חידושי רמב"ן על חולין מ״ד

1 הא דתניא הרוצה לעשו' כב"ש כקולהון וכחומריהון עושה או כב"ה כקולהון וכחומריהון. ק' לי, והא קי"ל א' מטמא וא' מטהר א' מתיר וא' אוסר אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאיתא בפ"ק דע"ג וי"ל מתוך שמחלוקתם של תלמידי ב"ש וב"ה גדולה וכל חכמי ישראל נכנסים תחתיה ונעשית להם תורה כב' תורות דרשו דרשות לכל אחד לעשות כדבריהם כדאמרינן ביבמות וכיון שכן זה הרוצה להיות עם ב"ש ולעשות כדבריה' לעולם רשאי הוא. ומיהו בפ"ק דעירובין ז,א אמרינן ואיבעית אימא כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי כגון מחלוקת ב"ש וב"ה ולא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר לא תעבי' לא כחומרי דמר וכחומרי דמר וכקולי דמר וקולי דמר אלא כקולי דמר וכחומרי עביד אלא י"ל דהתם בחדא מילתא דאית בה קולא וחומר' למר וקולא וחומר' למר כגון מבוי עקום וכגון שור זה וקס"ד אע"ג דלא סתרן ומסקנ' והוא דסתרן הא לאו הכי כדברי המחמיר.

2 ה"ג: הא דאינקב אינקובי הא דאקפל אקפולי. וזה קיצורו של דבר ניטלו עם הבשר שבלחי היינו ניטל הלחי התחתון וכשרין דממתחי וקיימי ניקבו בגופן של סימני' היינו נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת נעקרו בסופן ממקום חיבורן בבשר הלחי היינו עיקור סי' ואם עקורן במקום א' ומיעוטן הם מצד שני כשר נעקרו בכל היקף שלהן כאן מעט וכאן מעט עקירה שלהן מצטרפת לרובן וטרפה ובשעת שחי' נבלה.

3 והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא. ה"ה דמצי לאקשויי אינהו היכי עבדי הכי והתניא הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר וכן בעובד' דאית' במס' נדה דאחוי דמא לרבה וטמא והדר אחוי לאחריני ושרו והוינן בה והתניא חכם שטמא וכו' אלא משום דאינהו שלא כדין עבוד דלא גמירי. ויש מי שאומר דכי אמרינן לא ישאל לחכם ויתיר ה"מ בשואל לו סתם אבל פלוני אסר לי מטעם זה מותר שאם טעה ראשון בדבר משנה חוזר אחרון ומתירו וליתא דאי איכא למיחש לטעות בדבר משנה נשאל ומתירין לו אלא הכא לא ישאל ולא יתיר קאמרינן ואם התיר אפי' טעה ראשון נמי אינו מותר דטועה בשיקול הדעת אינו חוזר כדאמרי' בפרה דר' טרפון בסנהדרין לג,א.

4 וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק וכו'. איכא למידק והתנן מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא וי"ל הכא בב' עדים וא' לוקח דאין אדם חוטא ולא לו. וא"ת קשי' דן את הדין דחד הוא וא"ל כשדן עם אחרים ורבה בר בר חנה האיכ' רב כהנ' ורב אסי כוותיה א"נ דיין שאני שהרי ר"ג ובית דינו קיים והדבר ידוע אם לא דן דין אמת ולהאי פירוק' לא קשי' הא דאמרינן התם ביבמות ובכתובות כגון שנשאת לאחד מעדיה ואפי' לכתחלה. אבל ר"ח ז"ל כתב עליה התם במס' כתובות בפ' האשה שנתארמלה ואע"ג דתנן בפ"ב דיבמות הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא י"ל עד א' זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו אבל אם לא היו ב' אסור שאם נא' אחד מאלו שנשא את האשה כמי שאינו נשאר אחד ואין דברי א' במקום ב' מכלל דבריו שאפי' בב' לא ישא את אשתו וקשיא אשמעתיה ותו דגרסי' ביבמות בפ' כיצד מיאנה או שחללה בכניו ישאנה מפני שהוא ב"ד והוינן בה העדים החתומים על שדה מקח או על גט אשה לא חשו להם חכמים לדבר ומתרץ היא גופה קמ"ל מיאון בג' אלמא בתרי לא חששו שהרי האחד אינו חוטא ולא לו מחזיק עדותו של זה הגה – וצ"ע מהרגנוהו.