדול בשמים הללו העתידים להמלח כעשן כי עליהם הופקד וכך עלה במחשבתו יתברך שעל ידו תהיה היצירה החומרית בעלת הקץ וכבר ידעת שהוא נקרא קץ כל בשר ומלאכתו לשחת כל בשר ובבחינת זה נקרא שר גדול כי חכמתו רעה ובה נצח לאדם. שלישית הודיע כי לכך נתיחסו אליו י"ב כנפים כפל על השרפים לפי שיש לו דמיון ויחס אל השרפים ובני האלהים לבא להתיצב על יי' בתוכם בשש כנפים ויש לו שולטנות על שש קצוות העולם התחתון במאמר בוראו יתברך כך שמעתי. ואולי כי כוונת ר' אליעזר הגדול בי"ב כנפים למה שכתב בעל ספר יצירה תלי בעולם כמלך על כסאו גלגל בשנה כמלך במדינה לב בנפש כמלך במלחמה וכבר ידעת כי התלי כל הגלגלים אדוקין בו כי הוא כחוט השדרה אל הגוף וכמנור חורגים ליריעות השמים וצורתו נרשמת מעלה ומטה לפי שחומר הגלגלים זך ובהיר ומתראה בהם כאלו הוא עצמו בכל גלגל וגלגל והוא המטה את הכל לכל צר ומצוייר בגלגל בחתוך שני הגלגלים שחתכו זה מזה זה ומרכזו יוצא ממרכז העולם והוא בדמות נחש עקלתון ויש בו ראש וזנב ראשו בדרומית מזרחית זנבו בצפונית מערבית ראשו מאור החמה וזנבו מאור הלבנה ועליו נאמר לויתן נחש עקלתון והוא נתמנה מלך להנהיג הי"ב מזלות ויש אומרים שהוא המחזיר את הכל ממזרח למערב מעלות ידועות ומחזירם ממערב למזרח שהוא גורם הלקיות והכוכבים יחליפו כח ההצלחה בעלותם בתליות גלגליהם עד שכנגד ראשו ולובשת אותם רוח רעה ברדתם אל כנגד זנבו והוא הנרמז לרשב"י ע"ה למעלה כמ"ש חד חויא קאים לקבלי רישיה תחות רגלוי בשעתא דאפיק רישיה מחי בזנבוי וכו' אל דברי בעלי התכונה וכתבו שאין בכל חכמי קדם דורות עולמים מי שהגיע לתכלית סודו וענינו אלא שראו לו הכח הגדול הזה ואמרו שתלייתו בגלגל חמה לא הרגישוהו זולתי מצורתו שבגלגי' הירח וידמוהו בכל הגלגלים לסבת היותם בהירים וזכים והרגישו ההצלחה מראשו והרע מזנבו וכתבו כי בעלי העבודות מקדם היו מתהוללים באימתו ומכוונים עבודתם אליו להיותו שר וגדול בצשמים ואם כן לפי זה כנפיו יהיו השנים עשר גבולי אלכסון שהגלגל מתחלק להם וכבר ידעת כי לזה התלי המורגש בגלגלים אשר על ראשנו יש לו מניע אחר הוא כנפש אליו והוא סוד הנחש עקלתון הנרמז בדבריהם אשר בדוגמת הנח"ש הקדוש המבריח מן הקצה אל הקצה בעולם הספירות כי זה לעומת זה עשה האלהים ואלה הם כנפיו הי"ב ולהיות צורתו עקומה עקלתונית יחסו אליו צורת הגמל העקום בצורתו והוא אמרו והיתה דמותו כעין גמל וירד ורכב עליו כי על ידו סמאל עושה מעשיו למטה וכל מה שעושה אינו מדעתו אלא מדעת סמאל כי הוא נפשו ונחזור לעניניו כי בודאי בחכמה אייתי סמאל לווטין על עלמא. וחביל אילנא קדמאה דברא קב"ה בעלמא הוא אדם הראשון שהיה דוגמת האילן הקדוש בצלם ודמות. ומלה דא הוה תלי על סמאל שהיה הכל תלוי ביד סמאל וממשלתו על העולם. עד דאתא אילנא אחרא קדישא יעקב שתקן את אשר עות אדם כי שופריה דיעקב שופריה דאדם היה והוא השלם שבאבות וע"כ נשתרשו ממנו י"ב שבטים שבטי יה עדות לישראל סבא וכלם אמרו כשם שאין בלבך אלא א' כך וכו' שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד נענה הוא ואמר בשכמל"ו כי זהו סוד היחוד שבו קצץ אדם הראשון ובזה נטל מניה ברכן דלא יתברך הוא לעילא כמקודם כשנשברו הצנורות והיה יוצא השפע מן הסדקים אל סמאל וסיעתו עשו הרשע למטה וע"ד כמא דמנע סמאל ברכאן מאילנא קדמאה בערמה הכי נמי מנעיה יעקב בנטלו הברכות במרמה כמ"ש בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. ויעקב בדידיה נטיל ואין להאשימו כי נטל הברכות בעוקבה כי שלו נטל שהיה עשוק ביד סמאל וע"ד ויאבק איש עמו הוא שרו של עשו שעדיין היה משתדל להפילו ליעקב ומבקש תואנה מן הצלע כאשר יתבאר בע"ה ובגין דאיהו נחש הוא מלאך המות גרם מותא לכל עלמא מבואר הוא:

7 ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים ר' יוסי אמר באף פתח ואף אטיל לעלמא במדרש רבה הביאו ארבעה פתחו באף ואבדו הנחש אף כי אמר אלהים. שר האופים אף אני בחלומי עדת קרח אף לא אל ארץ זבת חלב. והמן אף לא הביאה והנה ר' יוסי לא הביא אלא זו של נחש לפי שהוא מדבר בענין הרעה אשר גרם הנחש לעולם שבעבורו נתקללה האדמה וע"כ לא האריך בהביא כל הארבעה שאבדו וגם הוא עדי אובד שהרי כתיב בלע המות לנצח וכו'. אמר לה באילנא דא קב"ה ברא עלמא. כבר קדם בסוד אותיות דרב המנונא סבא כי אין השקר מתקיים לפי שאין לו יסוד אם לא שיבנהו המדבר על דבר אמת בקצתו כדי שיתקבל כי על כן לא נתקבלה אות השי"ן לשיברא העולם בה וכן אמר לה הב"ה יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון לא בעינא למברי בך עלמא וכן הנחש הקדים לדבר עם חוה בדבר אמת באמרו באילנא דא בדא קב"ה עלמא כי אין ספק כי הוא סוד ע"ץ הדעת טוב ורע העליון שממנו נשתלשל העולם התחתון והיה העץ ההוא שבג"ע בדוגמתו אלא שכחש לה הרשע ובנה על זה דבר שקר ואמר ודאי אכלו מניה והייתם כאלהים יודעי טוב ורע דהא איהו הכי הוי והוא דידע טוב ורע אלהים שמיה עץ הדעת טוב ורע שמיה ואתם באכלכם ממנ"ו תהיו כאלהים שיתפשט כחו בכם ותהיו כמוהו. והנה ר' יהודה אמר לו לאו הכי דאילו אמר באילנא בדא קב"ה עלמא יאות הוא ואמת ידבר ואפי' במה שאמר עץ הדעת טוב ורע אלהי"ם שמיה אמת הוא כי מדת אלהים הוא סוד עץ הדעת טוב ורע כי רגליה יורדות מות וא"כ מה הוסיף הוא לשקר על דבר אמת אבל מה שהוסיף הוא שאמר לה מאילנא דא אכל קב"ה וכדין ברא עלמא יחס לו יתברך אכילה וכל אומן סני לחבריה אכלו מניה ואתון תהון בראן עלמין וע"ד כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו וכו' בגין דאיהו ידע פקיד לכו עליה הסתכל בדברי הארור שכיון לומר שמקודם שיאכל הב"ה מהעץ ההוא לא היה יודע לבחון בין טוב לרע ואחר שאכל ממנו נתחדשה לו הידיעה ההיא ולפי שנתחדשה לו הידיעה צוה אותם למונעם שלא להיות כמוהו. א"ר יצחק בכלא מליל שקרא. אמר כי כל כך היה כחו של נחש גדול בלשון הרע שלא הוצרך לבנות דבריו בתחילה על דבר אמת כלל וזה כי מיד כשהתחיל לדבר עמה בנה היסוד על שקר באמרו אף כי אמר אלהים לא תאכלו ומכל עץ הגן וכמו שפי' רש"י ז"ל שמא אמר להם לא תאכלו מכל עץ הגן ופירושו מי יודע אם צוה אתכם שלא תאכלו מכל עץ הגן ואעפ"י שמלת אף קשה לפי הפירוש הזה כי כל אף מוסיף כמו שפירש הרד"ק אמנם כפי פירוש רש"י ז"ל תהיה התוספת על דברים אחרים שלא נזכרו בכתוב שדבר עמה והודיעה שהאל שונא אותם להיותם מבחר כל היצורים ואמר לה שמא מתוך שנאתו אתכם עוד צוה אתכם להוסיף שנאה על שנאה שלא תאכלו מכל עץ הגן כדי שלא תבואו לאכול מעץ הדעת טוב ורע וכי תמותו ברעב הרי שבנה דבריו על שקר ולאו הכי דהא כתיב מכל עץ הגן אכל תאכל. א"ר יוסי הא דתנינן דפקיד ליה קב"ה על ע"ז דכתיב ויצו יי' אלהים וכו'. הנה ר' יוסי רצה להוכיח כי גם כי האמת מ"ש רז"ל שנצטוה על ז' מצות מתוך הכתוב הזה הנה עיקר הצוא"ה והאז"הרה היתה על אכילת העץ לסוד הקצוץ שלא יפריד אלוף דכלהו ז' מצות איתנהו ביה שאם לא כן כמה בני נשא הוו בעלמא נשואים לנשים לשיצטרך להזהירו על אשת איש או על גזל ושאר עבירות והוא היה יחידי בעולם. אלא ודאי כלא על האי אילנא הוה בגין דכל פקודין אחידן ביה וביאר אותם אחת אחת ואמר דמאן דנטיל ליה בלחודוי עביד ליה פרישו ונטיל ליה באכלוסין דלתתא ונטיל ע"ז וש"ד וגלוי עריות. והנך רואה בעיניך כי לפי הנראה לא ביאר רק שלשה אלה שהם ע"ז וש"ד וג"ע. והסבה בזה לפי שנפל מחלוקת בין רז"ל בענין ז' מצות בני נח מה המה אלה כי יש מונה אותם דיני"ן וברכ"ת השם וע"ז וג"ע וש"ד וגזל ואבר מן החי ויש מוסיף אף הדם מן החי ויש מוסיף אף הסירוס. ויש מוסיף אף על הכישוף. ויש מוסיף אף על הכלאים כדאיתא בסנהדרין פ' ארבע מתות ב"ד כי הסכימו בגמרא להביא ראיות לשבע הנז' דתנו רבנן כמ"ש שם מנא הני מלי א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו יי' אלהים על האדם וכו' ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו יי' זו ברכת השם וכה"א ונוקב שם יי' אלהים זו ע"ז וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים.

8 על האדם זו שפיכות דמים וכה"א שופך דם האדם. לאמר זו ג"ע וכה"א לאמר הן ישלח איש את אשתו מכל עץ הגן ולא גזל.

9 אכול תאכל ולא אבר מן החי. הנה עכ"ז שם נאמר כי אתא רב דימי תאני איפכא ויצו זו ע"ז והביא ראיה מכי הואיל הלך אחרי צו אלהים אלו הדינין והקשו בגמרא ואדינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה ז' שקבלו עליהם בני נח והוסיפו עליהם דינין ושב"ת וכבוד אב ואם דינין דכתיב שם שם לו חק ומשפט וכו' אי הכי מאי והוסיפו עליהם דינין והעלו שם אלא אמר רב פפא האי תנא תנא דבי מנשה הוא דמפיק ד"ך ומעייל ס"ך ופירש רש"י ז"ל ד"ך דינין וברכת השם ס"ך סירוס וכלאים הנך רואה שנפל מחלוקת במספרם ואי איפשר לומר כי המוסיפים דם מן החי וסירוס וכישוף וכלאים שדעתם להוסיף על השבע הנז' בבריתא שאם כן יהיו אחד עשר שהרי הקשו בגמרא מעשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקבלו עליהם בני נח והוסיפו עליהם דינין ושבת וכבוד אב ואם נראה כי דבר מוסיף הוא שאינם אלא שבע וא"כ יחוייב כפי האמת כי כל המוסיף מהם מצוה מוציא אחרת תחתיה ואם לא נזכר זה בגמר' והראיה שהרי השיב רב פפא האי תנא תנא דבי מנשה וכו' דמפיק ד"ך ומעייל סך וכן יש לומר במוסיפים שגורעים אחרות תחתיהם. ואחר הקדמה זו תשכיל ממוצא דבר כי רבי יוסי בנדון שלנו לא רצהלבאר רק השלשה החמורות המוסכמות לכל שהם ע"ז וש"ד וגלוי עריות בפירוש אמנם על הנשארות רמז אותם בכלל דבריו במ"ש בגין דכל אלין פקודין אחידן בה דמאן דנטיל לה בלחודוי עביד לה פרישו ובזה כלל הנשארות יהיו מה שיהיו אם על הדינין המסורים לב"ד באיסור והתר וטומאה וטהרה ופסול וכשר שם הוא בעץ הדעת טוב ורע כאשר ידעת כי שם הוא הבדלת קדש מחול שהוא סוד היחוד וזולתו קיצוץ ואם ברכת השם הוא הנוקב שם השם הוא סוד ויקוב חור בדל"תו. הוא הקיצוץ עצמו בעץ הדעת טוב ורע כאשר יתבאר בפ' ויקוב בן האשה הישראלית. ואם על הגזל כבר ידעת מ"ש ז"ל גוזל אביו זה ירבעם שחטא והחטיא את ישראל וחטאו ידוע שהעמיד העגלים שהוא הקיצוץ הגמור כמו שיבוא בפ' כי תשא וכל מי שאינו מיחד נקרא גוזל אביו ואמו כמו שיבא בפ' אלה פקודי על שכל הנהנה בלא ברכה נקרא גוזל כי הכחיש אלוה ממעל. ואם על אבר מן החי באכלו אבר מן החי כאלו הפריד הפר"י מעץ החיים כי הוא חיותו ואבר מאיבריו ועצם מעצמיו. והמוסיף אף דם מן החי הוא הסוד עצמו כי הדם הוא הנפ"ש וכבר ידעת סוד נפ"ש ורו"ח ונש"מה שהעטרת נקראת נפש והוא מפריד הנפ"ש מהרו"ח. והמוסיף אף הסירוס סודו נודע כי ממעט את הדמות והצווי ראשון שבא בתורה הוא ואתם פרו ורבו והמסרס כלי ההולדה עשה פגם בכלי ההולדה העליונים כב יכול ועל סוד זה לא היה בא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל יי'. ומבואר הוא. והמוסיף את הכישוף כבר ידעת אמרם למה נקראו שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה שכוונתם בזה שהמכשף מפריד הכח ממקורו ומכחישו ומוסרו ביד הנעבד ההוא אשר הוא מכוון אליו ואין לך קצוץ גדול מזה שהוא מכלל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. והמוסיף את הכלאים כבר ידעת כי סוד הכלאים הוא כדי שלא לערב הכחות זו בזו כי על סוד זה נאמר במעשה בראשית ויברא אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו כי רצה הקב"ה כי יהיה נמשך מין במינו ולא מין בשאינו מינו והוא סוד וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו כמו שיתבאר בפ' נח כי יגיע הפגם אל האר"ץ העליונה בערוב הכחות הטמא בטהור ומבואר הוא הנה א"כ רבי יוסי כלל כלם בין למר ובין למר באמרו דכל אילין פיקודין אחידן בה דמאן דנטיל לה בלחודוי עביד לה פרישו כלומר מפריד אלוף מלמעלה ונטיל לה באכלוסין דלתתא שערב קדש בחול וכלהו איתנהו בכלל דבריו ולא רצה להכריע בין מאן דמפיק ובין מאן דעייל כי כלם כוונו אל כוונה אחת וביאר השלשה החמורות המורות יותר על הקצוץ והמוסכמות ואמר ע"ז באינון ממנין רברבן שהם אלהים אחרים שפיכות דמים בהאי אילנא תלייא דאיהו מסטרא דגבורה וסמאל למטה ממונה על זה ר"ל על מאדים השופך דם האדם. גלוי עריות אשה היא ואנתתא אתקריאת ואסיר לזמנא לאתתא בלחודהא אלא עם בעלה דלא יהא חשיד בג"ע כי מכאן אנו למדין שאסור לזמן לאשה בלא בעלה כדוגמת מעלה בסוד הקצוץ רבי יהודה אמר ודאי מלה הכי הוא דאסיר לאתיחדא עם אתתא וכו' הוסיף עוד ביאור שהאיסור הוא ביחוד כמו שסוד הקצוץ פוגם כך הוא בענין היחוד. מה עבד ההוא רשע חוזר להשלים הענין שהתחיל בערמימותו של נחש אמר הא מטיתי להאי אילנא ולא מתי אוף אתקריב ומטי בידך ולא תמות ורז"ל הוסיפו שדחה אותה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. ומלה דא אוסיף לה מגרמיה. לפי שהוא הוסיפה על הצוויי שאמרה ולא תגעו בו פן תמותון ולא הוזהרו על הנגיעה הוסיף הוא ג"כ ואמר לא מות תמותון שני פעמים מיתה לא מוח בנגיעה תמותון באכילה מיד ותרא האשה כי טוב העץ וכו'. במה חמאת שאל השואל ואמר במה הכירה שהעץ טוב למאכל קודם שתטעום ממנו והשיב ההוא אילנא הוא סליק ריחין כד"א כריח שדה אשר ברכו יי' אמר כי הרגש החושים מושאלים קצתם לקצתם כמו שהושאל חוש השמע לחוש הראות וכל העם רואים את הקולות שפי' שומעים כך יושאל הראיה אל הריח כאמרו ריח בני והרגישה בריח האילן שהיה נודף ריחו ובזה הכירה כי טוב העץ למאכל וכן כתבו בעלי הטבע שאם יזדמן לאדם עשב או פרי שלא ראהו מימיו ולא ידע אם הוא טוב ואם רע יגיד עליו ריחו אם הוא מבושם בידוע שהוא טוב ואם ריח רע בידוע שהוא רע כי כל דבר נמשך אל שורשו.

10 רבי יוסי אמר ראיה הוא כלומר בראית העין ממש כי יש כח בחוש הראות להבחין בין טוב לרע מפאת כח הנשמה שבאדם וכן כתבו בעלי הטבע כי היודע בטיב הגוונים יכיר טבע העשבים אם הם מרים או מתוקים כי יגבר עליהם החום והקור או זולתם מההמזגות ולזה אמר רבי יוסי כי ותרא האשה פירוש ראיית העין ממש והוקשה לרבי יהודה כי איך יתכן שתרגיש זה בראיה המוחשית ועדיין לא נתחדשה בהם עד שאכלו מפרי העץ שאזי כתיב ותפקחנה עיני שניהם כי עד שלא אכלו לא היו מבחינים בין טוב לרע והשיב האי ראיה בשיעורא דאילנא נקטת ליה דכתיב ותרא האשה דייקא. אמר כי הראיה ההיא היתה בהשערת האילן שנתנה בו שיעור וקצבה וזה כי ראתה אותו כלול מטוב מתחלת הראיה וחמאת ולא חמאת כי הרע כרוך בעקבו. חמאת כי טוב ולא אתישבת ביה שלא נחה דעתה בחלק הטוב ממנו שהוא גוף העץ לבתר מה כתיב ותקח ומפריו ולא כתיב ממנו ובזה הפרידה ונתנה שיעור וקצבה אל האילן וזהו ותרא האשה כלומר שיערה וחשבה כמו ראיתי אני בלבי שפירושו חשבתי ושיערתי בלבי כי ההשערה היא בלב והיא אתדבקת באתר דמותא כלומר בפרי אשר ברגליה המסבב המות וזהו ותקח מפריו ולא ממנו כמו שקדם ביאור זה הענין למעלה. ואפרישת חיין מן מותא בהשערה ההיא ובחובה דא גרים פרישות' לאתתא מבעלה כי מה שעשתה במעשה למטה פעלה במחשבה למעלה. ומה דפריש קול מדיבור מבואר כי הקו"ל קול יעקב והדיבור מיוחס לפ"ה בסוד פ"ה אל פה אדבר בו כי במדת העטרת ידבר עמו ושם אלהים עולה פ"ו ופ"ה עם התיבה פ"ו והוא סוד ואתה פ"ה עמוד עמד"י והסוד האשה אשר נתתה עמדי והמפריד קו"ל מדי"בור מתאלם ומת כי מי שניטל ממנו הדיבור אתיהיב לעפרא לעפרא של נחש והבן כי לכך נותנין הערלה בעפר. ורשב"י יביא ראיה לדבר מכתוב נאלמתי דומיה החשיתי מטו"ב ומבואר כי כנסת ישראל נאלמת"י דומי"ה כי בהסיר י"ה משם אלהי"ם ישאר אל"ם וזה אומרת היא בעודה בגלות עם בניה וישראל אומרים למדה המשפיע בה לך דומיה תהלה פי' בעבורך מדת התה"לה שהיא העטרת דומיה ושותקת לפי שנסתלק ממנה קו"לך ונשארה כשה נאלמה כי היא לא תדבר ותשפיע כי אם מכח הקול: