חידושי רמב"ן על חולין ל״ו

מהדורה: חידושי הרמב"ן, ירושלים תרפ"ח-תרפ"ט

« חידושי רמב"ן על חולין ל״ה ע״ב חידושי רמב"ן על חולין ל״ז ע״א »

1 חולין פתח ↗

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה״ – פְּרָט לְדַם קִילּוּחַ, שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים.

2 חולין פתח ↗

אָמַר רַבִּי זֵירָא: תָּא שְׁמַע, הַבּוֹצֵר לְגַת – שַׁמַּאי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, הִלֵּל אוֹמֵר: לֹא הוּכְשַׁר, וּשְׁתֵיק לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי. אַמַּאי? וְהָא לָאו אוֹכֶל הַבָּא בְּמַיִם הוּא! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עֲשָׂאוּהוּ כְּהֶכְשֵׁר מַיִם מִדְּרַבָּנַן.

3 חולין פתח ↗

אֶלָּא דְּאִיתַּכְשַׁר בְּמַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא, וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַשְׁקֵי בֵּית מַטְבְּחַיָּא לֹא דַּיָּין שֶׁהֵן דְּכַן, אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְשִׁירִין, וְכִי תֵּימָא תַּרְגְּמַהּ אַדָּם, וְהָא ״מַשְׁקֵי״ קָאָמַר! אֶלָּא לָאו דְּאִתַּכְשַׁר בְּחִבַּת הַקֹּדֶשׁ?

1 פרט לדם קילוח שאינו מכשיר. פירש"י ז"ל עד טיפה המשחרת שהיא בסוף הקילוח וללשון הזה ד' מיני דמים בהקזה שהנפש יוצאה בהן ראשון שותת ואדום שני מקלח שלישי משחיר ויוצא טיפין והיינו טיפה המשחרת דשותת הוא ואח"כ דם התמצית שהוא לאחר מיתה ואתיא כריש לקיש דאמר התם איזהו דם הקזה שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך כלומר משעה שמשחיר כל זמן שהוא שותת ויורד עד שעה שיוציא התמצית שהוא לאחר מיתה ולא כר' יוחנן דאמר התם כל זמן שמקלח והתם נמי אמרי' תנאי היא דתניא איזהו דם הנפש וכו' ומייתי עלה נמי הך תנא דבי ר' ישמעאל לומר דהך נמי אתיא כר"ל. ור"ת ז"ל פי' דטיפה המשחרת קודם הקילוח היא יוצאה והיא טיפה אחת שחור' שיוצאה בתחלת הקזה והיא שותת ואח"כ יוצא דם אדום והוא שותת ואח"כ יוצא דם והוא מקלח ואח"כ שותת ואח"כ משחיר והוא דם התמצית שחמש' מיני דמים הם לדבריו ולר"ל מטיפה המשחרת ואילך והן ג' דמים האדומים שבאמצע אבל ראשון ואחרון שהם שחורים לא ור' יוחנן סבר אף שני השותת שהוא אדום אינו דם הנפש עד שמקלח ולפי פי' זה הא דתניא ר' ישמעאל אומר לא אתיא לא כר"ל ולא כר' יוחנן מיהו תנאי היא התם בפ' דם שחי'. וי"א כלשון ראשון, אלא שמפרשים כדברי ריש לקיש דמטיפה המשחרת ואילך פטור מכרת וליחייב על הראשונים, ואינו נכון.

2 הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר והלל אומר לא הוכשר ואודי ליה. הך תיובתא לא נהירא לי, מאי דומי', ואפשר דהכי פריך דבוצר לגת היינו טעמא דהוכשר משום גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות מפני שדרך הבוצרים כך והכא נמי כיון שדרך המנחות לבוללן בשמן שהוא מכשיר או במים למאן דאית ליה הכי במסכת מנחות נימא שנטמא הצריד גזירה משום הנוגעין בדבר המכשיר. ואעפ"כ אינו מחוור שאם אמרו במשקין שמכשירין שלא לרצון גזרו משום משקין היוצאין לרצון יאמרו בלא הכשר כלל לא מצינו דבר בלא הכשר טמא ומטמא אלא משמע דס"ל הכא דבוצר הוכשר בלא נגיעת משקין כלל ומחלפא סוגיא התם בפ"ק דשבת יז,א.

3 וכ"ת תירגמ' אדם והא מכשירין קאמר. שיטה זו מוחלפת, שבמס' פסחים דף י"ו ע"א תרגמ' אדם ולא מקשה עלה ואין משקין ומכשירין קאמ' וצ"ע א"ה, עיין בתוס' דפסחים שם.

3 פסחים פתח ↗

סְפֵק מַשְׁקִין לִיטָּמֵא — טָמֵא. לְטַמֵּא אֲחֵרִים — טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְכֵן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר כִּדְבָרָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לַכֹּל טָמֵא. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: לָאוֹכָלִין טְמֵאִין, לְכֵלִים טְהוֹרִין. וְסָבַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַשְׁקִין אִית לְהוּ טוּמְאָה בָּעוֹלָם? וְהָתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין טוּמְאָה לְמַשְׁקִין כׇּל עִיקָּר. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי הֵעִיד יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה עַל אֵיל קַמְצָא דְּכַן, וְעַל מַשְׁקִין בֵּית מַטְבְּחַיָּא דְּכַן! הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר דְּכַן מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְרַב, דְּאָמַר דְּכַן מַמָּשׁ — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַחֲדָא. וְהָא ״כִּדְבָרָיו״ קָאָמַר, דִּנְפִישִׁי. וְעוֹד, וְהָא ״וְכֵן״ קָתָנֵי! קַשְׁיָא. גּוּפָא, רַב אָמַר: דְּכַן מַמָּשׁ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן. רַב אָמַר דְּכַן מַמָּשׁ, קָסָבַר טוּמְאַת מַשְׁקִין דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזַרוּ רַבָּנַן — בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, וּבְמַשְׁקִין בֵּית מַטְבְּחַיָּא — לָא גְּזוּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּכַן מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן. קָסָבַר טוּמְאַת מַשְׁקִין עַצְמָן דְּאוֹרָיְיתָא, לְטַמֵּא אֲחֵרִים — דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזוּר רַבָּנַן — בְּמַשְׁקִין דְּעָלְמָא, בְּמַשְׁקִין בֵּית מַטְבְּחַיָּא — לָא גְּזוּר. וְכִי לָא גְּזוּר רַבָּנַן — לְטַמּוֹיֵי אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא לִבְרֵיהּ: כִּי עָיְילַתְּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, רְמִי לֵיהּ: מִי אָמַר שְׁמוּאֵל דְּכַן מִלְּטַמֵּא טוּמְאַת אֲחֵרִים, אֲבָל טוּמְאַת עַצְמָן יֵשׁ לָהֶן? קְרִי כָּאן: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל״. אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מִידֵּי דְּהָוֵה אַרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: רְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ לָא אִיקְּרִי טָמֵא, הַאי אִיקְּרִי טָמֵא! קַשְׁיָא. תָּא שְׁמַע: ״וְכׇל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכׇל כְּלִי יִטְמָא״! מַאי ״יִטְמָא״ — הֶכְשֵׁיר. הֶכְשֵׁיר — מֵרֵישָׁא דִקְרָא שָׁמְעַתְּ לֵיהּ, ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְגוֹ׳״! חַד בִּתְלוּשִׁין, וְחַד בִּמְחוּבָּרִין. וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בִּתְלוּשִׁין — מִשּׁוּם דְּאַחְשְׁבִינְהוּ, אֲבָל מְחוּבָּרִין — אֵימָא לָא. וְאִי תְּנָא מְחוּבָּרִין — מִשּׁוּם דְּקָיְימִי בְּדוּכְתַּיְיהוּ חֲשִׁיבִי, אֲבָל תְּלוּשִׁין — אֵימָא לָא, צְרִיכִי. תָּא שְׁמַע: ״אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר״. מַאי ״יִהְיֶה טָהוֹר״ — מִטּוּמְאָתוֹ. וּתְלוּשִׁין מִי מַכְשִׁירִין? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַשְׁקִין בֵּית מַטְבְּחַיָּא לֹא דַּיָּין שֶׁהֵן דְּכַן, אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְשִׁירִין. תַּירְגְּמָא עַל דָּם, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לְדַם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר — שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״, דָּם שֶׁנִּשְׁפָּךְ כַּמַּיִם — מַכְשִׁיר,

« חידושי רמב"ן על חולין ל״ה ע״ב חידושי רמב"ן על חולין ל״ז ע״א »