חידושי רמב"ן על חולין פ״ד

מהדורה: חידושי הרמב"ן, ירושלים תרפ"ח-תרפ"ט

מפרשים:
1 ולפרקינהו וליכסינהו בעי העמדה והערכה. כתב הראב"ד ז"ל וק' הא דאמרי' לעיל פרק השוחט שחט בה ב' או רוב ב' ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וא"ל התם במפרכסת הכא בשאינ' מפרכסת ומאחר שאינה מפרכסת פטורה לא פסיק' ליה. ואינו מחוור דאדרבא לא הו"ל למתני ואינו נוהג במוקדשים דהא לא פסיק' ליה. ואני אומר שכך פרוש' והא אי בעי פריק להו וכיון שכן אפי' לא פדאן שחי' ראויה היא וחייב לכסות שכל העומד ליפדות כפדוי דמי ואלו עומדין ליפדות הן שמצוה לפדות שלא הפסיד הקדש דמיא לפרכי' דפרת חטאת דלעיל ומתרץ בעו העמדה והערכה לפיכך אינם כפדויין שמא לא תפרכס כשיעור העמדה והערכה לפיכך כ"ז שהם הקדש פטור מלכסות ואם פדאן ודאי חייב לכסות אבל אין לו אלו מוקדשים בשעת כיסוי ומשו"ה תנא שאינו נוהג במוקדשים ובנוסחי דוקני גרסינן וליפרקינהו בעו העמדה והערכה ולית בהו וליכסינהו והך לישנא דוקא בפירוש דילן. אבל מצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דאין העמדה והערכה בנשחטה כהלכתה והא דאמרי' לקמן שחט בה ב' או רוב ב' הרי היא כחיה לכל דבריה ונפדית כבר פר"ח ז"ל ואמר שזו אינה משנה אלא שמדקדקין כן בעלי הגמרא ממשנתי' שבפרק העור והרוטב דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלים ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה והתם דוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהורה דהוי כחיה משום דאין שחיטה מתירתה אבל לישראל ששחי' מתירתה שוב אין לה פדיון וההיא דאתמר בפ' השוחט בבהמה טהורה דהוא שוחט' פסח הכי קאמרי' דקאמרת כיון דשחט בה פורתא אידחי לי' מפסח נהי דמפסח אידחי מדמי פסח לא אידחי עד שישחוט ברוב שנים דכל שמפרכסת ולא נגמרה בהן שחי' הרי היא כחיה לכל דבריה ומק"ו פריך והיינו דאקשי' במס' שבועות פ"ק מתה או נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה ומאי קו' אנשחטה יעמיד ויעריך במפרכסת ולפי דברינו הראשונים קושיא אמת' אבל נשחטה אפשר דעביד העמדה והערכה.
2 יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי. פי' שלעולם הוא מחוסר גרירה וכסוי לא בעי כסוי שלא דבר הכתוב בזה אבל בחולין שאין סתם דם מחוסר גרירה הוא שיהיה זה מחוסר גרירה כגון דם שעל הסכין כשאין דם אלא הוא גורר ומכסה שאין גריר' מעכבת בו וכדר' זירא.
3 הא דדריש רב עינא בשוחט לחולה בשבת שחייב לכסותו. ושקלי וטרו בה טובא. ק"ל והא שבת עשה ול"ת הוא ואין עשה דכסוי דוחה אותן וכ"ש דעשה שיש בו כרת הוא ועוד דדחי דילמא דעבר ושחט ואי עשה ראוי הוא לדחות שבת מ"ל שחט בהתר או באיסור הא איתי' לעשה בתרוייהו. ורש"י ז"ל כתב כיון שנתנה שבת לדחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותיה וגם זו תמוה וכי נעבור על השבת בזדון מדין מתוך זה ואפי' בשוחט ביו"ט דברשות אין כסוי הדם דוחה אותו לעבור על עשה ועל ל"ת שבי"ט כדאיתא בפ"א דביצה ח, ב. אלא נראה דהכא בשהיה לו דקר נעוץ או עפר שאינו מוכן ולעבור על דבריהם קאמר לומר כשם שמודים ב"ש וב"ה בי"ט שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואע"ג דקעביד גומא כר' אבא דאמר בחופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה ולכן בשוחט לחולה חייב לכסות בשבת כיו"ט דהא תרוייהו בהתיר' שחיט וכי עבר ושחט לא שרינן ליה כיסוי אפי' באיסורא דרבנן כדי שלא יראה כעושה מצוה אלא כעובר וק"ו דר' יוסי בדרבנן הוא דכוי אפילו בדקור נעוץ אין מכסין דמו ביו"ט תדע דקא מייתי ליה תקיעת שופר בגבולין יוכיח שאין ודאי דוחה שבת והיינו גזרה דרבנן ודאורייתא מדרבנן לא דרשינן ק"ו כדאיתא בפסחים פא, ב.