חידושי רמב"ן על חולין ג׳

מהדורה: חידושי הרמב"ן, ירושלים תרפ"ח-תרפ"ט

מפרשים:
1 והא דאמרינן כגון שבדק בקרומי' של קנה ושחט בה. י"מ שאעפ"י שאין עושין כלי שרת מעץ ואפי' למ"ד עושין הא לאו כלי הוא אפ"ה כיון דשחיטה כשרה בזר זר נמי כי שחיט בסכין דידיה שחיט והיינו דאמרינן בפסחים מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי הביא תחוב לו בין קרניו והא דאמרי' בפ' דם חטאת מנין לעול' שטעונ' כלי שנאמר ויקח את המאכלת וילפינן כולהו מעולה לומר דבעיא כלי כל דהו בין דחול בין דכלי שרת והכא בשתיקן הקרומית ועשאה כעין כלי. ולא נהיר' שהסכינים כלי שרת היו ואי ס"ד לא בעינן כלי שרת בשחיט' היאך הסכינים קדושים ומקדשין אלא היינו טעמא משום דסכין למאי קאתי לקדשיה לדם בצואר הבהמה וכי הדר אקדשי' לה בכלי שרת דקבל' בדיעבד לית לן בה. וה"נ אמרינן בפ' היה מביא במסכת סוטה יד,ב, והיינו דתניא בתוספתא מנחות א,ב חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי משא"כ בשחי' לומר דשחיטה כשרה בכל בלא כלי שרת.
2 הכל שוחטין ואפי' כותי בד"א כשישראל עומד על גביו. פי' לאו כשהיה כותי שוחט בשלו לעצמו דהתם לעולם מותרת כיון דאחזי' דלא חיישינן שמא אירע לו בשחיטה שהייה ודרסה וחלדה שלא מדעת דהא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' הם ואוכלין ממה ששחטו והני והניחו ולא חיישי' למשאל ולמבדק כלל אי אירע להם חלדה ודרסה אלמא אין פסול בה כדרך השוחטין ואפי' כשאין מומחין דהא בלישנא בתרא דרבינא נמי בשהייה בדקי' משום טלפוי במילי אחרינא לא וכן לקמן נמצא תרנגולת שחוטה אין חוששין שמא אירע לו פיסול. תדע דהא בנכנס ויוצא שרא רבא דומי' דיין נסך משום נתפס עליו כגנב הוא ואם תחוש שמא אירע פיסול בשחיטה שלא מדעת אין כאן נתפס דמה יש לו לעשות אין אדם נתפס כשאינו מגלה כך וכך אירע לי באונס ולא מצינו היתר בכך אלא ודאי סתם שוחטין בלא דרסה וחלדה עושין וכיון שכן ודאי כותי השוחט לעצמו כישראל הוא וסתם שחיטה כשרה היא והתם היינו טעמא דכיון שהוא מוכר ונותן לו חוששי' שמא מתחלה על מנת למכור שחט ולא הקפיד ודרס והחליד להעבירנו א"נ כיון דלא דריס משא"כ בישראל דכל השוחטים מדקדקין ושוחטי' הם ובישראל עומד על גביו מותר דהא חזי ליה א"נ מירתת מיני' דומיא דשומר בחנות. ויש לפרש דכשבדק סכין ונתן לו הוא או שבודק לאחר שחיטה הא לאו הכי חוששין שמא בסכין פגומה שחט לנו והא דלא איתמר הכי בגמ' כדאיתמר בעבריין משום דלכתחילה ודיעבד דמתנית' בישראל עומד על גביו וחותך כזית בשר הוא ומאי קמ"ל ברייתא טפי ממתני'. ויש לפרש דישראל עומד על גביו ורואה אותו בודק סכין ושוחט מותר דמסתפי מניה הוא חייש דילמא בדיק ליה לסכין ומוצאין אותו פגום ואין לוקחין ממנו כדאמרינן בפ' אין מעמידין בין הגיחות שחט דכיון דכ"ע אפכי מירתת דילמא השתא חזו לי אלמא כותי חייש שמא ירגישו בו ולא יקחו ממנו ונזהר לעשות בהכשר כישראל כנ"ל ודייקא נמי דלא קתני ברייתא דכותי בדיקה דסכין כלל.
3 התם מי קתני מניח המניח קתני אלא מהכא. ורש"י ז"ל גריס מסיפא, וכן כתב, ורישא אסיפא לא תיקשי דלא זו אף זו קתני כלומר ולאו דיעבד בלבד אלא אף לכתחלה ואינו כן דהא דשומר בפ' ר' ישמעאל והא דהמניח בפ' השוכר ולא קשיין אהדדי דהא דהמניח נמי לכתחלה הוא והא דלא קתני מניח משום שאינו צריך שיהא מניחו בחנותו ויהא נכנס ויוצא והכי קתני המניח כו' אינו צריך להיות מושיב שם שומר אלא ישראל יוצא ונכנס והיינו דקס"ד דרבא אלא דאקשי' מנא לך הא דהא לא קתני יניח כלומר לשון שמשמעותו בהכרח לכתחל' אלא המניח קתני ואפשר שפירושו אם הניח דמשמע הכי ומשמע הכי ומי קתני יניח לאו דוק' דלאו לישנ' דתנ' הוא כלל אלא מניח אדם כו' ויוצא ונכנס ומותר והך פירכ' לאו אביי קא מקשה לה דלדידיה אפי' יוצ' ונכנס לא וטעמ' דידיה משום דהתם לא נגע הכא נגע כדלקמן אלא גמ' פריך לה לרבא לכתחלה מנא ליה.
4 בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. פי' לכתחלה מוסר לו חולין ושוחט עבריין ואוכל ישראל ואם הסכין נמצ' חוזר ובודקו לאחר שחיטה כדבעינן לפרושי לקמן אבל לא בדק ונתן לו לא ישחוט פשטה של שמועה לומר דהיכ' דבדק לו סכין מוסר לו לשחוט ולאכול לכתחלה והיכ' דלא בדק לו שחי' תלויה לבדוק סכין אחריו והיינו דיעבד דמתני' ואעפ"י שאם רצה מוסר לו לכתחלה לשחוט ובודק לו אחריו ואוכל כיון שזה על הספק הוא מוסר ועל הבדיקה שבסוף הוא סומך שאם אינו בודק אסורה היינו דיעבד והיינו שחיטתן כשרה. אבל יש לפ' שאם לא בדק לו סכין מתחל' ונתן לו לא ישחוט אעפ"י שדעתו לבדוק לאחר שחיט' גזירה שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מומר אעפ"י שלא בדק ישראל הסכין שהרי מוסר לו זה חולין והוא בודק סכין ושוחט ומיהו אם שחט יבדוק סכינו אחריו ומותר ואי ליתיה לסכין אסורה דילמא בסכין פגומה שחט והוא אינו נאמן לומר בדקתי אותו וכן הא דאמרינן לעיל גבי כותי יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית בשר ה"נ פירוש' דלכתחלה לא משום שמא יאמרו שחיטת כותי מותרת. ולישנא קמא דטמא במוקדשין הכי קאמרי' בה לא ישחוט שמא יגע בבשר ופירש"י ז"ל דאסור הוא גזרה דרבנן הוא משום לך לך אמרי נזירא. וכן אי אתה מפרש הא דאמר הכל ה"נ אם הם מומחין שאין מוחזקי' לומר דמוסר לו לכתחלה ואם שחט והלך לו ומצאו שחוט הולך ואוכל ואינו חושש ולא צריך למהדר אבתריה אלא חזקתו שחיט ואם אין יודעים בו שהוא יודע הלכות שחיטה אין מוסרין לו לשחוט חולין לכתחלה אעפ"י שדעתו לבדוק שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו יודע הלכות שחיטה ומיהו אם שחט בודקין אותו אם יודע מותר לאכול ואם לאו אעפ"י שהלך לו אסור לאכול משחיטתו דלא ס"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם.. ואי קשיא לך ל"ל לרבינא לאוקמי סיפ' בדליתי' קמן לימא ואם שחטו ואחרים רואין אותם אעפ"י שאינן יודעים שחיטתן כשרה ואדינא דסליק מינה קאי וי"ל לאשמועינן דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחי' וסברא דנפשיה קאמר ליה אע"ג דבגמרא קאמרי אסור לאכול משחיטתו לברורי דינא קאמרי אבל מתני' שוחטין ושחיטתן כשרה קתני ועלה קאמר וכולן ששחטו וליכא במתני' מי שנבדק ואינו יודע הלכות שחיטה כלל הלכך ניחא למימריה בכלא ומתני' כולה כפשטה אתיא דקתני מומחין שוחטין ושאינן מומחין שחיטתן כשרה כשנבדקו ואחרים רואין אותם אעפ"י שלא נבדקו. ולישנא בתרא דרבינא דאמר מוחזקין שוחטין ואעפ"י שאינן מומחין ופירש"י ז"ל שאין אנו יודעים אם יודעי' אם לאו ה"נ מפרשינן לה שרשאי למסור להם חולין לכתחלה ואם הוא נמצא בודקין אותו לאחר שחי' אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול ואין חוששין שמא ילך לו או שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת בני אדם שאינן מומחין לנו דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ובלבד שיהיו מוחזקין אבל אם לא שחט לפנינו ב' ג' פעמים אין מוסרין לו חולין לכתחלה חוששין שמא נתעלף ואפי' היה דעתו לשואלו אחר שחיטה חוששין שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו מוחזק. ויש לפרש כולהו משום שמא ישכח ולא יבדוק והא דאמרי' ברי לי שלא נתעלפתי ולא שיילינן ליה בידיעה דהלכות שחי' משום דבמומחה נמי קאמרינן שלא ישחוט שמא יתעלף א"נ משום דלפרושי דיעבד דמתני' ואחרים רואים אותם אתי השתא ואלו המחאה דה' שחיטה אינה מעכבת לכתחלה ולא דיעבד ליבעי אחרים. ועכשיו לפי דברינו נתקיימו דברי הגאונים ז"ל שהסכימו כולם דהיכ' דשחט חד ואיתיה קמן למיבדקיה דצריך למיבדקיה אם יודע הל' שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ולא אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם אלא היכא דליתיה קמן אבל איתיה קמן צריך למיבדקיה. וקבלה היא ונקבל בסבר פנים יפות, שאין סומכין על רוב גרוע ושמיעוטו מצוי אלא במקום דלא אפשר ואפי' לרבנן דלא חיישי למעוטא ובט' חנויות דהא רובא דאיתי' קמן נמי מסתברא דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא דידע אבל ודאי צריך הוא לשאול החנוונים אם יש מי שיודע שהיא אסורה או מותרת דהא גבי יוחסין לא סמכו על הרוב אלא תרי רובי בעינן והיאך איפשר שבאיסורין הולכין אחר הרוב ועשאוהו כודאי לכתחלה ועוד דאיכא נמי חזקה דאיסור' שבהמ' בחייה בחזקת איסור עומדת ורובא דאיכא חזקה בהדה לא עשאוהו כודאי כדאיתא במסכת נדה אלא משום דבהמה לא אתרעי סמכי' עלה ודייך אם תסמוך עלה בשעה שאין לפנינו ואשכחן כה"ג במס' נדה בפ' בא סימן דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה ב' שערות אינה ממאנת חזקה הביאה ב' שערות ואמרי' עלה כי אמר רבא חזקה למיאונין אבל לענין חליצה בעיא בדיקה א ומפני טעם זה הוצרכו כל הטרפו' למיבדק בסירכות שבריאה מפני שמיעוטן מצוי והיינו דאמרינן מצא תרנגול בשוק וכו' ולא אמרו שמוסרין חולין לכתחלה לכל אדם דאלמא אין מוסרין אלא בכיוצ' כזה כלומר כשאי אפשר לבודקו כגון דאזל ליה לעלמ' כמסורת הגאונים ז"ל. ומיהו אחד ששחט ואין מומחה לנו והלך לו אע"פ שאנו סומכין על רוב שלו בהמחאה צריך עיון אם צריך לבדוק בסי' מי סמכינן עליו דשחט רוב ובדק או אזלינן בתר חזקה דבהמה ובעל הלכות ז"ל אמר והיכא דשחט ואזל ליה בלעלמא ולא ידעינן אי בדיק בה' שחיטה ובדק הבהמה ושחטה שפיר משמע דצריך למבדקיה ואיכא למימר רוב חברים הם אצל שחיטה וסמכינן עלייהו שלא יוציאו דבר שאינו בדוק מתחת ידם אעפ"י דאיכא חזקה לאיסור דודאי הוא וצ"ע. ואם אמר בדקתיה נאמן ודאי ומיהו אפי' איתיה קמן סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מוחזקי' הם מדאמרי' לעלפויי לא חיישינן משמע כלל לא חיישינן לה למלתא ולקמן נמי דקאמר אימא אינש אחרינא שמע ושחט רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם הו"ל למימר נמי מוחזקין הם אלא ש"מ דלעלפויי לא חיישינן ואע"פ שאנו יודעים שלא שחט זה מעולם ולא היה אומן בכך מוסרין לו חולין לכתחלה וכן נראה מדברי הגאונים ז"ל שאלמלא כן היו מצריכין אותו לישאל כל היכא דלא אזיל ליה לעלמא. אבל הרב המחבר ז"ל כתב ישראל שיודע הלכות שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמי' רבות עד שיהא רגיל וזריז ואם שחט לכתחלה בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה ואפשר שמפני כן אמרו לעלפויי לא חיישינן ב לומר דאפי' איתי' קמן לא בדקינן ליה אבל לכתחלה מ"מ אין מוסרין לו ואין הדעת נותנת כן שמה שאמרו לכתחלה לא ישחוט דיעבד נמי אם אפשר לבודקו בודקין אותו.
5 כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאינן מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' הם. ליכא לפרושי פירכא משום סיפא דבעי אחרים רואין אותו וכיון דרוב מצויים אצל שחיטה מומחי' הם אפי' אין אחרים רואין אותם כשרה דהא אנן לכולהו קאמרינן ואביי ורבא ורב אשי לימרו כרבינא ולוקמו וכולן ששחטו אחש"ו בלחוד כדקא מוקי לה השתא אלא הכי קאמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ושוחטין לכתחלה וא"צ בדיקה כלל. ולדעת הגאונים ז"ל נמי כיון שהם מומחין ומוסר לו תולין לכתחלה ואם אינו מצוי אוכל והולך כרצונו כה"ג לכתחלה הוא ולא מיתני לן שחיטתו כשרה דיעבד אלא במי ששחיטתו אסורה עד שיבדוק א"נ כל מי שמותר למסור לי חולין לכתחלה הוא אבל הני דמתניתין אסור למסור להם אע"פ שדעתו לבודקן משום גזרה כדפרישית.
6 אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתי'. איכא למידק הכא והא רבא הוא דאמר חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי עבריין כדאיתא לקמן ואיכא למימר דהכא דייקינן עליה דרבא אמאי לא מוקי רישא דמתניתין לכתחלה ודיעבד בבודק בסכין ונותן לו ובבודק לאחר שחיטה כשמעתיה דאלו בסיפא לכתחלה תני הכל שוחטין ולא מפרש אי בבדיק' דסכין אי בלא בדיקה ולא מיתניא ליה שמעתא במתני'.