חידושי רמב"ן על חולין ב׳

מהדורה: חידושי הרמב"ן, ירושלים תרפ"ח-תרפ"ט

1 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.

2 חולין פתח ↗

הָתָם, כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא: לֹא שֶׁהָאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

3 חולין פתח ↗

אֶלָּא הַכֹּל מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִין וְנִידָּרִין, הָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״!

4 חולין פתח ↗

וּכְתִיב: ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם״, וְתַנְיָא: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם. וַאֲפִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּאוֹמֵר ״הֲרֵי זוֹ״,

5 חולין פתח ↗

6 חולין פתח ↗

אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ טָמֵא בְּחוּלִּין. טָמֵא בְּחוּלִּין מַאי לְמֵימְרָא? בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, וְקָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.

7 חולין פתח ↗

וּבְמוּקְדָּשִׁים לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר, וְאִם שָׁחַט וְאוֹמֵר ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

7 סוטה פתח ↗

הָיָה נוֹטֵל אֶת מִנְחָתָהּ מִתּוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית, וְנוֹתְנָהּ לְתוֹךְ כְּלִי שָׁרֵת, וְנוֹתְנָהּ עַל יָדָהּ, וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ מִתַּחְתֶּיהָ וּמְנִיפָהּ. הֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הָיָה מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם״. אִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ — כְּשֵׁרָה. גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּדָרֵיהּ: לָא תֵּיתֵב אַכַּרְעָךְ עַד דִּמְפָרְשַׁתְּ לָהּ לְהָא מִילְּתָא: מִנַּיִן לְמִנְחַת סוֹטָה שֶׁטְּעוּנָה תְּנוּפָה? מְנָא לַן?! ״וְהֵנִיף״ כְּתִיב בַּהּ! בִּבְעָלִים, מְנָלַן? אָתְיָא ״יָד״ ״יָד״ מִשְּׁלָמִים. כְּתִיב הָכָא: ״וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה״, וּכְתִיב הָתָם: ״יָדָיו תְּבִיאֶינָה״. מָה כָּאן כֹּהֵן — אַף לְהַלָּן כֹּהֵן, וּמָה לְהַלָּן בְּעָלִים — אַף כָּאן בְּעָלִים. הָא כֵּיצַד? מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחַת יְדֵי הַבְּעָלִים וּמֵנִיף. הֵנִיף וְהִגִּישׁ קָמַץ וְכוּ׳. הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. הָא אַקְרְבַהּ! הָכִי קָאָמַר: סֵדֶר מְנָחוֹת כֵּיצַד? הֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. וּבְהַשְׁקָאָה גּוּפַהּ פְּלִיגִי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַחַר יַשְׁקֶה״. וְאִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ — כְּשֵׁרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִשְׁקָה״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְהִשְׁקָהּ״! שֶׁאִם נִמְחֲקָה מְגִילָּה וְאוֹמֶרֶת ״אֵינִי שׁוֹתָה״ — מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״וְאַחַר יַשְׁקֶה״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וְהִשְׁקָהּ״! אֶלָּא, לְאַחַר כׇּל מַעֲשִׂים כּוּלָּן הָאֲמוּרִין לְמַעְלָה. מַגִּיד שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין בָּהּ: עַד שֶׁלֹּא קָרַב הַקּוֹמֶץ, וְעַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה מְגִילָּה, וְעַד שֶׁלֹּא תְּקַבֵּל עָלֶיהָ שְׁבוּעָה. עַד שֶׁלֹּא קָרַב הַקּוֹמֶץ. רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ. עַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה מְגִילָּה. אֶלָּא מַאי מַשְׁקֶה לַהּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: לֹא נִצְרְכָה לְשֶׁרִישּׁוּמוֹ נִיכָּר. עַד שֶׁלֹּא תְּקַבֵּל עָלֶיהָ שְׁבוּעָה. מִישְׁתָּא הוּא דְּלָא שָׁתְיָא, הָא מִיכְתָּב כָּתְבִי לַהּ, וְהָאָמַר רָבָא: מְגִילַּת סוֹטָה שֶׁכְּתָבָהּ קוֹדֶם שֶׁתְּקַבֵּל עָלֶיהָ שְׁבוּעָה — לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם! כְּדִי נַסְבַהּ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבִי: ״וְהִשְׁקָה״ קַמָּא, ״וְאַחַר יַשְׁקֶה״, ״וְהִשְׁקָהּ״ בָּתְרָא. רַבָּנַן סָבְרִי: ״וְהִשְׁקָה״ קַמָּא — לְגוּפוֹ, שֶׁמַּשְׁקֶה וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. ״וְאַחַר יַשְׁקֶה״ — מִיבְּעֵי לֵיהּ לְשֶׁרִישּׁוּמוֹ נִיכָּר. ״וְהִשְׁקָהּ״ בָּתְרָא — שֶׁאִם נִמְחֲקָה מְגִילָּה וְאוֹמֶרֶת ״אֵינִי שׁוֹתָה״, מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: ״וְאַחַר יַשְׁקֶה״ — לְגוּפוֹ, שֶׁמַּקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ. ״וְהִשְׁקָה״ קַמָּא — שֶׁאִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ כְּשֵׁרָה. ״וְהִשְׁקָהּ״ בָּתְרָא — שֶׁאִם נִמְחֲקָה מְגִילָּה וְאָמְרָה ״אֵינִי שׁוֹתָה״, מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ. וְרַבָּנַן — בְּדִיעֲבַד לָא פָּתַח קְרָא. וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא מַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּלְבּוֹס שֶׁל בַּרְזֶל מְטִילִין לְתוֹךְ פִּיהָ, שֶׁאִם נִמְחֲקָה מְגִילָּה וְאָמְרָה ״אֵינִי שׁוֹתָה״ — מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּלוּם אָנוּ צְרִיכִין אֶלָּא לְבוֹדְקָהּ, וַהֲלֹא בְּדוּקָה וְעוֹמֶדֶת! אֶלָּא: עַד שֶׁלֹּא קָרַב הַקּוֹמֶץ — יְכוֹלָה לַחֲזוֹר בָּהּ, מִשֶּׁקָּרַב הַקּוֹמֶץ — אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזוֹר בָּהּ. וְלִיטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ הִיא גּוּפַהּ: מִשֶּׁקָּרַב הַקּוֹמֶץ אֵינָהּ יְכוֹלָה לַחֲזוֹר בָּהּ? וַהֲלֹא בְּדוּקָה וְעוֹמֶדֶת! לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּקָהָדְרָא בַּהּ מֵחֲמַת רְתִיתָא, וְהָא — דְּקָהָדְרָא בָּהּ מֵחֲמַת בְּרִיּוּתָא. וְהָכִי קָאָמַר: כׇּל מֵחֲמַת בְּרִיּוּתָא — כְּלָל כְּלָל לָא שָׁתְיָא. מֵחֲמַת רְתִיתָא עַד שֶׁלֹּא קָרַב הַקּוֹמֶץ, דְּאַכַּתִּי לָא אִמְּחוּק מְגִילָּה, אִי נָמֵי אִמְּחוּק מְגִילָּה, דְּשֶׁלֹּא כְּדִין עֲבוּד כֹּהֲנִים דְּמַחֲקִי — מָצְיָא הָדְרָא בָּהּ. מִשֶּׁקָּרַב הַקּוֹמֶץ, דִּבְדִין עֲבוּד כֹּהֲנִים דְּמָחֲקִי — לָא מָצֵי הָדְרָא בָּהּ. קַשְׁיָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא אַדְּרַבִּי עֲקִיבָא: הָתָם אָמַר מְחִיקָה מְעַכְּבָא, וְהָכָא אָמַר קוֹמֶץ מְעַכֵּב! תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה מֵחֲמַת בְּרִיּוּתָא, וְחָזְרָה וְאָמְרָה שׁוֹתָה אֲנִי, מַהוּ? כֵּיוָן דְּאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה — טְמֵאָה אֲנִי קָאָמְרָה, וְכֵיוָן דְּאַחְזִיק נַפְשַׁהּ בְּטוּמְאָה, לָא מָצְיָא הָדְרָה בַּהּ. אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּאָמְרָה שׁוֹתָה אֲנִי — גַּלִּיָא דַּעְתַּהּ דְּמֵחֲמַת בִּיעֲתוּתָא הוּא דְּאָמְרָה. תֵּיקוּ. אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן מַר לְתוֹךְ הַמַּיִם. מַאי טַעְמָא — דְּאָמַר קְרָא: ״מֵי הַמָּרִים״, שֶׁמָּרִים כְּבָר. מַתְנִי׳ עַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה אָמְרָה ״אֵינִי שׁוֹתָה״ — מְגִילָּתָהּ נִגְנֶזֶת, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדֶּשֶׁן, וְאֵין מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה וְאָמְרָה ״טְמֵאָה אֲנִי״ — הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. נִמְחֲקָה הַמְּגִילָּה וְאָמְרָה ״אֵינִי שׁוֹתָה״ — מְעַרְעֲרִין אוֹתָהּ, וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ. אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת, וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת, וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין. וְהֵם אוֹמְרִים: הוֹצִיאוּהָ הוֹצִיאוּהָ שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא הָעֲזָרָה. אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת — הָיְתָה תּוֹלָה לָהּ. יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים. מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי: חַיָּיב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה תֵּדַע שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הַמְלַמֵּד בִּתּוֹ תּוֹרָה — כְּאִילּוּ לוֹמְּדָהּ תִּפְלוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת, מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְּרוּשָׁה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין — הֲרֵי אֵלּוּ מְבַלֵּי עוֹלָם. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כְּשֶׁהָיִיתִי לָמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא, הָיִיתִי מֵטִיל קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, וְלֹא אָמַר לִי דָּבָר. כְּשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לִי: בְּנִי מָה מְלַאכְתֶּךָ? אָמַרְתִּי לוֹ: לַבְלָר אֲנִי. אָמַר לִי: בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר, שֶׁמְּלַאכְתְּךָ מְלֶאכֶת שָׁמַיִם הִיא, שֶׁמָּא תַּחְסִיר אוֹת אַחַת אוֹ תֹּתִיר אוֹת אַחַת, נִמְצֵאתָ אַתָּה מַחְרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי מֵטִיל לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, וְקַנְקַנְתּוֹם שְׁמוֹ. אָמַר לִי: וְכִי מְטִילִין קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ? הַתּוֹרָה אָמְרָה ״וּמָחָה״, כְּתָב שֶׁיּוּכַל לִמְחוֹת! מַאי קָאָמַר לֵיהּ וּמַאי קָא מַהְדַּר לֵיהּ? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לָא מִבַּעְיָא בַּחֲסֵירוֹת וִיתֵירוֹת דְּבָקִי אֲנָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמֵיחַשׁ לִזְבוּב דְּדִילְמָא אָתֵי וְיָתֵיב אַתָּגֵיהּ דְּדָלֶית וּמָחֵיק לֵיהּ וּמְשַׁוֵּי לֵיהּ רֵישׁ — דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי מֵטִיל לְתוֹךְ הַדְּיוֹ וְקַנְקַנְתּוֹם שְׁמוֹ. אִינִי? וְהָא תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: כְּשֶׁהָיִיתִי לָמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָיִיתִי מֵטִיל קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, וְלֹא אָמַר לִי דָּבָר. כְּשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא אֲסָרָהּ עָלַי! קַשְׁיָא שִׁמּוּשׁ אַשִּׁמּוּשׁ. קַשְׁיָא אֲסָרָהּ אַאֲסָרָהּ! בִּשְׁלָמָא שִׁמּוּשׁ אַשִּׁמּוּשׁ לָא קַשְׁיָא: מֵעִיקָּרָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא. כֵּיוָן דְּלָא מָצֵי קָם לְמֵיקַם אַלִּיבֵּיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וּגְמַר גְּמָרָא. הֲדַר אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר סְבָרָא. אֶלָּא אֲסָרָהּ אַאֲסָרָהּ קַשְׁיָא! קַשְׁיָא. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: לַכֹּל מְטִילִין קַנְקַנְתּוֹם לְתוֹךְ הַדְּיוֹ, חוּץ מִפָּרָשַׁת סוֹטָה בִּלְבַד. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: חוּץ מִפָּרָשַׁת סוֹטָה שֶׁל מִקְדָּשׁ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לִמְחוֹק לָהּ מִן הַתּוֹרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וְהָנֵי תַּנָּאֵי כִי הָנֵי תַּנָּאֵי. דְּתַנְיָא: אֵין מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁירָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. רַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁירָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. אָמַר רַב פָּפָּא, דִּילְמָא לָא הִיא: עַד כָּאן לָא קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא הָתָם, אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִינְּתִיק לְשׁוּם רָחֵל — לָא הָדְרָא מִינַּתְקָא לְשׁוּם לֵאָה, אֲבָל תּוֹרָה, דִּסְתָמָא כְּתִיבָה — הָכִי נָמֵי דְּמָחֲקִינַן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דִּילְמָא לָא הִיא, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה הָתָם אֶלָּא בִּמְגִילָּה, דְּאִיכְּתוּב לְשׁוּם אָלוֹת בָּעוֹלָם. אֲבָל תּוֹרָה, דִּלְהִתְלַמֵּד כְּתִיבָה, הָכִי נָמֵי דְּלָא מָחֲקִינַן. וְרַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה לֵית לֵיהּ כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ, מְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ: שְׁמִי כְּשִׁמְךָ, וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ — פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ? אָמְרִי: הָתָם ״וְכָתַב לָהּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, בָּעִינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ: הָכָא נָמֵי ״וְעָשָׂה לָהּ״! מַאי עֲשִׂיָּיה — מְחִיקָה. אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ כּוּ׳. מַנִּי — רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ. דְּכַמָּה דְּלָא קָרְבָה מִנְחָתַהּ — לָא בָּדְקִי לַהּ מַיָּא, דִּכְתִיב: ״מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן״, אֵימָא סֵיפָא: יֵשׁ לָהּ זְכוּת הָיְתָה תּוֹלָה לָהּ, אֲתָאן לְרַבָּנַן, דְּאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאָמַר: אֵין זְכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמָּרִים! אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי — רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ, וּבִזְכוּת סָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן. וְהֵם אוֹמְרִים הוֹצִיאוּהָ וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא — דְּדִילְמָא מֵתָה. לְמֵימְרָא דְּמֵת אָסוּר בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה? וְהָתַנְיָא: טְמֵא מֵת מוּתָּר לִיכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. וְלֹא טְמֵא מֵת בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ מֵת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״, עִמּוֹ בִּמְחִיצָתוֹ! אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁמָּא תִּפְרוֹס נִדָּה. לְמֵימְרָא דְּבִיעֲתוּתָא מְרַפְּיָא? אִין, דִּכְתִיב: ״וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד״, וְאָמַר רַב: שֶׁפֵּירְסָה נִדָּה. וְהָא אֲנַן תְּנַן: חֲרָדָה מְסַלֶּקֶת דָּמִים! פַּחְדָּא צָמֵית, בִּיעֲתוּתָא מְרַפְּיָא. יֵשׁ לָהּ זְכוּת הָיְתָה וְכוּ׳. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן, וְלָא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִצְחָק אִישׁ כְּפַר דָּרוֹם, וְלֹא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתַנְיָא: אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת תּוֹלָה לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, כְּדֵי הַכָּרַת הָעוּבָּר, דִּבְרֵי אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִצְחָק אִישׁ כְּפַר דָּרוֹם אוֹמֵר: תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר״, זֶרַע הָרָאוּי לְסַפֵּר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר — זֵכֶר לַדָּבָר, דִּכְתִיב: ״לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָיךְ וַחֲטָיָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵי אַרְכָא לִשְׁלֵוְתָךְ״, וּכְתִיב: ״כֹּלָּא מְטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא״, וּכְתִיב: ״לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר״! לְעוֹלָם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאַשְׁכַּח קְרָא דְּאָמַר וְתָנֵי, דִּכְתִיב: ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם״, וּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר? דִּלְמָא שָׁאנֵי גּוֹיִם, דְּלָא מִפְּקִיד דִּינָא עֲלַיְיהוּ. וְיֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים כּוּ׳. זְכוּת דְּמַאי? אִילֵּימָא זְכוּת דְּתוֹרָה — הָא אֵינָהּ מְצֻווָה וְעוֹשָׂה הִיא! אֶלָּא זְכוּת דְּמִצְוָה. זְכוּת דְּמִצְוָה מִי מַגְּנָא כּוּלֵּי הַאי? וְהָתַנְיָא: אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי: ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר״, תָּלָה הַכָּתוּב אֶת הַמִּצְוָה בְּנֵר, וְאֶת הַתּוֹרָה בְּאוֹר. אֶת הַמִּצְוָה בְּנֵר, לוֹמַר לָךְ: מָה נֵר אֵינָהּ מְגִינָּה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה — אַף מִצְוָה אֵינָהּ מְגִינָּה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה. וְאֶת הַתּוֹרָה בְּאוֹר, לוֹמַר לָךְ: מָה אוֹר מֵגֵין לָעוֹלָם, אַף תּוֹרָה מְגִינָּה לָעוֹלָם. וְאוֹמֵר: ״בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ וְגוֹ׳״. ״בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ״ — זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה. ״בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ״ — זוֹ מִיתָה. ״וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ״ — לֶעָתִיד לָבֹא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵילָה, וּמִתְיָירֵא מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַפְּחָתִים וּמִן הַבַּרְקָנִים, וּמֵחַיָּה רָעָה וּמִן הַלִּסְטִין, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ. נִזְדַּמְּנָה לוֹ אֲבוּקָה שֶׁל אוּר — נִיצַּל מִן הַקּוֹצִים וּמִן הַפְּחָתִים וּמִן הַבַּרְקָנִים, וַעֲדַיִין מִתְיָירֵא מֵחַיָּה רָעָה וּמִן הַלִּיסְטִין, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר — נִיצַּל מֵחַיָּה רָעָה וּמִן הַלִּיסְטִין, וַעֲדַיִין אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ מְהַלֵּךְ. הִגִּיעַ לְפָרָשַׁת דְּרָכִים — נִיצַּל מִכּוּלָּם. דָּבָר אַחֵר: עֲבֵירָה מְכַבָּה מִצְוָה, וְאֵין עֲבֵירָה מְכַבָּה תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה״. אָמַר רַב יוֹסֵף: מִצְוָה, בְּעִידָּנָא דְּעָסֵיק בָּהּ — מַגְּנָא וּמַצְּלָא, בְּעִידָּנָא דְּלָא עָסֵיק בָּהּ — אַגּוֹנֵי מַגְּנָא, אַצּוֹלֵי לָא מַצְּלָא. תּוֹרָה, בֵּין בְּעִידָּנָא דְּעָסֵיק בָּהּ וּבֵין בְּעִידָּנָא דְּלָא עָסֵיק בָּהּ — מַגְּנָא וּמַצְּלָא. מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה: אֶלָּא מֵעַתָּה, דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל מִי לָא עָסְקִי בְּתוֹרָה? אַמַּאי לָא הֵגֵינָּה עֲלַיְיהוּ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: תּוֹרָה בְּעִידָּנָא דְּעָסֵיק בָּהּ — מַגְּנָא וּמַצְּלָא, בְּעִידָּנָא דְּלָא עָסֵיק בָּהּ — אַגּוֹנֵי מַגְּנָא, אַצּוֹלֵי לָא מַצְּלָא. מִצְוָה, בֵּין בְּעִידָּנָא דְּעָסֵיק בָּהּ בֵּין בְּעִידָּנָא דְּלָא עָסֵיק בָּהּ — אַגּוֹנֵי מַגְּנָא, אַצּוֹלֵי לָא מַצְּלָא. רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם זְכוּת תּוֹרָה, וּדְקָאָמְרַתְּ אֵינָהּ מְצֻווָה וְעוֹשָׂה נְהִי דִּפַּקּוֹדֵי לָא מִפַּקְּדָא, בְּאַגְרָא דְּמַקְרְיָן וּמַתְנְיָין בְּנַיְיהוּ וְנָטְרָן לְהוּ לְגַבְרַיְיהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי מִדְרְשָׁא, מִי לָא פָּלְגָאן בַּהֲדַיְיהוּ? מַאי פָּרָשַׁת דְּרָכִים? אָמַר רַב חִסְדָּא: זֶה תַּלְמִיד חָכָם וְיוֹם מִיתָה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: זֶה תַּלְמִיד חָכָם וְיִרְאַת חֵטְא. מָר זוּטְרָא אָמַר: זֶה תַּלְמִיד חָכָם דְּסָלְקָא לֵיהּ שְׁמַעְתָּתָא אַלִּיבָּא דְהִלְכְתָא. דָּבָר אַחֵר: עֲבֵירָה מְכַבָּה מִצְוָה, וְאֵין עֲבֵירָה מְכַבָּה תּוֹרָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: דַּרְשֵׁיהּ רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי לְהַאי קְרָא כִּי סִינַי, וְאִילְמָלֵא דַּרְשׁוּהּ דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל הָכִי לָא רְדַפוּ בָּתַר דָּוִד, דִּכְתִיב: ״לֵאמֹר אֱלֹהִים עֲזָבוֹ וְגוֹ׳״. מַאי דְּרוּשׁ — ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְגוֹ׳״, וְהֵן אֵינָן יוֹדְעִין שֶׁעֲבֵירָה מְכַבָּה מִצְוָה, וְאֵין עֲבֵירָה מְכַבָּה תּוֹרָה. מַאי ״בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ״? אָמַר עוּלָּא: לָא כְּשִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה, וְלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּבֵי נְשִׂיאָה, אֶלָּא כְּהִלֵּל וְשֶׁבְנָא. דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: הִלֵּל וְשֶׁבְנָא אַחֵי הֲווֹ. הִלֵּל עֲסַק בַּתּוֹרָה, שֶׁבְנָא עֲבַד עִיסְקָא. לְסוֹף, אֲמַר לֵיהּ: תָּא נַעֲרוֹב וְלִיפְלוֹג! יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כׇּל הוֹן בֵּיתוֹ וְגוֹ׳״. אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי: חַיָּיב אָדָם לְלַמֵּד אֶת וְכוּ׳. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה — מְלַמְּדָהּ תִּיפְלוּת. תִּיפְלוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: כְּאִילּוּ לִמְּדָהּ תִּיפְלוּת. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּכְתִיב: ״אֲנִי חׇכְמָה שָׁכַנְתִּי עׇרְמָה״, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה חׇכְמָה בְּאָדָם — נִכְנְסָה עִמּוֹ עַרְמוּמִית. וְרַבָּנַן, הַאי ״אֲנִי חׇכְמָה״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמַּעֲמִיד עַצְמוֹ עָרוֹם עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲנִי חׇכְמָה שָׁכַנְתִּי עׇרְמָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: רוֹצָה אִשָּׁה וְכוּ׳. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִיפְלוּת עִמּוֹ, מִתִּשְׁעַת קַבִּין וּפְרִישׁוּת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָסִיד שׁוֹטֶה כּוּ׳. הֵיכִי דָּמֵי חָסִיד שׁוֹטֶה? כְּגוֹן דְּקָא טָבְעָה אִיתְּתָא בְּנַהֲרָא, וְאָמַר: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִיסְתַּכּוֹלֵי בַּהּ וְאַצּוֹלַהּ. הֵיכִי דָּמֵי רָשָׁע עָרוּם? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה הַמַּטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּין קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵרוֹ. רַבִּי אֲבָהוּ אוֹמֵר: זֶה הַנּוֹתֵן דִּינָר לְעָנִי לְהַשְׁלִים לוֹ מָאתַיִם זוּז. דִּתְנַן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז — לֹא יִטּוֹל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. הָיָה לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִילּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְּאַחַת — הֲרֵי זֶה יִטּוֹל. רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכּוֹר בִּנְכָסִים מוּעָטִין. דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְתוֹמִים שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִין — מַה שֶּׁמָּכְרוּ מָכְרוּ. אַבָּיֵי אָמַר: זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכּוֹר בִּנְכָסִים כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. דְּתַנְיָא: ״נְכָסַי לְךָ, וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״, וְיָרַד הָרִאשׁוֹן וּמָכַר וְאָכַל — הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר רִאשׁוֹן. רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זֶה הַמַּכְרִיעַ אֲחֵרִים בְּאוֹרְחוֹתָיו. רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַב הוּנָא: זֶה הַמֵּיקֵל לְעַצְמוֹ וּמַחְמִיר לַאֲחֵרִים. עוּלָּא אָמַר: זֶה שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁימֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. אִתְּמַר: קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁימֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה עַם הָאָרֶץ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: הֲרֵי זֶה בּוּר. רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה כּוּתִי. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה מָגוֹשׁ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: רָטֵין מָגוֹשָׁא וְלָא יָדַע מַאי אָמַר, תָּנֵי תַּנָּא וְלָא יָדַע מַאי אָמַר. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? כֹּל שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית בְּבִרְכוֹתֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִילִּין. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין לוֹ צִיצִית בְּבִגְדוֹ. רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵף אָמַר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים וְאֵינוֹ מְגַדְּלָן לִלְמוֹד תּוֹרָה. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְלֹא שִׁימֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים — זֶהוּ עַם הָאָרֶץ. קָרָא וְלֹא שָׁנָה — הֲרֵי זֶה בּוּר, לֹא קָרָא וְלֹא שָׁנָה — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה״. ״יְרָא אֶת ה׳ בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹנִים הֲלָכוֹת. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא — שׁוֹנִין בְּחֵטְא, וְכִדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ — הוּתְּרָה לוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנָא: הַתַּנָּאִים — מְבַלֵּי עוֹלָם. מְבַלֵּי עוֹלָם סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אָמַר רָבִינָא: שֶׁמּוֹרִין הֲלָכָה מִתּוֹךְ מִשְׁנָתָן. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי מְבַלֵּי עוֹלָם הֵן? וַהֲלֹא מְיַישְּׁבֵי עוֹלָם הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ״! אֶלָּא, שֶׁמּוֹרִין הֲלָכָה מִתּוֹךְ מִשְׁנָתָן. אִשָּׁה פְּרוּשָׁה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: בְּתוּלָה צַלְיָינִית, וְאַלְמָנָה שׁוֹבָבִית, וְקָטָן שֶׁלֹּא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו — הֲרֵי אֵלּוּ מְבַלֵּי עוֹלָם. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמַדְנוּ יִרְאַת חֵטְא מִבְּתוּלָה, וְקִיבּוּל שָׂכָר מֵאַלְמָנָה. יִרְאַת חֵטְא מִבְּתוּלָה — דְּרַבִּי יוֹחָנָן שַׁמְעַהּ לְהַהִיא בְּתוּלָה דְּנָפְלָה אַאַפַּהּ וְקָאָמְרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ גַּן עֵדֶן וּבָרָאתָ גֵּיהִנָּם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים וּבָרָאתָ רְשָׁעִים. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ בִּי בְּנֵי אָדָם. קִיבּוּל שָׂכָר מֵאַלְמָנָה — דְּהָהִיא אַלְמָנָה דַּהֲוַאי בֵּי כְנִישְׁתָּא בְּשִׁיבָבוּתַהּ. כׇּל יוֹמָא הֲוָת אָתְיָא וּמְצַלָּה בֵּי מִדְרְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לַהּ: בִּתִּי, לֹא בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשִׁיבָבוּתִיךְ? אֲמַרָה לֵיהּ: רַבִּי, וְלֹא שְׂכַר פְּסִיעוֹת יֵשׁ לִי? כִּי קָאָמַר, כְּגוֹן יוֹחָנִי בַּת רְטִיבִי. מַאי ״קָטָן שֶׁלֹּא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו״? הָכָא תַּרְגִּימוּ: זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַמְבַעֵט בְּרַבּוֹתָיו. רַבִּי אַבָּא אָמַר: זֶה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצוּמִים כׇּל הֲרוּגֶיהָ״. ״כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה״ — זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה. ״וַעֲצוּמִים כׇּל הֲרוּגֶיהָ״ — זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה. וְעַד כַּמָּה — עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין. אִינִי? וְהָא רַבָּה אוֹרִי! בְּשָׁוִין. וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, שִׁבְעָה פְּרוּשִׁין הֵן: פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי, פָּרוּשׁ נִקְפִּי, פָּרוּשׁ קִיזַּאי, פָּרוּשׁ מְדוּכְיָא, פָּרוּשׁ ״מָה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה״, פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה. פָּרוּשׁ שִׁיכְמִי — זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה שְׁכֶם. פָּרוּשׁ נִקְפִּי — זֶה הַמְנַקֵּיף אֶת רַגְלָיו. פָּרוּשׁ קִיזַּאי — אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: זֶה הַמַּקִּיז דָּם לַכְּתָלִים. פָּרוּשׁ מְדוּכְיָא — אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: דִּמְשַׁפַּע כִּי מְדוּכְיָא. פָּרוּשׁ ״מָה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה״. הָא מְעַלְּיוּתָא הִיא! אֶלָּא דְּאָמַר ״מָה חוֹבָתִי תּוּ וְאֶעֱשֶׂנָּה״. פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה, פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה. אֲמַרוּ לֵיהּ אַבָּיֵי וְרָבָא לְתַנָּא: לָא תִּיתְּנֵי פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּמִטַּמְּרָא מִטַּמְּרָא, וּדְמִגַּלְּיָא מִגַּלְּיָא, בֵּי דִינָא רַבָּה לִיתְפְּרַע מֵהָנֵי דְּחָפוּ גּוּנְדֵי. אֲמַר לַהּ יַנַּאי מַלְכָּא לִדְבֵיתֵיהּ: אַל תִּתְיָרְאִי מִן הַפְּרוּשִׁין, וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁין, אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִין שֶׁדּוֹמִין לִפְרוּשִׁין, שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁין שָׂכָר כְּפִנְחָס. מַתְנִי׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זְכוּת תּוֹלָה בְּמַיִם הַמָּרִים. וְאִם אַתָּה אוֹמֵר הַזְּכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמְאָרְרִין — מַדְהֶה אַתָּה אֶת הַמַּיִם בִּפְנֵי כׇּל הַנָּשִׁים הַשּׁוֹתוֹת. וּמוֹצִיא אַתָּה שֵׁם רַע עַל הַטְּהוֹרוֹת שֶׁשָּׁתוּ, שֶׁאוֹמְרִים: טְמֵאוֹת הֵן, אֶלָּא שֶׁתָּלְתָה לָהֶן זְכוּת. רַבִּי אוֹמֵר: הַזְּכוּת תּוֹלָה בְּמַיִם הַמְאָרְרִים, וְאֵינָהּ יוֹלֶדֶת וְאֵינָהּ מַשְׁבַּחַת, אֶלָּא מִתְנַוְּונָה וְהוֹלֶכֶת, לְסוֹף הִיא מֵתָה בְּאוֹתָהּ מִיתָה. נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשָׁה בִּכְלִי — הֲרֵי הִיא כְּכׇל הַמְּנָחוֹת, וְתִפָּדֶה. וְאִם מִשֶּׁקָּדְשָׁה בִּכְלִי — הֲרֵי הִיא כְּכׇל הַמְּנָחוֹת, וְתִשָּׂרֵף. וְאֵלּוּ שֶׁמִּנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת: הָאוֹמֶרֶת ״טְמֵאָה אֲנִי לָךְ״, וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת ״אֵינִי שׁוֹתָה״, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ, וְכׇל הַנְּשׂוּאוֹת לְכֹהֲנִים — מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן — מִנְחָתָהּ נִשְׂרֶפֶת, וְכֹהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל — מִנְחָתָהּ נֶאֱכֶלֶת. מָה בֵּין כֹּהֵן לְכֹהֶנֶת? מִנְחַת כֹּהֶנֶת נֶאֱכֶלֶת, וּמִנְחַת כֹּהֵן אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת. כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת, וְכֹהֵן אֵין מִתְחַלֵּל. כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה לְמֵתִים, וְאֵין כֹּהֵן מִטַּמֵּא לְמֵתִים. כֹּהֵן אוֹכֵל בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵין כֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים. מָה בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה: הָאִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין הָאִשָּׁה פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת. הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה. הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵיבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵיבָתָהּ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הַנְּשׂוּאוֹת לַכְּהוּנָּה מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת. כֵּיצַד? כֹּהֶנֶת לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן — אֵין מִנְחָתָהּ נֶאֱכֶלֶת, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ. וְאֵינָהּ עוֹלָה כָּלִיל — מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֵלֶק בָּהּ. אֶלָּא — הַקּוֹמֶץ קָרֵב בְּעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵיבִין בְּעַצְמָן. אִיקְּרִי כָּאן: כֹּל שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ לָאִישִּׁים — הֲרֵי הוּא בְּ״בַל תַּקְטִירוּ״! אָמַר יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: דְּמַסֵּיק לְהוּ לְשׁוּם עֵצִים, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְרֵיחַ נִיחוֹחַ אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה מַעֲלֵיהוּ לְשׁוּם עֵצִים. הָנִיחָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא, אֶלָּא לְרַבָּנַן דְּלֵית לְהוּ הַאי סְבָרָא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּעָבְדִי לְהוּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַקּוֹמֶץ קָרֵב בְּעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם מִתְפַּזְּרִים עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן. וַאֲפִילּוּ רַבָּנַן לָא פְּלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא בְּמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים, דְּבַת הַקְרָבָה הִיא. אֲבָל בְּהָא, אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ. בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא — דְּאָמַר קְרָא: ״וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״. כֹּהֵן וְלֹא כֹּהֶנֶת. כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת, כֹּהֵן אֵין מִתְחַלֵּל. מְנָלַן — דְּאָמַר קְרָא: ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו״. זַרְעוֹ מִתְחַלֵּל, וְהוּא אֵינוֹ מִתְחַלֵּל. כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה כּוּ׳. מַאי טַעְמָא — אָמַר קְרָא: ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״. בְּנֵי אַהֲרֹן וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן. כֹּהֵן אוֹכֵל בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים, דִּכְתִיב: ״כׇּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה״. וּמָה בֵּין אִישׁ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ — אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ. אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ״ — הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״ — לָעִנְיָן שֶׁלְּמַטָּה, אִישׁ פּוֹרֵעַ וְכוּ׳. הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה הִיא בְּנָזִיר: הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה הִיא בְּנָזִיר. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ — דִּכְתִיב: ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה״. הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ — דִּכְתִיב: ״וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ״. הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם כּוּ׳. מַאי טַעְמָא — ״וְרָגְמוּ אוֹתוֹ״. מַאי ״אוֹתוֹ״? אִילֵּימָא אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ, וְהָכְתִיב ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא״! אֶלָּא: אוֹתוֹ בְּלֹא כְּסוּתוֹ, וְלֹא אוֹתָהּ בְּלֹא כְּסוּתָהּ. הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין כּוּ׳. מַאי טַעְמָא — אָמַר קְרָא: ״וְתָלִיתָ אוֹתוֹ עַל עֵץ״, אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ. הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵיבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵיבָתָהּ. מַאי טַעְמָא, אָמַר קְרָא: ״וְנִמְכַּר בִּגְנֵיבָתוֹ״, בִּגְנֵיבָתוֹ וְלֹא בִּגְנֵיבָתָהּ. הֲדַרַן עֲלָךְ הָיָה נוֹטֵל

7 שואל ומשיב מהדורא תליתאה פתח ↗

הנה היום זכיתי שהגיע לידי ספר נחמד אשר משתוקק אנכי זה רבות בשנים לראותו הוא ספר דברי אמת מהגאון בכר דוד ז"ל ואמרתי לרשום מה שראיתי בו בקונטרס התשיעי דף פ"ה ע"ג דהקשה לשטת הסוברים דספק מה"ת אסור א"כ מה מקשה הש"ס בסוטה כ"ט דרמי קראי אהדדי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר ומשני דיש חילוק בין דבר שיש בו דעת לשאול וע"ז הקשה דלשיטתם ל"ק דלענין שילקה מחויב שיהיה ודאי דבספק אינו לוקה ולענין איסור גרידא בעינן שיהי' ודאי טהור דאל"כ אסור מספק. ולפענ"ד ל"ק כלל דעיקר הקושיא היא דלמה שינה המקרא דבטומאת הגוף נקט טהור ודאי והיו לו לכתוב וכל טמא לא יאכל בשר או להיפך והבשר אשר יגע בכל לא טהור לא יאכל ולכך הוכרח לתרץ דשאני בין בדבר שיש בו דעת לשאול או לא ולכך בבשר שאין בו דעת לשאול בעינן טמא ודאי ובטומאת הגוף בעינן טהור בודאי וז"ב ופשוט. ומה שהקשה בהא דאמרו בחולין דף פ"ו דרבנן לחומרא והיינו דמחייבין לכסות וע"ז הקשה דלהפוסקים דספק מה"ת אסור א"כ הו"ל ספק נבלה ולא קרינא בי' אשר יאכל ופטור מלכסות כמו השוחט ונתנבלה בידו דפטור מלכסות דאשר יאכל כתיב ובשלמא לשיטת הרמב"ם מה"ת ספק שרי וקרינא ביה אשר יאכל אף דחכמים החמירו מכל מקום לענין כיסוי החמירו לכסות אבל לדידהו קשה והיא קושיא גדולה. ויש להוסיף דגם להרמב"ם קשה לפי מה דכיילי רבנן בתראי בספרתם דכל דהתורה כתבה ההיתר בפירוש אמרינן דוקא ודאי ולא ספק וכאן דכתיב אשר יאכל אמרינן דספק לא קרינן אשר יאכל. אמנם נראה לפמ"ש התוס' שם בד"ה מ"ט דר"מ דרבנן מספקא להו אי רוב מעשיהן מתוקנים או רוב מעשיהן מקולקלים ע"ש א"כ הוה כעין ס"ס ספק שמא רוב מעשיהם מתוקנים וחייב בכסוי ואת"ל דרוב מעשיהם מקולקלי' מ"מ דלמא אותה שחיטה שחטו כהוגן ויצא מן הרוב ואף דלא הוה מתהפך כאן שיש ספק אם אולי רוב מעשיהם מתוקנים יש לנו לתפוס אותו ספק בראשונה והוה כעין שכתב הש"ך בכללי הספיקות ולא מקרי משם אחד דהא רוב מעשיהם מתוקנים הוא נ"מ לכמה דברים אחרים ולכך הוה ס"ס להחמיר ולכך חייב בכיסוי: ובזה יש לומר הא דמבואר שם במשנה ומודים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים ופרש"י דהתראת ספק היא והיא תימה כמ"ש בחידושי דלר' יוחנן דס"ל התראת ספק שמה התראה מא"ל והבאתי דברי הרמ"ע מפאנו ע"ש בזה ודברי הירושלמי סוף פ' נושאין על האנוסה. ולפמ"ש אתי שפיר דהו"ל ס"ס לקולא ג"כ ולכך אינו לוקה ודו"ק והרב הנ"ל בעצמו רצה לדחות ראייתו משום דכל שאם יבא אליהו ויאמר שיפה שחט קרינן בי' אשר יאכל ולפענ"ד אדרבא להיפך דכאן אף הרמב"ם מודה דהא ההיתר כתוב בפירוש ומה שהביא משם הבני יעקב שהקשה בהך דבכורות ל"ד דאמרו שאינה ראוי' לך אל תשמור הרי דמה"ת אסור כבר כתבתי בתשובה דשאני התם דכל דבעי שימור כל שיש ספק עכ"פ משומר לא הוה והבאתי דברי הרמב"ן בריש חולין מ"ש בזה לענין טמא במוקדשין ע"ש. והנה בגוף הקושיות הנ"ל נתיישבתי דאי אפשר לומר דהבשר כל טהור יאכל בשר היינו לאיסור דבאמת צריך ביאור דהבשר כל טהור יאכל בשר דמשמע ודאי טהור ולפ"ז לא הוה רק עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה והיאך נדע שהוא ל"ת וצ"ל דאהדריה לאיסורא קמא כמו פסולי המוקדשין דתזבח ולא גיזה אהדרי' לאיסורא קמא ועיין תוס' ביצה דף י"ב מ"ש בזה ובחולין דף צ"ח ולפ"ז שוב אי אפשר לומר דהבשר כל טהור יהי' רק לאו גרידא דהא באמת אינו רק עשה ורק דאהדרי' לאיסורא קמא ושוב ילקה ג"כ וא"כ ממילא קשה קראי אהדדי ודו"ק. והקושיא השניה מאשר יאכל הנה באמת גם להרמב"ם קשה דהא אתחזיק איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכל שיש ספק בשחיטה אי נשחטה כראוי העמידנה על חזקת איסור. אמנם נראה דהא כתיב אשר יאכל בציר"י וא"כ כל שאפשר שראוי לאכילה דגם חש"ו אטו ברור שישחטו שלא כהוגן ולא יוכל להיות שמ"מ ישחטו כהוגן והרי לרבנן הספק שמא רוב מעשיהם מתוקנים וא"כ אשר יאכל קרינא דהי' יכול להיות השחיטה ראוי לאכילה וע"כ לא פטור מכיסוי רק נוחר שאינו ראוי לאכילה כלל דאינו נשחט כלל אבל כל ששחטו ואם לא יארע איזה פסול ראוי השחיטה הזאת לאכילה וא"כ אשר יאכל קרינא בי' ודוקא בנתנבלה בידו בודאי אז פטור מלכסות אבל כל שספק שמא שחטו כהוגן א"כ ראוי הי' שיאכל שפיר קרינא בי' אשר יאכל ודו"ק:

8 אור שמח על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים פתח ↗

פרת קדשים שהעבירה בנהר כו' לפיכך אם נמצאת מחט טמאה בבשרה הרי הבשר טמא. רבינו בפירושו לעדיות האריך הרבה בזה. ולפי שיטתו ושיטת רש"י ותוס' מיירי שהכיר שהיא המחט שנאבדה ובכ"ז האנשים והכלים טהורין דהוי ספק טומאה ברה"ר וטהור. ולפי פירושם צ"ע טובא הא דפריך בפסחים הא ברה"י ספיקו טמא מכדי האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא כו' והא האדם הוא דבר שיש בו דעת לשאול וא"כ אמאי האדם טהור הלא הוי ספק שמא נגע במחט טמא מת וכן תמהו רבנן בתוס', וכן הא דאמר האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל אינו מדוייק דהא המחט הוא טמא בודאי רק על מה שנגע במחט קשה דהוי דבר שאין בו דעת לישאל ועיין רש"י ותוספות. אולם לדעתי נראה לפי מה שהאיר עינינו הרמב"ן בחדושיו לחולין בהא דאמר בריש מסכת במוקדשין כו' ואם אמר ברי לי והא עזרה הוי רה"ר ואמאי בעי ברי הא אפילו בספק נמי טהור ותירץ דהא דספק טומאה ברה"ר טהור הוא לא במוקדשין דמשמרת בודאי ליכא בהו כיון שלא שמרן מספק טומאה, א"כ א"ש דכאן מיירי שאבדה לו מחט טמא מת שלא ידע היכן הלך המחט ומצא אח"כ בבשר, והא דאמר והכירה פירוש על המחט שנמצאת שהכירה בבשר אבל לא שהכיר מה שאבד, וא"כ מספקא ליה אם זהו המחט שנאבד או לא ואין כאן מקום להך דפליגי אם אמרינן זהו שאבד זהו שנמצא דמחט מידי דלא מרגשי בה אינשי וגם שם יש מהפוסקים דסברי דהוי ספיקא בעלמא ובדרבנן אזלינן לקולא וא"כ הבשר טמא דלגבי מוקדשין הא ספיקן אף ברה"ר טמאות אבל האדם והכלים טהורות דלדידהו הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור. וא"ש מה דאמר האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל דספק לן אם זה המחט שתחוב בהבשר אם היה טמא מת או לא והוי דבר שאין בו דעת לישאל ולכך הוא טהור מלטמא אדם וכלים, וזה נכון: וזה ברור דמחט שספק טומאה הוא ברה"ר וקיי"ל דטהור אם נגעו אח"כ בו מוקדשין פשיטא דהן טהורין דהא בדבר טהור נגעו ומשמרת קרינן בהו, וכן מפורש שם בסוטה והבשר אשר יגע בכל טמא הא בספק יאכל ובקדשים מיירי, אבל כאן דעכשיו שנמצא תחוב בהבשר מספקא לן אם זה הוא המחט שנאבד ובכ"ז נתחב בבשר טרם שנולד עליו הספק וא"כ לא נשמרו הבשר המוקדשין מן המחט הטמא וא"כ נטמאו דלא הוי משמרת תרומתי וכמוש"כ הרמב"ן בספק אם נגע הטמא במוקדשין והבן זה:

9 חולין פתח ↗

וְאֶלָּא, אַטָּמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים – בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דִּנְשַׁיְּילֵיהּ.

10 חולין פתח ↗

הַאי טָמֵא, דְּאִיטַּמָּא בְּמַאי? אִילֵּימָא דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, ״בַּחֲלַל חֶרֶב״ אָמַר רַחֲמָנָא,

1 מתני': הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. אוקימנא לה למתני' בגמרא דשחיטתן כשרה בדיעבד חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי לא שמא יקלקלו את שחיטתן. הא דקתני שמא יקלקלו בל' עתיד לאשמועי' שאין מוסרין להם חולין לכתחי', ופירש"י ז"ל אפי' אחרים רואין אותם דמועדים הם תמיד לקלקל, פי' לפירושו וקעבר משום בל תשחית. ולי נראה שאפי' אחרים רואין אותם מתוך שהם מועדין חוששין שמא ידרסו מעט ולאו אדעתייהו דהנך אחרים שרואין אותם לפיכך אין מוסרין להם חולין לכתחלה ומתני' ה"פ הכל שוחטין לכתחילה והכל שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי שחיט' פסולה ולעולם אין שוחטין לכתחלה שמא יקלקלו בשחיטתן ואף על פי שאחרים עומדים על גביהן כדפירש"י. ואיכא דק"ל הא מסיפא ש"מ דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה דיעבד אין לכתחלה לא אע"פ שאחרים רואין אותם ואיכא למימר משום דלרבה בר עולא ורבינא האי וכולן ששחטו לאו אחש"ו קאי אלא למר אטמא במוקדשין ולמר אשאינן מומחין אבל חש"ו אימא אפי' לכתחלה נמי קמ"ל רישא ואע"ג דלכ"ע חש"ו לא נפקי מכללא כדמוכח בגמ' דאמרינן עלה מאן תנא דלא בעי' כוונה בחולין וכדפיר' עלה רש"י ז"ל מיהו אכתי היה לן למימר דילמא כי קתני שחיט' כשרה דמשמע דלכתחלה לא משום טמא במוקדשין א"נ משום שאינן מומחין או שאינן מוחזקין ולישנ' דשוה לכולהו קתני ומיהו חש"ו אפילו לכתחלה שחטי קמ"ל רישא דיעבד אין לכתחלה לא משום שמא יקלקלו בשחיט'. וא"ת א"כ כשהקשו בגמ' לאביי ורבא אלא אכותי הא אמרת לכתחלה שחיט ואסיק בקשיא לימא לעולם דאפי' לכתחלה שחיט ומיהו לישנא דשוה לכולהו קתני. לאו מילתא היא דכיון דתנא ברישא דינו של כותי ל"ל למיהדר ולמכלליה בהדי חרש שוטה וקטן ולמתני נמי עליה שחיטתן כשרה דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא לישתוק מינה לגמרי ולתני אחש"ו בלחוד ולא יכלול בו כותי כלל שכבר פירש דינו ואמר לכתחלה נמי שחיט. ומה שפי' נכון הוא לדברי רבה בר עולא ורבינא אבל לאביי ורבא ורב אשי משמע דוכולן ששחטו אחש"ו קאי ומאי דאסיק בקשיא היינו לשון וכולן דהו"ל למתני ואם שחטו וכיון שכן מסיפא ש"מ דאין מוסרין להם חולין לכתחלה ואיכא למימר א דתנא הוא לפרושי מלתיה חוץ מחש"ו שאין שוחטין לכתחלה לעולם שמא יקלקלו ואם שחטו סומכין על ראיית אחרים בדיעבד וזה הנכון לדברי הכל דאורחא דתנאי היא לעולם אין עושים לכתחלה ואם עשה כשר והא דאמר רבא זאת אומרת לתרוצי שמא יקלקלו קאמר לומר דהכא תנא אין מוסרין להם חולין לכתחלה וסיפא קתני אם עשה כשר ולאו למימרא דלא שמעינן ליה אלא מהאי. ובשם ר"ת ז"ל פירשו אין מוסרין להם חולין לכתחלה במקום שאין אחרים רואין אותם ואפי' להתלמד שמא הרואה שאנו מוסרין להם לכתחלה לשחוט סבור ששחי' כשרה אפי' כשהם שוחטין בינם לבין עצמן ואין אחרים רואין אותם, ואין הטעם בלהתלמד מחוור.

2 גמרא: התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את המ'. פירש"י ז"ל דעקר ליה להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא וה"ק הכל תמורה נוהגת בהם והא דתנא הכל ממירין ואיצטריך למתני' לא שאדם רשאי להמיר ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה לשון התנאים הוא זה הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין אע"ג דהוצרך להאריך ולפרש לא שינה התנא את לשונו. ולא מחוור לי, משום דקס"ד השתא דכל הכל לכתחלה הוא ודוקא תני להו וכיון שכן היה לו לשנות את לשונו ולמתני לישנא דוקא ועוד דאי הכי במתני' נמי נימא דכולה דיעבד דהכי קתני הכל תורת שחיטה עליהן ששחיטתן כשרה ומשום דלשון תנאים הוא זה לא שינה את לשונו ואעפ"י שהיה לו לשנות לשון קצרה ואפשר שא"כ היה לו לפ' בפי' שאין הכל שוחטין לכתחלה כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר וכו'. ובספר הישר סי' תלד פי' דהכא נמי אעפ"י שאינו רשאי לכתחלה להמיר מ"מ ממירין הם לכתחלה כלומר שאפי' במזיד תמורתן תמורה ונתפסת בקדושה דלא תימא במתכוין לעבור לא יתפוס קמ"ל אעפ"י שיודע מזיד וממיר אלא שסופג את המ' ונתפסין בתמורה קתני כדמתרץ לה בגמרא בדוכתה והיינו דקאמרינן התם כדקתני טעמא לומר ההוא לכתחלה דהתם לאו לכתחלה דהתירא הוא אלא לכתח' שאם המיר מומר הוא. ויש ששוא' כיון דמסקי' דהכל איכא לכת' ואיכא דיעבדמאי האי דקא מקשינן בתמורה הא גופה קשיא אמרת הכל ממירין לכתחלה והדר אמרת לא שאד' רשאי להמיר ומתרץ א"ר יהודה ה"ק הכל מתפיסין בתמורה וכו' כדאיתא התם דהא למסקנא דהכא ליכא קושיא ד"הכל" דיעבד נמי הוא. ולדידי אמר המגיה נ"ל להגיה ולדידיה ר"ל לפי' ס' הישר נמי לא קשיא דכל הכל דלא הוי לכתחילה ע"כ הכי מתפרשא הכל מתפיסין בתמורה הכל מעריכין מתפיסין בערך והתם מפרש לה בגמרא משום דמפרשא במתני' דדיעבד הוא ומיהו כל היכא דהוי דיעבד ע"כ כה"ג מתפרש והכל שוחט' דהכא אי דיעבד הוא בכה"ג מתוקם הכל מכשירין בשחיטה ותמצא דהכא והתם חדא שיטה הוא.

3 הכל מעריכין ונערכין. מפורש בגמרא במקומה הכל מעריכין לאיתויי מופלא הסמוך לאיש ונערכין לאתויי מוכה שחין שאע"פ שאינו בדמים ישנו בערך ונודרין לאתויי מופלא סמוך לאיש לא צריך דהא תנא לי' בהכל מעריכין אלא איידי דתנא נידרין תנא נמי נודרין ונידרין לאתויי פחות מבן חדש שאעפ"י שאינו נערך ישנו בדמים. ואי קשיא נידרין נמי מרישא שמעינן דכיון דאמרינן מוכה שחין אעפ"י שאינו בדמים ישנו בערך ממילא אע"פ שאינו בערך ישנו בדמים. ולאו קושיא היא כלל דבשלמא מעריכין ונודרין חדא מילתא דכיון דסמוך לאיש נתרבה באחד ודאי נתרבה בכולן ובכל דיני הקדשות אבל פחות מבן חדש ומוכה שחין תרי גווני נינהו וצריך להביא שניה' ועוד דאפשר הי' לומר שאפי' דמים אין לו לפחות מבן חדש שאלו היה לו דמים היתה התורה נותנת קצבה לדמיו וכיון שלא נתנה בו ערך ש"מ שאין לו דמים כלל מן הדין ואע"פ שיש לו מקצת לוקחין בשוק התורה העידה שאינו שוה כלום. וי"א דנודרין מכלל מעריכין שמעי' ליה משום דמופלא סמוך לאיש כי כתיב בנדרים הוא דכתיב וכיון דתנא מייתי ליה במעריכין כ"ש בנודרין אבל נערכין ונודרין צריכי.

4 הא דתניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. ופרישנא בגמרא נדרים דף ט' ע"א תני נודב, נ"ל דלר"מ קראי הכי מתפרשי את אשר תדור שלם כלומר הנדר והתשלומין יהיו דבר אחד כלומר אל תאמר אלא הרי זו שנמצאו התשלומין הם הנדר בעצמן וטוב אשר לא תדור כלל אפי' בענין זה אלא שתביא עולותיך חולין לעזרה ותסמוך עליו ושחטהו מיד משתדור ולא תשלם כלומר וטוב שלא תדור כלל משתדור ולא תשלם כלומר שלא היו נדרים תשלומין אלא תאמר הרי עלי נמצא טוב מזה ומזה מביא עולתו חולין לעזרה והוצרך הכתוב ג' המדות לומר מפני שיש בנדר מה שאין בנדבה שהנדר יכול לבוא לידי לא יחל מה שאין דרך לבא כן בנדבה והנדבה יכולה לבוא לידי מעילה משא"כ בנדר אם אינו מפרישו עד שיביא בהמתו לעזרה ומפני זה אמר הכא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ור' יהודה נמי הכי דריש ליה לקרא אלא שהוא סובר שמה שאמר הכתוב את אשר תדור שלם היא מצוה וטוב שלא ידור כלל שהוא זירוז לו שמא יחזיר בו ולא יביא כלל. ורש"י ז"ל פי' לר"מ טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם וא"כ לא הוזכר בפסוק זה אלא שתי מדות שטוב מי שאינו נודר ממי שנודר שמא לא ישלם ולישנא דגמרא לא משמע הכי דקתני טוב מזה ומזה. וי"א דלר"מ אפי' מביא עולתו חולין לעזרה טוב שלא יביא כלל והכי משמע להו בנדרים פ"ק ואין טעם בדבר מחוור ורש"י ז"ל כתב שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל כלומר אפי' בלא נדר כלל אסור שלא יהא רגיל בנדרים וי"א משום שהרגיל בקרבנות אינו ירא מן השגגות שסומך על קרבנותיו ומי שאינו מביא קרבן כלל הוא מדקדק על עצמו שלא יבא חטא על ידו אפילו בשוגג וה"נ משמע בתוספתא דפרקין דקתני ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחט והיינו נודב דמתרץ בגמרא. ולי נראה דלר"מ נדבה דב"ה עדיפא וכדר' יהודה הוא דמתרץ בגמרא נודב ולא כדר"מ ומשמעות דורשין דקראי איכא בינייהו והיינו דאמרי התם ואיבע"א אפי' לר' יהודה קתני דכשרין מתנדבין פי' וכ"ש ר"מ. והקשו בתוס', לר"מ היאך אכלו שלמים במדבר ולדברינו אכלו נדבות כהלל והם אמרו לפי שנאסרו בבשר תאוה הותרו בשלמים ועוד הק' והכתיב וידר יעקב נדר וכתיב וידר ישראל וכתיב נדרו ושלמו לה' אלהיכם כל סביביו ותירצו דבשעת צרה שאני כמ"ש באגדה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן. ולי נר' שלא אסרו אלא בקדשי מזבח שמא יבא לידי תקלה ואין בקרבנות צורך לגבוה דכתיב הנה שמוע מזבח טוב אבל לצדקה ולהפריש עישור לעניים ואין צ"ל לקיים מצות נשבעין ונודרין כדתנן נדרים סייג לפרישות.

5 והא דאקשי' אפי' ר' יהודה לא קאמר. פירש"י ז"ל אלמא מעריכין ונערכין לאו לכתחלה הוא דהא עלי הוא דליכא למימר בהו ה"ז ערך דהיכי מצי למימר אלו לערכי או לערך פ' אם לא נדר תתלה לערך פי' לפי' שאם אמר נמי אלו לערכי הקדש או הרי אלו לערכי אין זה ערך האמור בתורה אלא ערך שלו הוא שיהא מעריך את עצמו בכך ואפילו לא יהיה לו ערך הרי הקדישם בתור' הקדש וערך האמור בתורה הוא שיאמר ערכי עלי או שיאמר הריני כערכי כדאמרינן בפ"ב דמכילתין ואח"כ ידון בדמים שקצבה לו תורה.

6 טמא בחולין מאי למימרא. פירש"י ז"ל פשיטא דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן. ואינו מחוור שאין ההקפדה באיסור טומאתן אלא לומר שלכתחלה מוסר אותם להם והן טהורין ועוד דכי אמרינן בחולין שנעשו על טהרת הקדש לא אתא לאשמועינן אלא שהם טהורין אבל איסור אין בטומאתן ואפי' למ"ד כקדש דמו לאו לאיסור טומאה שלהן קאמר ומ"ד לאו כקדש דמו לאו להתיר טומאתן אלא בדין טהרתן פליגי שלא כדברי רש"י ז"ל. אלא ה"פ: טמא בחולין מאי למימרא פשיט' דהא לא כתיב' בהו שמירה ובודאי שחיט ויזהר שלא יגע בבשר דכיון דלא כתיב בהו שמירה פשיטא שאין חוששין ואפי' נעשית בטהרה או שנעשית על טהרת תרומ' ופריק בחולין שנעשו על טהרת הקדש וקסבר כקדש דמו וכיון דכקד' דמו ס"ד ליעביד בהו מעלה כקדשים וליבעי שימור וליסרינהו שמא יגע ולאו אדעתיה או משום גזרה דקדשי' קמ"ל. וא"ת ל"ל למימר כקדש דמו דילמא לעולם לאו כקדש דמו ומש"ה הוא דשרי והיא גופא קמ"ל ואלמ' אמרי' לקמן בחולין גופיה לא אצטריכא ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו וי"ל אי ס"ד דלאו כקדש דמו פשיטא דהא ליכא למיגזר משום מוקדשין דכמה מעלות יש ביניהם ולא גזרינן אטו קדשים ולאו משום שמא יגע ולאו אדעתי' שלא עשו להם מעלה כל כך ואי לאשמעינן היא גופה דלאו כקדש דמו ולהכי שרי לא אפשר דהא לא אשמעי' מינה שאעפ"י שהן כקדש דין הוא שמותר ולהכי אמרינן ההיא לא אצטריכא ליה ועוד לאשמועינן בעלמא מ"ש דתני לה גבי שחי' דמוקדשין.

7 ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר וכו'. יש ששואלין כאן האי טמא דאיטמי במת היאך שוחט במוקדשין הא בעו עזרה וטמאי מתים אסורים שם ואי איפשר להיות סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת כהנים. ונ"ל שאין זו קושיא שאפשר שעבר טמא ונכנס או עבר ושהה ובא לשחוט ולאו למימרא דהוא מותר אלא מתני' לא מיתניא לן שחיטה כשרה דיעבד ולא לכתחלה משום איסור טומאה דעזרה אלא היכא דאיכא חששא בשחיטה גופה ומש"ה מוקמינן דיעבד דמתני' דחיישינן שמא נגע בבשר עד שיאמר ברי לי וההיא דאיתא בפ' כל הפסולין ששחטו שחיטה נמי הכתיב לפני ה' ומתרץ אפשר דעביד סכין ארוכה בטמא שרץ הוא שאינו משתלח אלא ממחנה אחד, כן נ"ל. ובתוספות מתרצים דטמאי מתים מותרים ליכנס למחנה לוייה שהוא הר הבית ובעזרת נשים וישראל דאמרינן במס' סוטה פ' היה נוטל והן אומרים הוציאוה שלא תטמ' העזרה והוינן בה מ"ט דדילמא מתה למימרא דמת אסור במחנה לויה והתניא טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו אמר אביי שמא תפרוס נדה הלכך יכול הוא לעמוד בשער ניקנור ולשחוט בעזרת כהנים מחנה שכינה. ואין זה מספיק לפרק קושייתנו, דתנן במס' כלים א,ח החיל מקודש ממנו שאין כנענים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת ממנה וכו' וא"ת קשיא הך וי"ל דמדאורייתא מישרא שרו ורבנן הוא דגזור עלייהו משום נדות ויולדות וא"ת א"כ מאי האי דמקשי בגמרא גבי סוטה למימרא דמת אסור דילמא דרבנן קתני דאורייתא לא קתני י"ל אי ס"ד דמדאורייתא שרו לא הוי תנו והן אומרים הוציאוה אלא משהיא גוססת מוציאין אותה ולא היו צריכין להוציאה קודם לכן שמא תמות מ"מ הדרא קו' לדוכתה אלא שי"ל דמתני' דינא דאורייתא קתני וקודם גזרה היא להך לישנא דאיתוקמא כטמא מת. ובתוס' מתרצים שלא אסרו מדבריהם טמאי מתים במחנה לויה אלא מן החיל ולפנים דרך כניסה דהיינו עזרת נשים שמשתמשת כניסה ויציאה לעזרת ישראל ועזרת כהנים דהיא מחנה שכינה דהתם גזרה שמא יכנס משם ולפנים אבל בשאר מקומות ממחנה לויה שאין נכנסין משם למחנה שכינה לא גזרו אפי' בסמכי' ממש למחנה שכינה הילכך משכחת לה שעומד באחד מן המקומות הסמוכין כגון שער ניקנור ושוחט בסכין ארוכה במחנה שכינה. וראיה לדבר אמרו ביבמות ז,בהחצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו ט"י אל יכנס במחנה לויה פי' לא בכל מחנה לויה אמרו אלא כדתנן עזרת נשים מקודשת ממנו שאין ט"י נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת הרי שגזרו מ"מ על עזרת נשים ואלו במקום אחר שהוא קרוב ממחנה לויה למחנה שכינה טבולי יום נכנסין כדתנן בתמיד אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים ויוצא והולך לו ואין לך סמוך למחנה שכינה יותר מבית המוקד שחציה בקדש וחציה בחול וט"י נכנס לשם אעפ"י שאסור בעזרת נשים מן הטעם שפי' ד.

8 ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה. איכא דק"ל ל"ל ברי לי כי מספקא ליה נמי שחי' כשרה דמכדי עזרה ר"ה הוא וכיון שכן ספק טומאה בר"ה הוא וכל ספק טומאה בר"ה ספקו טהור ובליתיה גבן דנישייליה נמי ל"ל אחרים רואין אותם. וניחא ליה כיון דשחיט רגלים לדבר דנגע וכל היכא דאיכא רגלים לדבר אפי' בר"ה ספקו טמא ואמר דה"נ אמרינן בפסחים דף ט' גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו. לידע אם זכר או נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויים שם ואקשינן והא אין ספק מוציא מידי ודאי ופרקינן שמא רוח הפילה והכא ברה"י הוא דגבי מדורות הכנענים מיתניא בתוספ' דאהלות ועוד דאי בר"ה ספקו טהור הוא ודאי וכיון שהוא רה"י כל הספקות נמי טמאין אלא כיון שהוא ספק הרגיל תולין להקל וכ"ש להחמיר שתולין בדבר הרגיל זה כתבו בתוספות. ולזה הפי' טמא בחולין דשוחט באומר ברי לי הוא הא לאו הכי אפי' בדיעבד טמא ומפני זה יבטל הפי' הזה דכל דצ"ל ברי לי לאו לכתחלה ועוד לא נהיר' דספק טומאה בר"ה הלכתא גמירי לה כדאמרי' בכמה דוכתי בתלמודא ואיכא לקמן בפרקין ובפ' בתרא דע"ג ספק טומאה בר"ה התיר להם הא הלכתא גמירי להו כי איצטריך הלכתא ע"כ להיכא דאיכא רגלים לדבר אצט' דאי לאו הכי משום העמד דבר על חזקתו הוא טהור ואיכא דמתרץ הכ' כיון דשחיט כמאן דנגע דמי אי לאו דאמר ברי לי, וליתא. אלא שאין הקושיא כלום, דבמוקדשי' בכה"ג לאו בספק טומאה דיינינן דהא בעי שימור דכתיב משמרת תרומותי אלא צריך שיהא ברי לו שהן טהורין ואי לאו אסור להקריבן.

9 דליתיה קמן דנישייליה. פי' וקמ"ל דסמכינן אראיית אחרים כמו דסמכינן אברי לי דידיה ולא אמרינן דילמא נגע ולאו אדעתייהו וא"כ א"נ קמ"ל דצריך ראיית אחרים הא לאו הכי אסורה שלא תאמר לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שואלין אותו ואומר ברי לי ואם אי אפשר לבודקו כשרה קמ"ל ולשון ראשון הגון.

10 אי לימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא וכו'. יפה פירש"י ז"ל דהאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא אצטריך דבלאו הכי מטמא בשר דגברא הוי אב וכלי ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפי' ראשון הוי והא דמפרקינן דאיטמי בשרץ ה"ה דהו"ל לאוקמ' בדאיטמי בטמא' מת דהו"ל ראשון ואינו מטמא כלים כלל דהכי תנן במסכת אהלות פ"ק ד' ג טמאים במת ג' טמאים א' טמא טומאת ז' וא' טמא טומאת ערב ובמסכת פסחים יד,א אמרי' בגד בנר שנטמא בט"מ ואוקימנא בנר של מתכת אלא דמשכחת לה אי נגע דיקרב בדיקרב טהור טמא. ור"ח ז"ל כתב הכא דאע"ג דאיטמי בט"מ נעשה אב הטומאה ואי אפשר להעמיד'. והראב"ד ז"ל פי' דהכי מקשינן, כיון דחרב הרי הוא כחלל וכי מעייל לסכין בעזרה הו"ל כמכניס ט"מ למקדש ואפי' למאן דלא ס"ל כשמואל דאמר המכניס טמא שרץ למקדש חייב כמת עצמו כה"ג מודה דהא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים והוא דומיא דזכר ונקבה דכתי' מזכר עד נקבה תשלחו כדדריש לה בספרי ולהאי פירושא הא דאמרינן ואב הטומא' הוא דטמייה לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר תרתי קא פריך סכין גופיה אסור להכניסו שם במוקדשים ועוד שהוא מטמא הבשר בין במוקדשין בין בחולין.

2 תמורה פתח ↗

גְּמָ׳ הָא גוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ ״הַכֹּל מְמִירִין״ — לְכַתְּחִילָּה, וַהֲדַר תָּנֵי ״לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר מוּמָר״ — דִּיעֲבַד!

4 נדרים פתח ↗

דְּתַנְיָא: ״טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר וְגוֹ׳״, טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה — שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם.

7 זבחים פתח ↗

מַתְנִי׳ כׇּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים וּבְנָשִׁים וּבַעֲבָדִים וּבִטְמֵאִים. וַאֲפִילּוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִין בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ הֵן פּוֹסְלִין בְּמַחְשָׁבָה. וְכוּלָּן שֶׁקִּיבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ – אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחְזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל. קִיבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל – יַחְזִיר לַכָּשֵׁר. קִיבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ – יַחְזִיר לִימִינוֹ. קִיבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן לִכְלִי חוֹל – יַחְזִיר לִכְלֵי קֹדֶשׁ. נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ – כָּשֵׁר. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ; שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד; נָתַן אֶת הַנִּיתָּנִין לְמַטָּה – לְמַעְלָן; וְאֶת הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָן – לְמַטָּה; וְאֶת הַנִּיתָּנִין בִּפְנִים – בַּחוּץ; וְאֶת הַנִּיתָּנִין בַּחוּץ – בִּפְנִים; אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ – יַחְזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל. גְּמָ׳ ״שָׁחֲטוּ״ – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא. וּרְמִינְהוּ: ״וְשָׁחַט״ – שְׁחִיטָה בְּזָר כְּשֵׁרָה, שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים וּבְנָשִׁים וּבַעֲבָדִים וּבִטְמֵאִים. וַאֲפִילּוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בַּכֹּהֲנִים? אָמַרְתָּ: וְכִי מֵאַיִן בָּאתָה – מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכׇל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ״; יָכוֹל אַף בִּשְׁחִיטָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה׳ וְהִקְרִיבוּ וְגוֹ׳״ – מִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ מִצְוַת כְּהוּנָּה; לִימֵּד עַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁכְּשֵׁרָה בְּכׇל אָדָם. הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה נָמֵי; וּמִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא טְמֵאִים – דִּלְכַתְּחִילָּה לָא, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִגְּעוּ בַּבָּשָׂר; תְּנָא: ״שֶׁשָּׁחֲטוּ״. וְטָמֵא דִּיעֲבַד שַׁפִּיר דָּמֵי?! וּרְמִינְהוּ: ״וְסָמַךְ... וְשָׁחַט״ – מָה סְמִיכָה בִּטְהוֹרִים, אַף שְׁחִיטָה בִּטְהוֹרִים! מִדְּרַבָּנַן. מַאי שְׁנָא סְמִיכָה, דִּכְתִיב: ״לִפְנֵי ה׳״; שְׁחִיטָה נָמֵי, הָכְתִיב: ״לִפְנֵי ה׳״! אֶפְשָׁר דְּעָבֵיד סַכִּין אֲרוּכָּה וְשָׁחֵיט. סְמִיכָה נָמֵי – אֶפְשָׁר דִּמְעַיֵּיל יְדֵיהּ וְסָמֵיךְ. קָסָבַר בִּיאָה בְּמִקְצָת שְׁמָהּ בִּיאָה. רַב חִסְדָּא מַתְנִי אִיפְּכָא: ״וְסָמַךְ... וְשָׁחַט״ – מָה שְׁחִיטָה בִּטְהוֹרִין, אַף סְמִיכָה בִּטְהוֹרִין. מַאי שְׁנָא שְׁחִיטָה? דִּכְתִיב: ״לִפְנֵי ה׳״, סְמִיכָה נָמֵי כְּתִיב: ״לִפְנֵי ה׳״! אֶפְשָׁר דִּמְעַיֵּיל יְדֵיהּ וְסָמֵיךְ. שְׁחִיטָה נָמֵי אֶפְשָׁר דְּעָבֵיד סַכִּין אֲרוּכָּה וְשָׁחֵיט! הָא מַנִּי – שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי הִיא. דְּתַנְיָא: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה׳״ – וְלֹא הַשּׁוֹחֵט לִפְנֵי ה׳. שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁיִּהְיוּ יָדָיו שֶׁל שׁוֹחֵט לִפְנִים מִן הַנִּשְׁחָט? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה׳״ – שׁוֹחֵט אֶת בֶּן הַבָּקָר יְהֵא לִפְנֵי ה׳. אָמַר עוּלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: טָמֵא שֶׁהִכְנִיס יָדוֹ לִפְנִים – לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְגוֹ׳״ – מַקִּישׁ בִּיאָה לִנְגִיעָה; מָה נְגִיעָה בְּמִקְצָת שְׁמָהּ נְגִיעָה, אַף בִּיאָה בְּמִקְצָת שְׁמָהּ בִּיאָה. אֵיתִיבֵיהּ רַב הוֹשַׁעְיָא לְעוּלָּא: מְצוֹרָע שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, וְרָאָה קֶרִי בּוֹ בַּיּוֹם, וְטָבַל – אָמְרוּ חֲכָמִים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם אַחֵר נִכְנָס, זֶה נִכְנָס; מוּטָב יָבוֹא עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת, וְיִדְחֶה עֲשֵׂה שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דְּבַר תּוֹרָה – אֲפִילּוּ עֲשֵׂה אֵין בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּבֵית ה׳ לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה״ – מַאי ״חָצֵר הַחֲדָשָׁה״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁחִידְּשׁוּ בָּהּ דְּבָרִים הַרְבֵּה, וְאָמְרוּ: טְבוּל יוֹם אַל יִכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. וְאִי אָמְרַתְּ בִּיאָה בְּמִקְצָת שְׁמָהּ בִּיאָה, הֵיכִי מְעַיֵּיל יְדֵיהּ בִּבְהוֹנוֹת? אִידֵּי וְאִידֵּי עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת הוּא! אֲמַר לֵיהּ: מִטּוּנָךְ – שָׁאנֵי מְצוֹרָע, הוֹאִיל וְהוּתַּר לְצָרַעְתּוֹ הוּתַּר לְקִירְיוֹ. אָמַר רַב יוֹסֵף, קָסָבַר עוּלָּא: רוּבָּן זָבִים וְנַעֲשׂוּ טְמֵאֵי מֵתִים; הוֹאִיל וְהוּתְּרוּ לְטוּמְאָתָן – הוּתְּרוּ לְזִיבָתָן. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי?! טוּמְאָה אִישְׁתְּרַאי, זִיבָה לָא אִישְׁתְּרַאי! אֲמַר לֵיהּ, דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר מָר: רוּבָּן טְמֵאֵי מֵתִים וְנַעֲשׂוּ זָבִים; הוֹאִיל וְהוּתְּרוּ לְטוּמְאָתָן – הוּתְּרוּ לְזִיבָתָן? אֲמַר לֵיהּ: אִין. וְאַכַּתִּי לָא דָּמֵי; מְצוֹרָע – הֶיתֵּירָא הוּא, הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרִי אִישְׁתְּרִי. טוּמְאָה – דְּחוּיָה הִיא, לְהָא אִידְּחַאי לְהָא לָא אִידְּחַאי! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! מְצוֹרָע – הֶיתֵּירָא הוּא, לְהָא אִישְׁתְּרַאי וּלְהָא לָא אִישְׁתְּרַאי; טוּמְאָה – דְּחוּיָה הוּא, מָה לִי חַד דִּחוּיָא מָה לִי שְׁתֵּי דְּחִיּוֹת? מִכְּלָל דְּתַרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ: טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִבּוּר. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: כׇּל הַסְּמִיכוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם קוֹרֵא עֲלֵיהֶן אֲנִי תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה; חוּץ מִזּוֹ שֶׁהָיְתָה בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר, שֶׁאֵין מְצוֹרָע יָכוֹל לִיכָּנֵס לְשָׁם עַד שֶׁמַּזִּין עָלָיו מִדַּם חַטָּאתוֹ וּמִדַּם אֲשָׁמוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ בִּיאָה בְּמִקְצָת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה – לִיעַיֵּיל יְדֵיהּ וְלִסְמוֹךְ! אָמַר רַב יוֹסֵף: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: מְרַחַק צָפוֹן. וְלֶיעֱבֵד פִּישְׁפֵּשׁ! אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל אֶת כׇּל מְלֶאכֶת הַתַּבְנִית״. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יוֹסֵף: כָּל הַסּוֹמֵךְ – רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ מַכְנִיס, מַאי טַעְמָא? כֹּל כֹּחוֹ בָּעֵינַן; הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר. מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר סְמִיכַת אֲשַׁם מְצוֹרָע דְּאוֹרָיְיתָא, וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה דְּאוֹרָיְיתָא – לֵיעוּל וְלִסְמוֹךְ לְהֶדְיָא, דְּרַחֲמָנָא אָמַר! אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּפְסִיעוֹת. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה: סְמִיכַת אֲשַׁם מְצוֹרָע דְּאוֹרָיְיתָא, וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה לָאו דְּאוֹרָיְיתָא. מֵיתִיבִי: ״וְסָמַךְ... וְשָׁחַט״ – מָה סְמִיכָה בִּטְהוֹרִין, אַף שְׁחִיטָה בִּטְהוֹרִין. וְאִי אָמְרַתְּ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא – בִּטְמֵאִין נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ! אֶלָּא אֵיפוֹךְ – סְמִיכַת אֲשַׁם מְצוֹרָע לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה דְּאוֹרָיְיתָא. רָבִינָא אָמַר: לְעִנְיַן מַלְקוֹת אִיתְּמַר. כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְעִנְיַן טָמֵא שֶׁנָּגַע בַּקּוֹדֶשׁ אִיתְּמַר. דְּאִיתְּמַר: טָמֵא שֶׁנָּגַע בְּקוֹדֶשׁ – רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לוֹקֶה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לוֹקֶה – ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – הָהוּא בִּתְרוּמָה כְּתִיב. וְרֵישׁ לָקִישׁ – הַאי קְרָא לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ: אַזְהָרָה לְאוֹכֵל בְּשַׂר קוֹדֶשׁ! דְּאִיתְּמַר: אַזְהָרָה לָאוֹכֵל בְּשַׂר קוֹדֶשׁ מִנַּיִן? רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: תָּנֵי בַּרְדְּלָא, אָתְיָא ״טוּמְאָתוֹ״–״טוּמְאָתוֹ״ מִבִּיאַת מִקְדָּשׁ; מָה לְהַלָּן עָנַשׁ וְהִזְהִיר, אַף כָּאן עָנַשׁ וְהִזְהִיר. טָמֵא שֶׁנָּגַע בַּקּוֹדֶשׁ – מִדְּאַפְּקַהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן נְגִיעָה; אַזְהָרָה לָאוֹכֵל – מִדְּאִיתַּקַּשׁ קוֹדֶשׁ לְמִקְדָּשׁ. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״ – אַזְהָרָה לָאוֹכֵל. אַתָּה אוֹמֵר אַזְהָרָה לְאוֹכֵל; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לַנּוֹגֵעַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא״ – מַקִּישׁ קוֹדֶשׁ לְמִקְדָּשׁ; מָה מִקְדָּשׁ – דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְטִילַת נְשָׁמָה, אַף קוֹדֶשׁ – דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְטִילַת נְשָׁמָה. וְאִי בְּנוֹגֵעַ – נְטִילַת נְשָׁמָה מִי אִיכָּא?! אֶלָּא בַּאֲכִילָה. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְטָמֵא שֶׁאָכַל בְּשַׂר קוֹדֶשׁ לִפְנֵי זְרִיקָה! דְּאִתְּמַר: טָמֵא שֶׁאָכַל בְּשַׂר קוֹדֶשׁ לִפְנֵי זְרִיקָה – רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לוֹקֶה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לוֹקֶה – ״בְּכׇל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״, לָא שְׁנָא לִפְנֵי זְרִיקָה וְלָא שְׁנָא לְאַחַר זְרִיקָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – כִּדְתָנֵי בַּרְדְּלָא: אָתְיָא ״טוּמְאָתוֹ״–״טוּמְאָתוֹ״, וְכִי כְּתַב הָהוּא – לְאַחַר זְרִיקָה. אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״בְּקֹדֶשׁ״; מַאי ״בְּכׇל קֹדֶשׁ״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. גּוּפָא – טָמֵא שֶׁאָכַל בְּשַׂר קוֹדֶשׁ לִפְנֵי זְרִיקָה, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לוֹקֶה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה. אָמַר אַבָּיֵי: מַחְלוֹקֶת בְּטוּמְאַת הַגּוּף, אֲבָל בְּטוּמְאַת בָּשָׂר – דִּבְרֵי הַכֹּל לוֹקֶה. דְּאָמַר קְרָא: ״וְהַבָּשָׂר״ – לְרַבּוֹת עֵצִים וּלְבוֹנָה דְּלָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ, וַאֲפִילּוּ הָכִי רַבִּינְהוּ קְרָא. וְרָבָא אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּטוּמְאַת הַגּוּף, אֲבָל בְּטוּמְאַת בָּשָׂר – דִּבְרֵי הַכֹּל אֵינוֹ לוֹקֶה. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּלָא קָרֵינָא בֵּיהּ ״וְטוּמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה״, לָא קָרֵינָא בֵּיהּ ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל״. וְהָאָמַר מָר: ״וְהַבָּשָׂר״ – לְרַבּוֹת עֵצִים וּלְבוֹנָה! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי, דְּנַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁקָּרְבוּ כָּל מַתִּירָיו. דִּתְנַן: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִים – מִשֶּׁקָּרְבוּ מַתִּירָיו. כֹּל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין – מִשֶּׁקָּדַשׁ בִּכְלִי. אִיתְּמַר: הַמַּעֲלֶה אֵבְרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לוֹקֶה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לוֹקֶה – טְהוֹרָה אִין, טְמֵאָה לָא, וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה לוֹקִין עָלָיו. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵין לוֹקִין עָלָיו – לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו. מוֹתֵיב רַבִּי יִרְמְיָה: ״אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ״ – וְלֹא בְּהֵמָה טְמֵאָה; וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה, עֲשֵׂה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב לְרַבִּי יִרְמְיָה בַּר תַּחְלִיפָא, אַסְבְּרַהּ לָךְ: בְּאֵבְרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְלִיגִי – בְּחַיָּה; וְהָכִי אִיתְּמַר: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ עוֹבֵר בִּוְלֹא כְּלוּם. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה – בְּהֵמָה אִין, חַיָּה לָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בִּוְלֹא כְּלוּם – הָהוּא לְמִצְוָה. מוֹתֵיב רָבָא: אִילּוּ נֶאֱמַר ״קׇרְבָּן לַה׳ בְּהֵמָה״ – הָיִיתִי אוֹמֵר: חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים אַיָּל וּצְבִי וְגוֹ׳״. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בָּקָר וָצֹאן״ – בָּקָר וָצֹאן אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא חַיָּה. יָכוֹל לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר? הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה – לְתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ ״הָבֵא לִי חִטִּים״, וְהֵבִיא לוֹ חִטִּים וּשְׂעוֹרִים, שֶׁאֵינוֹ כְּמַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו אֶלָּא מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו, וְכָשֵׁר. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בָּקָר וָצֹאן״ – בָּקָר וָצֹאן אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא חַיָּה. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ ״אַל תָּבִיא לִי אֶלָּא חִיטִּין״, וְהֵבִיא לוֹ חִיטִּין וּשְׂעוֹרִים, שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹסִיף עַל דְּבָרָיו אֶלָּא כְּמַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו, וּפָסוּל. תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! תְּיוּבְתָּא. וְכוּלָּן שֶׁקִּיבְּלוּ כּוּ׳. בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: פָּסוּל – מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁירַיִם? אֲמַר לֵיהּ: אֵין עוֹשֶׂה שִׁירַיִם אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, הוֹאִיל וּמְרַצֶּה לְפִיגּוּלוֹ. רַב זְבִיד מַתְנֵי הָכִי – בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: כּוֹס פָּסוּל, מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁירַיִם? אֲמַר לֵיהּ: פָּסוּל גּוּפֵיהּ מַאי סְבִירָא לָךְ? אִי פָּסוּל מְשַׁוֵּי שִׁירַיִם – כּוֹס פָּסוּל נָמֵי מְשַׁוֵּי שִׁירַיִם. אִי פָּסוּל לָא מְשַׁוֵּי שִׁירַיִם – כּוֹס פָּסוּל נָמֵי לָא מְשַׁוֵּי שִׁירַיִם. רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי מַתְנֵי הָכִי – בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרָבָא מֵרַבָּה: כּוֹס, מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת חֲבֵירוֹ דָּחוּי אוֹ שִׁירַיִם? אֲמַר לֵיהּ: פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא, לְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר: ״אֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ״, לְמַטָּה הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶת כׇּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ״. מִנַּיִן לְחַטָּאת שֶׁקִּיבֵּל דָּמָהּ בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת, וְנָתַן מַתָּנָה אַחַת מִזֶּה וּמַתָּנָה אַחַת מִזֶּה – שֶׁכּוּלָּן נִשְׁפָּכִין לַיְסוֹד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת כׇּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ״. יָכוֹל נָתַן אַרְבַּע מַתָּנוֹת מִכּוֹס אֶחָד, יְהוּ כּוּלָּן נִשְׁפָּכִין לַיְסוֹד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת דָּמוֹ״. הָא כֵּיצַד? הוּא נִשְׁפָּךְ לַיְסוֹד, וְהֵן נִשְׁפָּכִין לָאַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִן לְחַטָּאת שֶׁקִּיבֵּל דָּמָה בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת וְנָתַן אַרְבַּע מַתָּנוֹת מִכּוֹס אֶחָד, שֶׁכּוּלָּן נִשְׁפָּכִין לַיְסוֹד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת כׇּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ״. וְהָכְתִיב: ״וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ״! אָמַר רַב אָשֵׁי: הָהוּא לְמַעוֹטֵי שִׁירַיִם שֶׁבְּצַוַּאר בְּהֵמָה. קִיבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל כּוּ׳. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן פָּסוּל, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״פָּסוּל״ – טָמֵא, דַּחֲזֵי לַעֲבוֹדַת צִיבּוּר; אֲבָל שְׂמֹאל – לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן שְׂמֹאל – דְּאִית לֵיהּ הֶכְשֵׁירָא בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים; אֲבָל כְּלֵי חוֹל – לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן כְּלֵי חוֹל – מִשּׁוּם דַּחֲזוּ לְקַדּוֹשִׁינְהוּ; אֲבָל הָנָךְ – אֵימָא לָא. צְרִיכָא. וְלֶיהֱוֵי לֵיהּ דָּחוּי! אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָא מַנִּי – חָנָן הַמִּצְרִי הוּא, דְּלֵית לֵיהּ דְּחוּיִין. דְּתַנְיָא, חָנָן הַמִּצְרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ דָּם בַּכּוֹס, מֵבִיא חֲבֵירוֹ וּמְזַוֵּוג לוֹ. רַב אָשֵׁי אָמַר: כֹּל שֶׁבְּיָדוֹ – לָא הָוֵי דָּחוּי. אָמַר רַב שַׁיָּיא: כְּוָותֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי מִסְתַּבְּרָא. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ דְּחוּיִין – רַבִּי יְהוּדָה; דִּתְנַן, וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם – יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם; וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ דְּאָמַר: כֹּל שֶׁבְּיָדוֹ – לָא הָוֵי דָּחוּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס אֶחָד הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבֶת, וְזוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. שְׁמַע מִינַּהּ: כֹּל שֶׁבְּיָדוֹ – לָא הָוֵי דָּחוּי! שְׁמַע מִינַּהּ. גּוּפָא – תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס אֶחָד הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבֶת, שֶׁאִם יִשָּׁפֵךְ אֶחָד מֵהֶם – נִמְצָא שֶׁהוּא מַכְשִׁירוֹ. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא לֹא נִתְקַבֵּל בִּכְלִי! מְנָא יָדְעִי? אֶלָּא שֶׁמָּא לֹא נִתְקַבֵּל בִּכְלִי! אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא כְּשֶׁנִּתְקַבֵּל בִּכְלִי. וְהוּא גּוּפֵיהּ מְנָא יָדַע? כֹּהֲנִים זְרִיזִין, וְעָבְדִין הַיָּיא וּמִשְׁתַּפְכִין. וַהֲלֹא דַּם הַתַּמְצִית מְעוֹרָב בּוֹ! רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: דַּם הַתַּמְצִית קָרוּי דָּם. דְּתַנְיָא: דַּם הַתַּמְצִית – בְּאַזְהָרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּכָרֵת. וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיַן כַּפָּרָה שֶׁאֵינוֹ מְכַפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״ – דָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ קָרוּי דָּם, שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ אֵין קָרוּי דָּם! אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם. אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה: לְדִבְרֵיכֶם, לָמָּה פּוֹקְקִין הָעֲזָרָה? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁבַח הוּא לִבְנֵי אַהֲרֹן שֶׁיְּהַלְּכוּ עַד אַרְכוּבּוֹתֵיהֶן בַּדָּם. וְהָא דָּם הָוֵי חֲצִיצָה! לַח הוּא, וְלָא הָוֵי חֲצִיצָה. דִּתְנַן: הַדָּם וְהַדְּיוֹ וְהַדְּבַשׁ וְהֶחָלָב – יְבֵישִׁין חוֹצְצִין, לַחִין אֵין חוֹצְצִין. וְהָא קָא מִיתַּוְּוסִי מָאנַיְיהוּ, וּתְנַן: הָיוּ בְּגָדָיו מְטוּשְׁטָשִׁין וְעָבַד – עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה! וְכִי תֵּימָא דִּמְדַלּוּ לְהוּ, וְהָתַנְיָא: ״מִדּוֹ״ – כְּמִדָּתוֹ, שֶׁלֹּא יְחַסֵּר וְשֶׁלֹּא יוֹתִיר! בְּהוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ, דְּלָאו עֲבוֹדָה הִיא. וְלָא?! וְהָתַנְיָא: ״וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל״ – זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ! אֶלָּא בְּהוֹלָכַת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, דְּלָאו עֲבוֹדָה הִיא. וְלַעֲבוֹדָה הֵיכִי אָזְלִי? אָזְלִי אַאִיצְטְבֵי. מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר – כָּשֵׁר. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר – פָּחוֹת מִכְּזַיִת; כָּשֵׁר. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת – כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל כְּזַיִת מִן הָעוֹר, וּמִן הָרוֹטֶב, וּמִן הַקֵּיפֶה, וּמִן הָאָלָל, וּמִן הַעֲצָמוֹת, וּמִן הַגִּידִין, וּמִן הַקְּרָנַיִם, וּמִן הַטְּלָפַיִם – חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ; כָּשֵׁר, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמּוּקְדָּשִׁין לֶאֱכוֹל שְׁלִיל אוֹ שִׁילְיָא בַּחוּץ – לֹא פִּיגֵּל. הַמּוֹלֵק אֶת הַתּוֹרִין לֶאֱכוֹל בֵּיצֵיהֶן בַּחוּץ – לֹא פִּיגֵּל. חֲלֵב מוּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין – אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פִּיגֵּל בַּזֶּבַח – נִתְפַּגֵּל הַשְּׁלִיל. בַּשְּׁלִיל – לֹא נִתְפַּגֵּל הַזֶּבַח. פִּיגֵּל בָּאָלָל – נִתְפַּגְּלָה מוּרְאָה. בַּמּוּרְאָה – לֹא נִתְפַּגֵּל אָלָל. פִּיגֵּל בָּאֵימוּרִין – נִתְפַּגְּלוּ פָּרִים. בַּפָּרִים – לֹא נִתְפַּגְּלוּ אֵימוּרִים. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: וְשָׁוִים שֶׁאִם חִישֵּׁב בַּאֲכִילַת פָּרִים וּבִשְׂרֵיפָתָן – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. מַאי, לָאו הָא חִישֵּׁב בָּאֵימוּרִים – נִתְפַּגְּלוּ פָּרִים? לָא; הָא חִישֵּׁב בָּאֵימוּרִין – נִתְפַּגְּלוּ אֵימוּרִין עַצְמָן. תָּא שְׁמַע: פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים וּבְלִינָה. מַאי, לָאו לִינַת בָּשָׂר – וּשְׁמַע מִינַּהּ: מִגּוֹ דְּפָסְלָה בְּלִינָה, פָּסְלָה בָּהּ מַחְשָׁבָה? לָא; לִינַת אֵימוּרִים. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כּוּלָּן מוֹעֲלִין בָּהֶן עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן עַד שֶׁיּוּתַּךְ הַבָּשָׂר – מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לִינַת בָּשָׂר! מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתַהּ וְהָא כִּדְאִיתַהּ; רֵישָׁא אֵימוּרִים, וְסֵיפָא בָּשָׂר. מוֹתֵיב רָבָא רַבָּה: וְאֵלּוּ שֶׁאֵין מְפַגְּלִין וְאֵין מִתְפַּגְּלִין: צֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וּשְׂעַר שֶׁבִּזְקַן תְּיָישִׁים, וְהָעוֹר, וְהָרוֹטֶב, וְהַקֵּיפֶה, וְהָאָלָל, וְהַמּוּרְאָה, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקְּרָנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, וְהַשְּׁלִיל, וְהַשִּׁילְיָא, וַחֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין, וּבֵיצֵי תוֹרִין. כּוּלָּן לֹא מְפַגְּלִין וְלֹא מִתְפַּגְּלִין; וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא; וְהַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ – פָּטוּר. מַאי, לָאו לֹא מְפַגְּלִין הַזֶּבַח, וְלֹא מִתְפַּגְּלִין מֵחֲמַת זֶבַח? לָא; לֹא מְפַגְּלִין אֶת הַזֶּבַח, וְלֹא מִתְפַּגְּלִין מֵחֲמַת עַצְמָן. אִי הָכִי, הָא דְּקָתָנֵי סֵיפָא: כּוּלָּן לֹא מְפַגְּלִין וְלֹא מִתְפַּגְּלִין – הָא תּוּ לְמָה לִי? וְלִיטַעְמָיךְ, אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל – הָא תּוּ לְמָה לִי? אֶלָּא אַיְּידֵי דְבָעֵי לְמִיתְנָא נוֹתָר וְטָמֵא, תְּנָא פִּיגּוּל; הָכָא נָמֵי, אַיְּידֵי דְבָעֵי לְמִיתְנֵי: הַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ, תְּנָא נָמֵי: וְכוּלָּן לֹא מְפַגְּלִין וְלֹא מִתְפַּגְּלִין. רָבָא אָמַר, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמּוּקְדָּשִׁים לֶאֱכוֹל שְׁלִיל אוֹ שִׁילְיָא בַּחוּץ – לֹא פִּיגֵּל, וְהַמּוֹלֵק אֶת הַתּוֹרִים לֶאֱכוֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ – לֹא פִּיגֵּל; וַהֲדַר תָּנֵי: חֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִים – אֵין חַיָּיב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא; הָא שְׁלִיל וְשִׁילְיָא – חַיָּיבִים! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן מֵחֲמַת הַזֶּבַח, כָּאן מֵחֲמַת עַצְמָן? שְׁמַע מִינַּהּ. תְּנַן הָתָם: וּבַעֲלֵי מוּמִין; רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִים. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, הוֹאִיל וּכְשֵׁירִים בְּעוֹפוֹת. וְהוּא שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁהּ אֶת מוּמָהּ. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בְּעוֹלַת נְקֵבָה, דִּכְמַאן דִּקְדַם מוּמָהּ לְהֶקְדֵּישָׁהּ דָּמֵי. מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: הַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ – פָּטוּר. הָא מֵאִימָּן – חַיָּיב; וְהֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בְּעוֹלַת נְקֵבָה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא עוֹלַת נְקֵבָה אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד, הָא מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אִם עָלְתָה תֵּרֵד, הָא מַנִּי? אֵימָא: הַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ – פָּטוּר, הָא מֵאֵימוּרֵי אִימָּן – חַיָּיב. וְהָא ״מֵהֶן״ קָתָנֵי – וְאִימָּן דּוּמְיָא דִּידְהוּ! אֶלָּא אֵימָא: הַמַּעֲלֶה מֵאֵימוּרֵיהֶן בַּחוּץ – פָּטוּר, הָא מֵאֵימוּרֵי אִימָּן – חַיָּיב. מַתְנִי׳ שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ אֶת דָּמוֹ אוֹ אֵימוּרָיו לְמָחָר, אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ – רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. עַל מְנָת לִיתְּנָן עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ; שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְסוֹד; וְלִיתֵּן אֶת הַנִּיתָּנִים לְמַעְלָן – לְמַטָּה; וְאֶת הַנִּיתָּנִים לְמַטָּה – לְמַעְלָן; וְאֶת הַנִּיתָּנִים בִּפְנִים – בַּחוּץ; וְאֶת הַנִּיתָּנִין בַּחוּץ – בִּפְנִים; שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים; שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים; שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים; וְשֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים; לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח; לֶאֱכוֹל הֵימֶנּוּ נָא; וּלְעָרֵב דָּמוֹ בְּדַם הַפְּסוּלִים – כָּשֵׁר. שֶׁאֵין מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת אֶלָּא בְּחוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי בְּנוֹתָר; כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״; אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְהִנִּיחַ, תְּנֵהוּ לְעִנְיַן מַחְשֶׁבֶת הִינּוּחַ. וְרַבִּי יְהוּדָה – הַאי קְרָא לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא?! הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו״ – לָמַדְנוּ לְתוֹדָה שֶׁנֶּאֱכֶלֶת לְיוֹם וָלַיְלָה. חֲלִיפִין, וְולָדוֹת, תְּמוּרוֹת – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְשַׂר״. חַטָּאת וְאָשָׁם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֶבַח״. וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת שַׁלְמֵי נָזִיר וְשַׁלְמֵי פֶסַח? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׁלָמָיו״. לַחְמֵי תוֹדָה, וְחַלּוֹת וּרְקִיקִים שֶׁבְּנָזִיר – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קׇרְבָּנוֹ״ – כּוּלָּן קוֹרֵא אֲנִי בָּהֶן ״לֹא יַנִּיחַ״. אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: ״לֹא תוֹתִירוּ״, מַאי ״לֹא יַנִּיחַ״? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְהִינּוּחַ, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַחְשֶׁבֶת הִינּוּחַ. הָתִינַח לְהָנִיחַ, לְהוֹצִיא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְעוֹד, טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה סְבָרָא הוּא! דְּתַנְיָא, אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה: אִי אַתֶּם מוֹדִים שֶׁאִם הִנִּיחוֹ לְמָחָר – שֶׁהוּא פָּסוּל? אַף חִישֵּׁב לְהַנִּיחוֹ לְמָחָר – פָּסוּל. אֶלָּא טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה סְבָרָא הוּא?! וְנִיפְלוֹג נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּכוּלְּהוּ! בְּהֵי נִיפְלוֹג? בְּשׁוֹבֵר עַצְמוֹת הַפֶּסַח וְלֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ נָא – זִיבְחָא גּוּפֵיהּ מִי מִיפְּסִיל?! עַל מְנָת שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים וְשֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים – זִיבְחָא גּוּפֵיהּ מִי מִיפְּסִיל?! שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים וְשֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים – זִיבְחָא גּוּפֵיהּ מִי מִיפְּסִיל?! לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: כֹּל כְּמִינֵּיהּ?! לְעָרֵב דָּמָן בְּדַם הַפְּסוּלִין – רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם. לִיתֵּן אֶת הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה, לְמַטָּה לְמַעְלָה – רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שֶׁלֹּא לִמְקוֹמוֹ נָמֵי מְקוֹמוֹ קָרֵינָא בֵּיהּ. וְלִיפְלוֹג בַּנִּיתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנְּתָנָן בַּחוּץ, וְהַנִּיתָּנִין בַּחוּץ שֶׁנְּתָנָן בִּפְנִים! קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: בָּעֵינַן מְקוֹם שֶׁיְּהֵא מְשׁוּלָּשׁ – בְּדָם, בְּבָשָׂר וּבְאֵימוּרִין. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה הַאי סְבָרָא?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״דָּבָר רָע״ – רִיבָּה כָּאן חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ בַּדָּרוֹם וְחַטָּאת שֶׁנִּכְנַס דָּמָהּ לִפְנִים, פְּסוּלָה. וְלֵית לְרַבִּי יְהוּדָה שְׁלִישִׁי?! וְהָתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הִכְנִיס בְּשׁוֹגֵג – כָּשֵׁר. הָא בְּמֵזִיד – פָּסוּל; וְקַיְימָא לַן בְּשֶׁכִּיפֵּר. הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם עָיְילִי עָיְילָא דְּעַיּוֹלֵי עַיְּילֵיהּ, אִי כִּיפֵּר אִין אִי לֹא כִּיפֵּר לָא; הָכָא דְּחַשֵּׁיב חַשּׁוֹבֵי, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ בַּדָּרוֹם – יְהֵא חַיָּיב?! וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ בַּדָּרוֹם – יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִזְבַּח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה וְגוֹ׳ כֹּל דָּבָר רָע״ – עַל דָּבָר רָע אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ עַל חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ בַּדָּרוֹם! תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי אַבָּא: וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁחוֹזֵר וְקוֹבְעוֹ לְפִיגּוּל. אָמַר רָבָא: תִּדַּע – דְּפִיגּוּל לִפְנֵי זְרִיקָה לָא כְּלוּם הוּא, וְאָתְיָא זְרִיקָה וְקָבְעָה לַהּ בְּפִיגּוּל. וְלָא הִיא; הָתָם הוּא חֲדָא מַחְשָׁבָה הִיא, הָכָא תְּרֵי מַחְשָׁבוֹת. אֵיתִיבֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבִּי אַבָּא: לִיתֵּן אֶת הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה, לְמַטָּה לְמַעְלָה; לְאַלְתַּר – כָּשֵׁר. חָזַר וְחִישֵּׁב חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. לְמָחָר – פָּסוּל. חָזַר וְחִישֵּׁב בֵּין חוּץ לִזְמַנּוֹ בֵּין חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אַבָּא! תְּיוּבְתָּא. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רָבִינָא בַּר סֵילָא: חִישֵּׁב שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים לְמָחָר – חַיָּיב. אָמַר רָבָא: תִּדַּע, דְּבָשָׂר לִפְנֵי זְרִיקָה לָא חֲזֵי, וְכִי מְחַשֵּׁב בֵּיהּ – מִיפְּסִיל. וְלָא הִיא; הָתָם זָרֵיק וּמִיחֲזֵי, הָכָא לָא מִיחְזֵי כְּלָל. אָמַר רַב חִסְדָּא, מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב דִּימִי בַּר חִינָּנָא: בְּשַׂר פֶּסַח שֶׁלֹּא הוּצְלָה, וְלַחְמֵי תוֹדָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם טוּמְאָה. אָמַר רָבָא: תִּדַּע, דְּתַנְיָא: ״אֲשֶׁר לַה׳״ – לְרַבּוֹת אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים לְטוּמְאָה. אַלְמָא אַף עַל גַּב דְּלָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם טוּמְאָה; הָכָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּלָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם טוּמְאָה. וְלָא הִיא; הָתָם – אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים חֲזוּ לְגָבוֹהַּ; לְאַפּוֹקֵי בְּשַׂר פֶּסַח שֶׁלֹּא הוּצְלָה וְלַחְמֵי תוֹדָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – דְּלָא חֲזוּ לָא לְגָבוֹהַּ וְלָא לְהֶדְיוֹט. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: הָא אֵימוּרִין לָא חֲזוּ! וְלָא הִיא; הָנָךְ חֲזוּ לְמִילְּתַיְיהוּ, וְהָנֵי לָא חֲזוּ כְּלָל. הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל הַפְּסוּלִין

7 יבמות פתח ↗

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמוֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה״. מַאי ״חָצֵר הַחֲדָשָׁה״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁחִדְּשׁוּ בָּהּ דְּבָרִים, וְאָמְרוּ: טְבוּל יוֹם לֹא יִכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה.

8 ברית משה פתח ↗

או י"ל דרבינו ז"ל רצה לתרץ בזה שלא יהא קשה עליו דמדוע מנה גם הני מצות שאינן נוהגין בזמה"ז הלא תכלית מניין המצות כדי ללמוד אותם כהנ"ל מ"ע י"ב מחודש ב' ועיקר תכלית הלימוד להביא לידי מעשה כמאמר חז"ל גדול התלמוד שמביא לידי מעשה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל פ' אחרי על הפסוק של הבריי' זו ולפי"ז לא היה צריך למנות אלא הני מצות שנוהגות בזמה"ז כמובן וכדי לתרץ את זה הביא רבינו את הברייתא זאת, דבפסוק של הבריי' זו פ' אחרי פרשה י"ח דמצינו עשייה במשפטים ושמירה בחוקים כדכתיב את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ומהפסוק ה' שם למד הספרא ליתן שמירה ועשייה לחוקים ושמירה ועשייה למשפטים כמ"ש רש"י שם וכמו שמפרשו הברטנורה והמזרחי שם אבל לכאורה ק"ל מדוע לא כתיב בהפסוק ד' שמירה ועשייה בשניהם את משפטי וחקותי תעשו ותשמרו ואז לא הי' צריך תו הפסוק ה' ואח"כ מצאתי בקרבן אהרן ז"ל על הספרא שם שג"כ עמד על זה ומתרץ עי"ש, ולי"נ בס"ד לתרץ דלכאורה צריך להבין דמה הוא פירושו של תשמרו בשלמא תעשו י"ל דפירושו לעשות את המצות אבל תשמרו מה היא ותו אמאי באמת לא כתיב בפסוק ד' גם גבי חוקים תעשו ונ"ל דמלת תשמרו יש לפרש בתרי אנפין או לשון שמירה כמ"ש התרגום תטרון או תמתינו מלשון ואביו שמר וכ"כ הייטב לב סוף פ' אחרי והשתא לפי פירוש הא' אתא שפיר דעל דבר שירא האדם שלא יטלו ממנו שייך לשון שמירה וכיון דעל החוקי' השטן ואוה"ע משיבין עליהן ע"כ כתיב ואת חקותי תשמרו אבל במשפטים דליכא למיחש לזה ולא בעי שמירה ע"כ לא כתיב בהו תשמרו אלא תעשו אך יען דמצינו דלדבר שצריך שמירה יש מעלה יתירה דאפי' ספק ספיקא לא מהני בו כמ"ש הרמב"ן ריש חולין גבי תרומה דבעי שימור עי"ש וא"כ היה מקום לומר דהחוקים גדולי' מהמשפטי' ע"כ כתיב בהפסוק ה' שם שמירה ועשייה בתרווייהו כמ"ש המשכיל לדוד שם להורות דשוים הם אלא על הפשט זה עדיין נשארה קושייתינו הנ"ל דמדוע לא כתיב בהפסוק ד' שמירה ועשייה בתרווייהו, אבל לפי פי' הב' הנ"ל דתשמרו פירושו תמתינו באמת ל"ק מידי כיון די"ל הפשט בהפסוק ד' דבא ללמד את הדרך הלימוד לבזמה"ז דבמלת משפטים י"ל דנכללו כל המצות שכליות שנוהגים בזמה"ז ובמלת חוקים נכללו גם הני מצות שאינן נוהגין בזמה"ז כיון דעל הלימוד של הני מצות ג"כ השטן ואוה"ע משיבין דלא צריך וא"כ י"ל הפשט בהפסוק כך את משפטי תעשו כלו' המצות שכליו' שנוהגין בזמה"ז תלמדו ע"מ לעשות תיכף ואת חוקותי תשמרו כלומר והני מצות שאינן נוהגין בזמה"ז תלמדו ע"מ לשמור דהיינו להמתין עם עשייתן עד שיבא לידו וכשילמדם על כוונה זו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאם כמאמר חז"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה אלא כל זה י"ל בהפסוק ד' כיון דלא כתיב שמירה ועשייה בתרווייהו ע"כ עכצ"ל הפשט כמו שכתבנו אבל בהפסוק ה' שם דכתיב שמירה ועשייה בתרווייהו באמת י"ל דקאי גם בזמן המקדש והפשט במלת ושמרתם כהפי' הא' הנ"ל וממילא ל"ק דמדוע לא כתיב בהפסוק ד' שמירה ועשייה בתרווייהו כיון דבהפסוק ד' רצה להורות דרך הלימוד לבזמה"ז ולפי"ז שפיר מנה רבינו גם הני מצות שאינן נוהגין בזמה"ז ויען כי הקוטב של פשטינו הנ"ל הדרשה דברייתא זו ע"כ הביאה רבינו כאן ודו"ק:

10 פסחים פתח ↗

שְׁתֵּי פָרוֹת הָיוּ חוֹרְשׁוֹת בְּהַר הַמִּשְׁחָה. כׇּל זְמַן שֶׁשְּׁתֵּיהֶן חוֹרְשׁוֹת — כׇּל הָעָם אוֹכְלִין. נִיטֶּלֶת אַחַת מֵהֶן — תּוֹלִין; לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִיטְּלוּ שְׁתֵּיהֶן — הִתְחִילוּ כׇּל הָעָם שׂוֹרְפִין. מַתְנִי׳ רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרוֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְולַד הַטּוּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִּטְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה בַּפֶּסַח. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה. וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה. שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת. גְּמָ׳ מִכְּדֵי בָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְולַד הַטּוּמְאָה מַאי הָוֵי — שֵׁנִי, כִּי שָׂרֵיף לֵיהּ בַּהֲדֵי בָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה מַאי הָוֵי — שֵׁנִי, שֵׁנִי וְשֵׁנִי הוּא. מַאי מוֹסִיף לוֹ טוּמְאָה עַל טוּמְאָתוֹ אִיכָּא? אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכָא בִּוְולַד וְולַד עָסְקִינַן, דְּהָוֵי לֵיהּ שְׁלִישִׁי, וְקָסָבַר שְׁלִישִׁי מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ שֵׁנִי. וְהָא אֵין אוֹכֶל מְטַמֵּא אוֹכֶל! דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא אוֹכֶל מְטַמֵּא אוֹכֶל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא״ — הוּא טָמֵא, וְאֵין עוֹשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ טָמֵא. הָנִיחָא לְאַבָּיֵי דְּאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּחוּלִּין, אֲבָל בִּתְרוּמָה וְקׇדָשִׁים — עוֹשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וּלְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא נָמֵי דְּאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא חוּלִּין וּתְרוּמָה, אֲבָל בְּקָדָשִׁים — עוֹשֶׂה כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר: מִקְרָא מָלֵא דִּיבֵּר הַכָּתוּב, לָא שְׁנָא חוּלִּין, לָא שְׁנָא תְּרוּמָה, לָא שְׁנָא קָדָשִׁים — אֵינוֹ עוֹשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ. מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? דְּאִיכָּא מַשְׁקִין בַּהֲדֵי בָּשָׂר, דְּקָא מִיטַּמֵּא מֵחֲמַת מַשְׁקִין. אִי הָכִי, הַאי ״עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה״ — ״עִם הַבָּשָׂר וּמַשְׁקִין״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא: נְהִי דְּאֵין אוֹכֶל מְטַמֵּא אוֹכֶל מִדְּאוֹרָיְיתָא, מִדְּרַבָּנַן מִיהוּ מְטַמֵּא. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא: מִימֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק כּוּ׳. מִכְּדֵי שֶׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם מַאי הָוֵי — שְׁלִישִׁי. וְכִי מַדְלֵיק לֵיהּ בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִּטְמֵא מֵת מַאי הָוֵי — שֵׁנִי. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן — שְׁלִישִׁי מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ שֵׁנִי, הַיְינוּ הָךְ?! אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכָא בְּנֵר שֶׁל מַתֶּכֶת עָסְקִינַן, דְּרַחֲמָנָא אָמַר:

חידושי רמב"ן על חולין ג׳ ע״א »