חידושי רמב"ן על חולין ל״ט

1 ה"ג וכן מצינו בכל הנוסחאות כולן: השוחט את הבהמה וכו' ר' יוחנן אמר אסורה ור"ל אמר מותרת. ובפי' רש"י ז"ל פסולה ופי' אסורה בהנאה. ואין הלשון והפי' נסכמים זה עם זה כדדייקי' לקמן שחיטתו פסולה אין זבחי מתים לא. וגר"ח ז"ל כך היא: בשלמא פנים לריש לקיש לא קשיא דמוקי לה במחשבת פגול וכן עיקר שהרי מודה ר"ל במחשבת פגול שמחשבין מעבודה לעבודה ואע"ג דקתני פוסלת במוקדשין ולא קתני מפגלת משום דבעי למיתני מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין לומ' דמפסל נמי לא פסלה כלל ועוד שיש בכלל זה מחשבת חוץ למקומו שפסול ואין בו כרת ומחשבין בה מעבודה לעבודה לדברי הכל ועוד שמצינו פוסלת במקום מפגל' בפ"ב דזבחים ובכמה מקומות בס' קדשים. ורש"י ז"ל גורס בשלמא פנים לר"ל ל"ק הא מקמי דשמעה מר' יוחנן הא לבתר דשמעה מר' יוחנן. ואינו מחוור משום שכמה פירכות ותיובתות הקשו בתלמוד לר"ל ולא אמרו בהן ל"ק הא מקמי דשמעה הא לבתר דשמעה ואפילו נמי קיבלה הוו פרכי ליה ולמאי דסבר מעיקרא קשי' מתני' וכ"ש שלא היה לו לומר בפשיטות בשלמא לר"ל ל"ק ולא דמיא לההוא דפ' שילוח הקן דההיא לר' יוחנן אמר ולאו בדרך פלוגתא איתמר אלא בדרך פרכא איתמר ועוד שאפשר לאוקומה במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו כמו שפי'.

2 ותריצנא הכי נמי קאמר ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין בד' עבודות. פירש"י ז"ל בעצמן משא"כ בחולין שאין מחשבת ע"ג אלא בב' בשחיטה ובזריקה דהכי כתיבן ומכלל שבזריק' פוסלת אעפ"י שכבר נשחטה בהכשר. ויש שמשיב מהא דאמרי' לקמן בהנהו טייעי דאמרי דמא ותרבא לדידן להקריב לע"ג ואין אותה זריקה אוסרת על ישראל העור והבשר. והא בורכא דהתם כיון שכבר נשחטה וחילקו היאך העו"ג היו אוסרין דבר שאינו שלהם בלא מעשה כלל אבל חשב בשעת זריקה כיון שהם בעלים או יש להם עדיין שותפות בה י"ל שאוסרים אותה דגמרינן מפנים. ומיהו אין סבר' זו של רש"י מחוורת בעיני מהא דתני' שחטה ואח"כ חושב עליה זה היה מעשה בקסרין ולא הורו בה אלמא אין זריקה אוסרת שאם תאמר שחישב לזרוק ולא זרק א"כ היכי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו אדרבה הוכיח סופו שלא זרק על מה שאמר באמצע לזרוק על מה ששחט תחלה סתם שמעולם לא היה דעתו לזרוק לע"ג. ועוד דתני' בה בתוספת' ב,ד אם מששחטה זרק דמה לע"ג והקטיר חלבה לע"ג זה היה מעשה בקסרין ובאו ושאלו חכמים ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ובפ' התקבל בירושלמי גיטין ו,ו מצאתי כן שחטה וזרק דמה לע"ג והקטיר חלבה לע"ג זה היה מעשה בקסרין ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר וש"מ שאין הקטרה וזריקה פוסלת אלא כשיש לומר סופו הוכיח על תחילתו ועוד מאי שנא שחיטה וזריקה דפסלן משום דכתיבי הקטרה נמי מיכתב כתיב' בפנים ובחוץ וא"כ ג' עבודות הן שפוסלות בעצמן ומה שאמר הר' ז"ל משום דהקטר' אפי' בפנים לא פסיל בה קרבן אם חשב על אכילת בשר בשעת הקטרת חלביהם מה ענין לזו מ"מ בעצמה פוסלת ג קרבן הבהמה. לפיכך מקצת רבותינו מפרשים כך ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשים בד' עבודות מעבודה לעבודה שהמחשבה בשחיטה ה לקבל להוליך לזרוק להקטיר חוץ לזמנו או למקומו פגול ופסול אין הכל הולך אלא אחר השוחט מקום שאין מחשבה פוסלת כלל אלא בב' עבודות מעבודה לעבודה כגון שמחשב בשעת שחיטה לזרוק ולהקטיר אבל שלא בשעת שחיטה אין מחשבה פוסלת כלל בחולין והטעם לפי שבמוקדשין כל ד' עבודות צריכין להכשר זבח ולהתיר בשר באכילה ולפי' מחשבת פיסול פוסלת בכולן אבל בחולין אין הכשרן אלא בשחיטה ומכיון שנשחטה והותרה תחזור ותאסר וקרא נמי כתיב זבחי מתים.

3 אלא א"ר שיזבי לא אמרו ביה היתר משום כבודו דרשב"ג. פי' ואסור, משום כבוד עצמן שלא היה נראה להם לאוסרה ואע"ג דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג בגיטין מיהו הכא לא פשיטא להו למימר סופו הוכיח על תחלתו דישראל לגבי ע"ג מבזז בזיז ומבדל בדיל מניה ואין אומרים בו סופו הוכיח על תחלתו אלא אמרינן השתא הוא דאלבשיה יצר והדר דחינן דאפי' גבי גיטין ליכא איסורא לאו א"ר שמעון ב"ג אלא משום דאמר כתובו אבל לא אמר כתובו לא ולא היה להם לחוש כלל בדבר. וי"מ איסור לא אמרו בה משום כבודן דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג ואע"ג דגבי גיטין לא חזינן דפליגי רבנן עליה הא ודאי מיפלג פליג שהרי אפי' במסוכן פליג פליגי עליה ר"ש דר"ש שזורי בראשונה לא היו אומרים אלא היוצא בקולר והיוצא בשיירא והמפרש בים ואינו מחוור שא"כ הי' לו לומר ולפרש איסור לא אמרו בה משום כבודן דרבנן.

4 כשזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח. מהא שמעינן דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו דוקא כשנתרצה כששמע אבל צוח לא ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואע"פ שנתרצה. ואיכא דק"ל, הא דאמרינן בענין קידושין חוששין שמא נתרצה הבן לא אמרי' ואמאי אפי' נתרצה נמי הרי אין חבין לו לאדם שלא בפניו וחוב הוא לו שהוא מתחייב לה בשאר כסות ועונה ועוד שהוא אוסרו בקרובותיה. ויש מי שאומר כך הוא הדין, שאפי' בחובה אם רצה בה זכה לו שכיון שהוא רוצה בה זכות הוא לו אלא בחובה שלא שמעיניה מצי היאך למהדר ביה אבל בזכות אין הלה יכול לחזור בו עד שיהא מקבל צווח פי' – בשעת מעשה ואומר איני רוצה אבל כשאמר רוצה אני א' זה וא' זה זוכין לו שכיון שהוא רוצה באותה חובה אינה אלא זכות ולפיכך חוששין בקידושין שמא נתרצה מפני שהיא דבר שבערוה ומחמירין בה. ואין זה כלום, שלעולם אין חבין לו אלא מדעתו ובשליחותו אלא התם היינו טעמא שאינו חוב גמור שרוצה הוא לישא זו וליאסר בקרובותי' מלישב בטל דמצוה עביד ואם ישא אשה ע"כ יאסר בקרובותיה לפיכך אם נתרצה הוו קידושין. וי"א משום דבן במילי דאבוה ניחא ליה, וכן מה שאמרו שמא נתרצה האב מפני טעם זה הוא דאיהו מסתמא ניחא ליה במה שבתו רוצה כדאמרינן אסור לאדם שישיא בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה לפי' אע"פ שהוא כחוב לו במקצת דהא מפיק לה מרשותיה סתמא מינת ניחא ליה וכזכות דמי אם נתרצה.