חידושי רמב"ן על חולין ל״ז

מהדורה: חידושי הרמב"ן, ירושלים תרפ"ח-תרפ"ט

« חידושי רמב"ן על חולין ל״ו ע״ב חידושי רמב"ן על חולין ל״ח ע״א »

1 חולין פתח ↗

וְדִלְמָא הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה! אִם כֵּן, נְבֵלָה דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? וּמָה מֵחַיִּים קָאֵי עֲלַהּ בְּלָאו וַעֲשֵׂה, לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא?

2 חולין פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת, וּדְקָאָמְרַתְּ: ״נְבֵלָה״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לְהָךְ נְבֵלָה דְּלָא אָתְיָא מִכֹּחַ מְסוּכֶּנֶת. וְהֵיכִי דָּמֵי? שֶׁעֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָא. הָתָם נָמֵי, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא הֲוַי מְסוּכֶּנֶת פּוּרְתָּא מִקַּמֵּי דְּלִיפְסֹק לְרוּבָּא.

3 חולין פתח ↗

״הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה״ – שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם לָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה, ״וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי״ – שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בְּשַׂר כּוֹס כּוֹס מֵעוֹלָם, ״וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל״ – שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ.

4 חולין פתח ↗

1 ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת. פי' דכיון דמחיי אסורה לאחר מיתה נמי דאסורה להיכן אזל ואקשינן ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת ולעבור עליה בב' לאוין, פי' דכיון דכתב רחמנ' חיה אכול שאינה חיה לא תיכול ע"כ קראי להכי אתו והא דאמרינן היינו טרפה היינו מסוכנת ולא אמרינן היינו נבלה משום דטרפ' ומסוכנת חדא ממש ונבלה לאתר מיתה ומתוסף עלה חד לאו ורש"י ז"ל גריס היינו טרפה היינו מסוכנת היינו נבלה. ופרקינן אלא מהכא וכו' ואי ס"ד היינו טרפה היינו מסוכנת לכתוב רחמנא נבלה וכו' ואנא אמינא מחיים אתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב לאחר מיתה מיבעיא דאסורי קמאי דטרפה ומסוכנת שחלו על החלב מחיים חלין נמי לאחר מיתה אסורייהו להיכן אזל דכיון דאיסור טרפה חייל עליה איסור נבלה נמי חייל לאחר מיתה שהרי נבלה וטרפה ומסוכנת כולן איסור אחד הן וכל זמן שמתקרבת למיתה איסור מוסיף בה ואין לך טרפה שאין איסור נבלה חל עלה ואף זו כיון שלמדתך תורה בפי' שאיסור טרפה חל על החלב מחיים אף איסור נבלה חל עליו דאיסור נבלה על איסור טרפה דחייל כשאר כל הנבלות שבעולם, ועוד דכיון דמקצת איסורין שבנבלה שאינן אלא מחמת קירוב מיתה חלין על איסור החלב לאו דנבלה עצמה מיבעי'.

2 מתקיף לה מר בר רב אשי ודילמ' לעולם אימא לך היינו טרפה היינו מסוכנת. אבל אין זו נבלה דאיכ' נבלה דלא אתי' מכח מסוכנ' וטרפ' והיינו כגון שעשאה גיסטרא וכיון שאין אתה יכול לומר דאיסור נבלה חל כלל מחיים ואיסור מסוכנת וטרפה לא מחמת קרוב הוא חל על החלב אף איסו' נבלה עצמה הייתי אומר א יחול עליו לפיכך הוצרך הכתוב לאומרו וא"ת ניתי בק"ו ק"ו פריכא הוא דמה לטרפ' שאסורה מחיים והכי נמי איתא בפ' חטאת העוף ועוד יכולנו לומר לפי שאין עונשין מן הדין ללקות עליו משום נבלה. וזהו דרך פירושו של רש"י ז"ל בשמועה זו, ונכון הוא. אלא שהוא כתב ומק"ו דטרפה לא אתי דטעמא דטרפה לאו משום קרוב מיתה אלא משום חסרון כדמצריכין לתרוייהו בזבחים בפ' חטאת העוף וזהו הלשון מתמהני דכיון דאמרינן השתא היינו טרפה היינו מסוכנת על כרחנו אין טרפה אלא קרובה למות כמו שאפי' הוא עצמו פי' כן וכן סוגיא מוכחת ועוד דהתם בפ' חטאת העוף משום דטרפה אסורה מחיים מצרכינן לה לתרוייהו ולאו משום חסרון דטרפה. וי"מ שיטה זו כך: ומה מחיים אתי איסור טרפה שאינו אלא לאו וחייל אאיסור חלב אעפ"י שהוא איסור קל על איסור חמור נבלה שהיא באה לאחר מיתה וחל איסור לאו שבה על לאו ועשה של טרפה שהוא איסור חמור ממנו דהוא לאו ועשה אינו דין שהוא חל על איסור חלב אעפ"י שזה חמור וזה קל ואינו נכון. ובתוספות חכמי הצרפתים מפו' בשם ר"ת ז"ל כך: ומה מחיים אתי איסו' טרפה וחייל אאיסור חלב אעפ"י שאינה מטמאה נבלה דלאחר מיתה מטמאה לא כ"ש וזהו ק"ו שאין עליו תשובה שהשיבו בו שם בפר' חטאת העוף דאי כתב רחמנ' טרפה משום דאסיר' מחיים אבל נבלה לא אסיר' מחיים לא שהרי נבלה אסיר' מחיי' כשהיתה מסוכנת הואיל ואתה אומ' דמסוכנת היינו טרפה והיינו נבלה ואעפ"י שניתוסף בה איסור לאו מ"מ איסו' נבלה מצינו מחיים, וגם זה נכון.

3 שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. אלמא שריא. מצאתי כתוב שהגאונים אומרים כשהותרה בשל ישראל הותרה משום הפסד ממונו, וגם זו מדת חסידות היא.

4 שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה. ואע"ג דהאי מדאורייתא דכתיב ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי עבירה בלילה רבותיה דיחזקאל משום שהיא עבירה שאין אדם ניצול ממנה בכל יום כדאמרינן בב"ב קסד,ב והוא היה ניצול. ור' נתן דאמר שלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' לא סבר לה כמ"ד האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' כאלו אוכל טבלים דאי הכי דאורייתא היא. וי"מ משום דיחזקאל כהן היה ופטור מן המתנות היה והיה מחמיר על עצמו להפרישם וליתנם לכהן אחר. ואינו נכון, שאין זה נקרא פגול.

2 זבחים פתח ↗

וּצְרִיכִי; דְּאִי אַשְׁמְעִינַן נְבֵילָה – מִשּׁוּם דִּמְטַמְּיָא, אֲבָל טְרֵיפָה אֵימָא לָא; וְאִי אַשְׁמְעִינַן טְרֵיפָה – מִשּׁוּם דְּאִיסּוּרָהּ מֵחַיִּים, אֲבָל נְבֵילָה אֵימָא לָא; צְרִיכָא.

4 בבא בתרא פתח ↗

וַהֲלֹא אֵינוֹ דּוֹמֶה זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לִזְמַנּוֹ שֶׁל זֶה! פָּשׁוּט; מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שָׁנָה, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם. מְקוּשָּׁר; מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שָׁלֹשׁ. וְזִימְנִין דְּיָזֵיף מִינֵּיהּ זוּזֵי בִּמְקוּשָּׁר, וּמִיתְרְמֵי לֵיהּ זוּזֵי בֵּינֵי בֵּינֵי וּפָרַע לֵיהּ; וְאָמַר לֵיהּ: הַב לִי שְׁטָרַאי, וְאָמַר לֵיהּ: אִירְכַס לִי; וְכָתֵב לֵיהּ תְּבָרָא; וְכִי מָטֵי זִמְנֵיהּ, מְשַׁוֵּי לֵיהּ פָּשׁוּט, וְאָמַר לֵיהּ: הָנֵי הַשְׁתָּא דִּיזַפְתְּ מִינַּאי! קָא סָבַר: אֵין כּוֹתְבִין שׁוֹבָר. וּמִי בָּקִי רַבִּי בִּמְקוּשָּׁר? וְהָא הָהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאָמַר רַבִּי: שְׁטָר מְאוּחָר זֶה! וְאָמַר לוֹ זוּנִין לְרַבִּי: כָּךְ מִנְהָגָהּ שֶׁל אוּמָּה זוֹ; מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שָׁלֹשׁ! בָּתַר דְּשַׁמְעַהּ מִזּוּנִין, סַבְרַהּ. הָהוּא שְׁטָרָא דַּהֲוָה כְּתִב בֵּיהּ: ״בִּשְׁנַת פְּלוֹנִי אַרְכָן״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: יִבְדֹּק אֵימָתַי עָמַד אַרְכָן בְּאַרְכָנוּתֵיהּ. וְדִלְמָא דַּאֲרִיךְ מַלְכוּתֵיהּ! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: כָּךְ מִנְהָגָהּ שֶׁל אוּמָּה זוֹ; שָׁנָה רִאשׁוֹנָה – קוֹרִין לוֹ ״אַרְכָן״, שְׁנִיָּה – קוֹרִין לוֹ דִּיגוֹן. וְדִלְמָא עַבּוֹרֵי עַבְּרוּהוּ, וַהֲדַר אוֹקְמוּהוּ! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָהוּא ״אַרְכָן דִּיגוֹן״ קָרְאוּ לֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר הֵינָא״ – סוֹמְכוֹס אָמַר: ״הֵינָא״ – אַחַת. ״דִּיגוֹן״ – שְׁתַּיִם. ״טְרִיגוֹן״ – שָׁלֹשׁ. ״טֶטְרִיגוֹן״ – אַרְבַּע. ״פֶּנְטִיגוֹן״ – חָמֵשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: בַּיִת עָגוֹל; דִּיגוֹן; טְרִיגוֹן; פֶּנְטִיגוֹן – אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. טֶטְרִיגוֹן – מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן, לְמַעְלָה אוֹמֵר: ״קִיר–קִירֹת״ – שְׁתַּיִם; לְמַטָּה אוֹמֵר: ״קִיר–קִירֹת״ – שְׁתַּיִם; הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע. הָהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאָמַר רַבִּי: אֵין זְמַן בָּזֶּה?! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי לְרַבִּי: שֶׁמָּא בֵּין קְשָׁרָיו מוּבְלָע? פַּלְיֵיהּ, וְחַזְיֵיהּ. הֲדַר חֲזָא בֵּיהּ רַבִּי בְּבִישׁוּת. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא כְּתַבְתֵּיהּ, רַבִּי יְהוּדָה חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּלָךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע הַזֶּה. זִימְנִין הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ, וְקָא פָסֵיק סִידְרָא בְּסֵפֶר תְּהִלִּים; אָמַר רַבִּי: כַּמָּה מְיוּשָּׁר כְּתָב זֶה! אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא כְּתַבְתֵּיהּ, יְהוּדָה חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּלָךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע הַזֶּה. בִּשְׁלָמָא הָתָם, אִיכָּא לָשׁוֹן הָרָע; אֶלָּא הָכָא, מַאי לָשׁוֹן הָרָע אִיכָּא? מִשּׁוּם דְּרַב דִּימִי – דְּתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא: לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָּא לִידֵי רָעָתוֹ. אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִיצּוֹל מֵהֶן בְּכׇל יוֹם – הִרְהוּר עֲבֵירָה, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וְלָשׁוֹן הָרָע. לָשׁוֹן הָרָע סָלְקָא דַּעְתָּךְ?!

« חידושי רמב"ן על חולין ל״ו ע״ב חידושי רמב"ן על חולין ל״ח ע״א »