חידושי רמב"ן על חולין פ״ו

1 הא דתניא תינוק שנמצא בצד העיסה. פירש"י ז"ל שדרכו של תינוק לטפח באשפ' ושרצים מצויים שם וטמא את העיס' שאנו רואין שנגע בה ומיעוט נוסחאות הגיהו מגיהי ספרים לטפח באשפה על פי פי' זה אבל אינו בשום נוסחא בעולם ולא בנוסחתו של רש"י ז"ל עצמו. ואין פי' זה מחוור ונכון, דאי הכי אמאי קתני ובצק בידו ולתני ונגע בעיסה בפנינו ואפשר דמכחן דרבנן קתני הכי אבל כולהו בודאי נגע משוו לה מדלא סמכי לה לחזקה דטהרה. ומיהו ק', שודאי נגע וספקא דטומאת התינוק חזקת עיס' זו לאו כלום היא שהרי הורעה בפנינו דהכי אמרי' התם בפר' כל היד בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאהו כודאי מקור ושליא וכו' ובעי למעוטי מאי למעוטי רובא דאיכא חזק' תנוק והא שליא נמי איכא למסמך חזקה דבית למיעוטא וכיון דנגע ודאי לא אמרי' הכא דהא נעשה בית כשליא והכי מוכח התם בפ"ק גבי מעת לעת שבודק וגבי ההיא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גבה למפרע טמאות דמפרשי' על' דלא אזלי' בתר חזקתו של מקוה ושל אשה שהרי חסר לפניך ולא הלכו בהן אחר חזקתם של טהרות כיון שודאי נגע. ועוד מקשי' הכא מפני בצק שבידו ודאי נגע והתנן בפ"ג דטהרות בסמוך לזו תינוק בצד בית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר אחר קנהו לקטן ונתנו לו וכן חמור בבית בין הקברות כליו טהורים והכא נמי נימא אדם אחר נתן לו בצק זו. וי"ל אף זו מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיס' ואע"פ שיש כאן תרי רובי ואיכא תרי ספיקי לקולא אפ"ה כיון דמיעוט' כמאן דליתי' דמי הולכין אחר הרוב והכי איתא בסיפ' דהא מתני' ומייתי לה בפ"י יוחסין עיסה בתוך הבית ומשקים טמאים ותרנגולים שם ונמצאו נקבים בעיסה תולין בהם והא נמי להא מדמינן לה. אבל ר"ת ז"ל פי' שכל התינוקות בחזקת טמאים והכי נמי בתוספת' במס' טהרות הניח' התינוק בד"א שהניחו כמה שהוא אבל הניחו מלוכלך ומצאו נקי טמא שהנדות מגפפות. וה"פ אע"פ שנמצא בצד העיס' ובצק בידו ר"מ מטהר שמא אדם אחר נתן לו הבצק והוא לא נגע ורבנן מטמאים מפני שרוב התינוקות מטפחים בעיס' ואם לא נמצא בצק בידו א"ל דאפי' רבנן מטהרים דאיתרע ליה רובא שאילו נגע היה לוקח בצק מן העיס' וא"ל להודיעך כחו דטהרה עדיפ' לי'. ועדיין אין פי' זה מתוקן כל צרכו שאין התוספת' שאמר' שהנשי' מגפפות אותם ד"ה אלא דר' יהודה ועוד שאין זו אלא חשש' גרועה בעלמא וליכא רובא ואמאי מטמאי רבנן. ועיקר הפי' בתינוק שהוא ודאי טמא מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיס'. ובירוש' בפ"י יוחסין קדושין ד, י כך מצאתי וחכמים מטמאים מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה ובצק בידו לאו דוקא אלא להודיעך כחו דר"מ כדפרישית ולרבנן אפי' אין כלום בידו מטמאין. וכך מצאו בתוספת' דמסכת טהרות ד, ז דתני על תינוק שנמצא שומר בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין ר"מ מטהר וחכמים מטמאים שדרך תינוק לטפח א"ר יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור והאי מטמאין דאמרי רבנן תולין הוא ואיידי דאמר ר"מ מטהר אמר נמי וחכמים מטמאין א"נ מטמאין לטמא אבל אין זו חזקה בשורפין עליה את התרומה והכי איתא במס' קידושין ובמס' תרומות.

2 מודה ר"י שאינו מברך אלא ברכה אחת. פירש"י ז"ל על השחיטה א"צ לברך אחר כסוי ובשם ר"ת ז"ל שאף על הכסוי נמי אינו מברך אלא ברכה אחת אעפ"י שאחר כיסוי ראשון שחט השני וגריס אפשר דשחיט להו בחדא ומכסה בחדא, וכן הוא ודאי כיון שאין השחיטה מפסקת, וא"צ לשנות הגירסא. ולענין הפסק למדו ממ"ש רבינו יצחק ז"ל במס' ר"ה שאם שח בין שחיטה חי' לעוף או בין עוף לעוף שצריך לחזור ולברך ברכת שחיט' אחר' וכדאמרינן בתפלין מפני שהן ב' מצות שאינן מעכבות זו את זו. וק' לי, דכי מתרצינן אפשר דשחיט בחד ידא מ"מ כשכיס' ואח"כ שח והפסיק ונהי דאין הפסקת זו עליו חובה ליהוי כשח ומתרצינן לפי שהיא מן הענין אינה מפסקת אבל שיחה אחרת מפסקת וכן לענין ד' כוסות שיחה ודאי מפסקת קריאת ההלל שהוא מן הענין, בזה הוצרך רבינו ז"ל ללמוד מכאן להפסיק. ולי אין דומה לתפלין שהן מצות שאינן מעכבות והן חובה אבל שחיטה וברכותיה כקביעות סעודה וברכות שהן באין בתוכה ואין שיחה מפסקת. אלא שבה"ג כך מצאתי, והיכא דבעי משחט עשר זגאתא ושחט חד מינייהו ואשתעי חייב לכסות והדר לבריך ולישחוט הנך אחרנייתא אבל איני יודע למה אמר לכסיי' והדר ליבריך אלא ליבריך והדר לשחוט ולכסיינהו לתרווייהו כענין שאמרו בהב וניבריך דאיתסר להו למשתי אלא בברכת היין ואח"כ ברכות המזון דלא הוי הפסק אלא לקובעו ליין ברכה ואפשר דגמר לה מדר' יהודה דאמ' שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה החיה ואח"כ יכסה את העוף דאלמא כיון שמצות חלוקות הן צריך לגמור מצוה ראשונה ואח"כ יתחיל בשניה ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה גמרינן מינה לרבנן דהכא נמי כיון שהפסיקן יכסה ואח"כ יברך וישחוט ויברך ויכסה וכן עיקר. וכתבו מקצת חכמי הצרפתים שאסור לדבר אעפ"י שדעתו לחזור ולברך שאסור לגרום ברכות שיכול לצאת באחד וראייתם מדגרסי' ביומא פ' בא לו ובסוט' פ' ואלו נאמרין ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה והוינן בה וניתי ס"ת ונקרי ביה אמר רשב"ל משום ברכה שאינה צריכה אלמא כל מקום שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אסור לו לגרום חיוב ברכות הרבה אבל תן לי עוף או סכין אינו הפסק כדאמרי' טול כרוך וגבול לתורי דלא הוי הפסק, ע"כ. ונראה שאם נמלך לשחוט שצריך ברכה אחרת שהרי מדמין הרבה בגמ' למעשה דתלמידי דרב והדבר ידוע דהתם משום נמלך הוא דכיון דאיירי הב וניבריך עקרי דעתייהו מלמשתי וצריכין ברכת היין וכן מצאתי להרב אב ב"ד ז"ל וכדברי בעל הלכות שפירשנו מכסה ומברך ושוחט ומכסה זו. בה"ג - ובתר דמכסה מחויב לברוכי אקב"ו על כסוי הדם ותמהני מאי שנא מכל המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן ואפשר מפני שזו מצוה תלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות וכבר התחיל בה ואינו עובר לעשיית' לפיכך תקנו לאחר כיסוי שהכשר מצוה הוא ומש"ה תקינו בה על ולא תקנו לכסות אע"פ שמשחט לא סגי דלא מכסי.