חידושי רמב"ן על חולין מ״ג

1 הא דאקשי' ומי א"ר יוחנן הכי והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. כתב עליה רש"י ז"ל דפלוגתא היא בפרקין דרמי סתמא דמתני' אהדדי והכי פריך מי אלימא סיפא מרישא דהיכא דאיכא תרי סתמי דסתרן אהדדי אי איכא טעמא לאלומי חדא מחברתה כי ההיא דסנהדרין בא' דיני ממונות אזיל ר' יוחנן בתר' ואי לא מספקא ליה ולא קבע ביה הלכתא כחדא מינייהו. וזה אינו נכון, שאע"פ ששאלו במקומות בתלמוד מאי אולמיה דהך סתמא מהאי סתמא מ"מ אפשר היה לומר דר' יוחנן אסתברא ליה סיפא דמתני' חדא דחומרא הוא ועוד דסתמ' בתרא עדיפא דבחד פרקא ודאי יש סדר למשנה, ועוד דילמא מסתבר ליה טעמא. ובתוס' טורחין להעמידה דלית ליה לר' יוחנן למפסק הלכתא כסתמי אי לא אלימא חדא והכא כולה חדא מתני' היא רישא וסיפא ולא מקריא סתמא בתרא. אבל מצאתי בנוסחאות מדוקדקות דלא גרסי במתני' נשתייר ממנה כזית אלא ונשתייר ממנה כל דהו וכן בנוסחאות משניות בדוקות של א"י והכי גרסי' לקמן בגמ' והתניא ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית ובתוספתא היא שנויה בענין הזה, ומגיהי הספרים הגיהו בכולן והתנן לפי פי' רבי' שלמה ז"ל והא דדייקי' עלה טעמא דלא נשתייר ממנה כלום הא נשתייר ממנה כלום אע"ג דלא הוי כזית ולא אמרינן מסיפא דקתני בהדיא ונשתייר ממנה כל דהו אורחא דתלמודא הוא. וכבר הזכרתי מהם הרבה כיוצא בה.

2 למה לי למימר החיצון אדום ופנימי לבן. ק"ל, לפי דברי רש"י ז"ל שאמר דנקב משהו בעור החיצון של וושט לא מינכר הו"ל לומר נ"מ דאי אתייליד בה חששא אין סומכין על בדיקת עור חיצון מפני שהוא אדום אלא על פנימי שהוא לבן. וי"ל שא"כ הו"ל לומר אחד אדום ואחד לבן ואיזה אדום ואיזה מהם שימצא אדום אין לסמוך על בדיקתו בנקב משהו אלא דאי חליף טרפ' א"נ ההיא מאידך דרב' נפקא.

3 ואמר רבהוושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. ומפרש למאי נ"מ שכיון שאמרנו נקב זה בלא זה וזה בלא זה כשרה אין לו בדיקה לא מבחוץ ולא אלא מבפנים עד שיהא בודק את שניהם. וק"ל, שהי"ל לומר נ"מ לניקב שכל ספק נקב מבפנים שמוצא פנימי נקוב אין לו בדיקה מבחוץ שאין נקב משהו ניכר בו וכן לספק קניא אם בדקו אותו מבחוץ ונמצא שלם אין סומכין בכך עד שיבדקו מבפנים כאווזא דרבא ואפשר דהא דמפרקינן לספק דרוסה וה"ה לדרוסה עצמה שאין סומכין על בדיקת חיצון ה"ה לנקב קוץ אלא אשמועינן דחוששין לספק דרוסה וכל זה אינו מספיק ועוד נרא' דספק דרוסה האמור כאן היינו דרוסה שנסתפק לנו טרפות שבה שאם האדימו לסי' או לא ולא אתיא גמ' השתא למפסק מידי בדרוסה ומדרבה לא שמעינן מיניה כלום אי ס"ל חוששין או אין חוששין. ועוד יש לדקדק לפי דברי רש"י ז"ל ניקב פנימי ולא ניקב חיצון היכי משכחת לה דכשרה הרי אין בדיקה לחיצון וא"ת משכחת לה כדעולא דאמר אין חוששין חדא דקי"ל דלית הלכתא כעולא ועוד ע"כ לא אמר עולא אין חוששין אלא ישב אבל נתחב כלו וניקב עור פנימי חוששין לחיצון דהיינו בדיקת דרוסה, וכן רש"י ז"ל עצמו מפרשה בשאין בה אפי' קורט דם מבפנים. ואם באנו לפרש שכל נקב אפי' במשהו ניכר הוא אף בחיצון וסומכין על בדיקתו שלא כדברי רש"י ז"ל אין עלינו קושיא מדעולא דאמר אין חוששין שמא שבא לומ' שאין צריך בדיקה כלל ואם שחט בוושט אין חוששין שמא במקום נקב שחט כמו שאין חוששין לספק דרוסה לדעתו של עולא וכן עיקר דאפי' במקום קרום של מוח בדקינן במסמר או בגילא דחיטתא ושמא נאמר שעור הוושט מסתבך הוא במחט ואי אפשר לבודקו בכך. והא דאמרינן בספק דרוסה אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. תמהני כיון שאפשר שהאדים הוושט עצמו מבחוץ ואינו ניכר אמאי אינו טרפה דהא מיקלא קלי ואמרינן לקמן בסימנין משיאדימו סימני' עצמן והרי אפשר שהאדימו וי"ל כיון שב' קרומי' יש לו לוושט אעפ"י שהאדים חיצון אם לא האדים פנימי כשר' שהסי' קשים הם אצל דרוסה ומה שבודקין מצד פנימי של עור פנימי ומכשירין אם אין שם דם ואין חוששין שמא האדים צד שני של עור פנימי זה וי"ל מפני שהקרו' לבן הרבה וזך הוא ואם האדי' כלל ניכר הוא בצד פנימי שלו. והא דאמרינן בפ' השוחט ההוא אווזא דהוה בי רבא דמסמס קועי דמא מספק דרוסה בדקי ליה דלא אמרינן דעל לבי קניא כדאמרינן בההוא מעשה דלקמן ורש"י ז"ל פי דלאו משום דרוסה הוה ובודאי הכי משמע מדאמרינן דנפק ואתא סתם משמע דלא חזינן ליה ולא ידעינן ליה אלא דנפק ואתא בדמא בקועיה וכה"ג לא חיישינן לספק דרוסה וזו ראיה לדברי רש"י ז"ל ואם נאמר דמשום קניא נבדקו וחששו שמא ניקב החיצון ולא ניקב הפנימי הא כשנמצא חיצון שלם כולו אין צריכין לדבר אחר בעולם א"כ לא היה להם להזכיר שם דרבה דהא כיון דניקב חיצון על כרחך מבפנים הוא נבדק.

4 ומאי שנא מב' חתיכות. איכא דק"ל, ותקשי ליה מחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן שאסורה לא מיבעיא לר' אלעזר דמחייב עליה אשם תלוי אלא אפי' לרבנן נמי דפטרי איסורא מיהא איכא ואע"ג דלא אתחזק איסורא ולאו קו' היא דהתם לא אתחזק התרא כלל אבל הכא היא גופה בחזקת היתר מנקב היתה עומדת.

5 הא דאמרינןפחות משעורתא ועדי' מחטיתא. תמוה הוא, היאך נתנו שיעור סתם לכל שהרי בודאי תרבץ הוושט דשור גדול גדול הוא מתרבץ וושט של עוף הדק ויש מי שאומר שאין שיעור זה אלא בשור בינוני ושאר בהמה חיה ועוף לפי גודלן וקוטנן וכן שיעור של רב נחמן דאמר עד כדי תפיסת יד בשור בינוני כעין דאמרינן כי אמר רב בתורא והרמב"ם ז"ל אמר בחיה ובבהמה אבל בעוף לפי גודלן וקוטנן ובין דקה לגסה נמי יש לחלק.

6 הא דאמרינן אי כשמואל הא אמר ברובו. קשיא לן, דילמא כי אמר שמואל ברובו בפסוקה אבל בהגרמה לא ואשכחן נמי לשמואל דאמר הכי כדאמרי' לעיל בפ"ק אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה ואוקי' כרב הונא דאמר הגרי' שליש ושחט ב' שלישי' פסולה ואי נמי שמואל לא סבר לה הכי דילמא רבא סבר לה ואיכא למימר משום דקי"ל דליתיה לדרב הונא דהתם וסוגיין כל ששחט ב' שלישים כשר והיינו טועה בשקול הדעת. ויש מתרצים דכי גמירי הגרמה בקנ' גמירי אבל בוושט כשיעור נקובתו כך שיעור הגרמתו וליתא דהתם קאמרינן משום דלאו מקום שחיטה הוא כלומר ובעינן כי נפקא חיותא דליהוי רוב במקום שחיטה נחתך. ורש"י ז"ל כתב דלישלים תורא למריה מפני שהאכילו לכלבים דאלו איתיה לקמן הדר ביה ומשתרי' באכילה דקי"ל טועה בדבר משנה חוזר והא נמי דבר משנה הוא דלא עבדינן כתרי ואינו נכון שאם היה דבר משנה אע"ג דליתיה דתיהדר ואפי' אי לא נשא ונתן ביד פטור והכי מפורש בסנהדרין פ' א' דיני ממונות. אלא שטועה בשיקול הדעת הוה שאין במשנה מפורש דהיינו תרתי דסתרן אהדדי נינהו אלא ר' אבא הוא דסבר הכי כדרב יהודה בכלליה ורמי אחוה אית ליה תרוייהו למימר דלא סתרן אסברא ורבא סבר בסברא דנפשי' דלא סתרן ור' אבא סבר סתרן כר' יהודה וקאמר עליה דרבא דטועה הוא בשיקול הדעת ובשאמר כשאמר לא סתרן ומיד בא רב הונא ומר בריה דרבינא ס"ד דלרבא נמי סתרן נינהו ואפ"ה אחמור בתרוייהו ומשו"ה אקשי כלפי שנאיה תיובת' ומתרצינן כולה כרב עבדה ולאו דוקא דהא רבא גופיה אמר רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וטריפנא לה אלמא כללי דרב יהודה שמיע ליה אלא הכי קאמרי' הנך תרתי לא סתרן אהדדי ואפשר דהוא דתרוייהו איתנהו בשמעתין לרמי כשמעתיה דרמי בר יחזקאל דאית ליה תרוייהו וכיון שאפשר ששתיהן אינן סותרו' זו לזו רבא נמי מצי למרמי עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל דכל היכא דלא סתרי אהדדי ומיהו רבא למאי דפריש רב יהודה נמי טרפה ומסקנא כוותיה.