חידושי רמב"ן על חולין י״ז

1 רע"ק סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. והא דכתיב כי ירחק ממך וזבחת למאי אתא ע"כ ללמד שמתחלה לא היו צריכין לזביחה והא דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר לא בא אלא לומר בכל אות נפשך תאכל בשר ובלבד בזביחה אבל בנחירה לא תאכל לעולם. ואפשר שמתחלה בשר תאוה התירו להם במדבר בשר נחירה ועכשיו אסר להם שלא יאכלו בשר תאוה אלא בזביחה ורי"ש סבר בשר נחירה לא אשתרו כלל הלכך הא דכתב רחמנ' בכל אות נפשך תאכל בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר להתיר אתא ולמדנו ממנו שלא נאסר שנאסר להם ולפי שהיה ובכלל איסור ובא לכלל היתר הוצרך הכתוב לחדש שבזביחה יאכלו ולפיכך כתוב וזבחת כשהתי' בשר תאוה צוה להם בשחיטה שאלמלא כן מנין לנו שחיטה בחולין כלל. אבל רש"י ז"ל פי' דהאי דכתי' וזבחת מפיק ליה רי"ש לדרשי אחריני לומר שאין לך בפסולי המוקדשין שנפדו אלא התר זביחה ואכילה כדדריש בבכורות א"נ לומר לך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב לאסור שחיטת חולין בעזרה, ולישנ' דגמרא דייקא כדפרישי' דלפרושי טעמייהו דרי"ש ורע"ק אתמר הכא דרי"ש סבר ורע"ק סבר וכו' והנך דרשי ממילא מישתמעי מינה מריבוייא דלישנא דקרא דכי ירחק תדע דהא מקשי' לרי"ש מכאשר יאכל את הצבי ואת האיל אינהו גופייהו מי הוו שרו בבשר תאוה ואי מהאי קרא פי' – דשחוטי חוץ נסיב לה הא מפורש הוא אשר ישחט שור או כשב או עז וכתיב נמי ואל פתח אהל מועד לא הביאו שאין הכתוב מדבר אלא בראויין לפתח אהל מועד ועוד לרי"ש מצות כיסוי הדם שנאמרה באותה פרשה ואיש איש אשר יצוד וגו' אינה מצוה הנוהגת בשעה שהמצוה האחרת נוהגת שהרי כשבשר תאוה אסור אין שוחטין אלא קרבנות ואין דם קרבנות מתכסה אלא ללישנא דמסקינן כצבי ואיל ועוף שאינו קרב טעון כיסוי. ואי קשיא, מנא להו לרי"ש ורע"ק הכי דלמא בשר תאוה לא איתסר ונחירה לא אישתרי וקראי להנך דרשי אתו כי תאוה ללמד דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתאבון וכי ירחק לומר בריחוק מקום אתה זובח לאו מילתא היא דהא כי ירחיב ה' אלהיך כתיב וע"כ לחדש לך דין אחר לאחר ביאת הארץ אתא למר קאי אקרא גופיה ולמר מדריש אקרא דלקמיה הא לכ"ע דין מחודש הוא דכתי' הכא. וי"א דלעולם הא כתב רחמנ' ואל פתח אהל מועד לא הביאו אפי' בחולין קאמר לומר שלא ישחטו אלא קדשים לשלמים ובהא פליגי רע"ק סבר לא איתסר בשר תאוה כלל וזה שאמר הכתוב ואל פתח אהל מועד לא הביאו אסר השחיטה בחולין על כרחין בשר נחיר' היו אוכלין רי"ש סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל וממילא נאסר בשר תאוה מדכתיב ואל פתח אהל מועד וכו'. וכבר כתבתי שזה טעות לומר דברי הכל הוא ליאסר שחיט' בחולין משום דפרשת שחוטי חוץ לדורות כתיב וכדאיתא בת"כ ואם כדברי אלו ברייתא דספרא אמאן תרמייה. ועוד ק"ל לשיטתו של רש"י ז"ל דתניא במס' זבחים דם יחשב לרבות את הזורק דברי רי"ש אלמא לרי"ש נמי קראי נמי בשחוטי חוץ כתיבי ועיקר טעמייהו דרע"ק ורי"ש דמר אמר בשר תאוה לא איתס' כלל ומר אמר בשר נחירה לא אישתרי לא מתפרש בגמ' אלא סברא היא מר ניחא ליה למימר הכי ומידרשינהו לקראי בהכי ומר ניחא ליה בהכי. ואפשר דטעמיה דרע"ק לא אתסר מדכתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו כדאמרינן בסמוך ורי"ש דאמר בשר נחירה לא אישתרי כלל שלא מצינו חובת הגוף תלויה בארץ ומצינו להם שחיטה במדבר הצאן ובקר ישחט להם ועוד דכתיב ושחט את בן הבקר ולית ליה קדשים שאני. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי סעד לרש"י ז"ל במדרש אגדה באלה הדברים רבה רבנן אמרי הרב' דברים אסר הקב"ה וחזר והתירן במקום אחר תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד שנאמר ואל פתח אהל מועד מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא וכאן חזר והתירן להם שנאמר בכל אות נפשך נפשך תאכל כשר מנין ממה שקרינו בענין כי יכרית ה' אלהיך. וכן נראה עוד בברייתא השנויה במחלוקת רי"ש ורע"ק בויקרא רבה בפרשה זו. מעתה צריכין אנו להדחק ולתרץ מה שהדחקנו בו פירו' זו של רש"י ז"ל למעלה ונאמר דלרי"ש איתסר בשר תאוה אלא שהיו מקריבין ומקדישין שלמי' במשכן ואם שחט חייב כרת חזר והתיר להם תולין בחוץ ונשאר כרת בקדשים בחוץ לדורות.

2 איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל. פי' דלרע"ק מהו אבל נחרו משבאו לארץ ודאי אסורין לאחר מכאן ואפי' בשבע שכבשו נמי אסורין דכי שרא להו רחמנא שלל כנענים שלא להפסיד מהם כל טוב אבל לא לנחור משלהם ולאכול שהיה להם לשחוט ולרי"ש דאמר בשר נחירה מעיקרא לא אישתרו להו אם נחרו והכניסו לארץ בלאחר מכאן ליכא למיבעי דאסורין הן ואי נמי בז' שכבשו אסורין הן ודאי לפי שהיה להם לשחוט אלא אליבא דרע"ק מיבעי ליה. וכן נמי באיברי בשר תאוה ששחטו מחול לרי"ש לא קמיבעיא ליה כלום דפשיטא ליה שכן אסורין כל זמן דהוי מקרבי למשכן ואפשר להם לשחוט שלמים ולאכול וכדכתיב וכי ירחק דמשמע בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אלא שלמים. וי"א בשר תאוה לרי"ש פשיטא ליה דמותר כיון דעתיד להתיר להם לאחר כיבוש וחילוק לא החמיר עליהם בשעת כיבוש וחילוק דהשתא לאו דידהו יהיב להו דידהו שקיל מינייהו.

3 סכין שיש בו פגימות הרבה תידון כמגירה. פירש"י ז"ל ואפי' כולן מסוכסכות מדקא פליג כשאין בה אלא פגימה א', וזה אמת. אבל מה שפירש במסוכסכת שיש לה עוקץ אחד זקוף והב' מוחלק במשחזת ופי' הטעם בפיסול פגימות הרבה שעוקצי פגימה קורעין הן ואין חותכין בין בעוקצו בין בפגמי כשהוא יורד ממנו כלומר בין בהולכה בין בהובאה ובחדא דקיימא ארישא דסכינא שחיטתו כשרה מפני כשהוליך לא היה כח לסכין להחליש עד שעבר הפגם ואין כאן ספק נגע הסכין בעוקץ בסי' אבל אוגרת מורשא קמא מחליש עור ובשר והשני בא לפגוע בסי' וקורעו זה אינו מחוור כשהכשירו בשחיטה הכשירו ואפילו בעור שנפגם ואפי' בחצי קנה פגום נמי הכשירו דליכא למימר מחליש עור ועוד שב' מורשות האוגרות סמוכו' ותכופות הן שאי אפשר לא' לחתוך עור ובשר קודם שתגע הב' והיה לו להכשיר בה בדקיימ' ארישא דסכינ' והוליך ולא הביא לפי' הזה. ואין לי בזה טעם ברור, אבל פי' מסוכסכת מרוח א' שעוקץ הפגימה כפוף כעין מגל קציר ופי' מורשא מחליש ובזע היינו בסי' שהעור שנחלש המורשא מסתכסכת בו וקורעת ואין המסוכסכת קורעת אלא מצדה הא' שהפגימה בה וזה עיקר הוא. ומיהו פסולפגימות הרבה במסוכסכות אינו מתחוור אלא שאימר דכי איכא טובא גזרינן שמא תחזור הסכין לאחוריו מעט ופגעה פנימה בסי' וקרעו אבל בחדא ליכא למיגזר. והיינו טעמא דמגל קציר דרך הולכתה שאע"פ שאין לחוש בה לקריעה לא הכשירה אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה גזרו הולכה אטו הובאה ואע"ג דבמגל יד בדיעבד לא גזרי' צדו הא' אטו צדו הב' משום דהא שכיחא טפי שאפי' שלא לדעתו של שוחט אפשר שהביא מעט בהולכתה ונפסלה שחיטתו וכן בסכין שיש בה פגימות הרבה אפי' מסוכסכות אבל כשיש בה פגימה א' ליכא למיחש ומיהו דוקא דקיימ' ארישא דסכינא אבל באמצע גזרי' שמא יחזור ויבוא ולא ידוע כדפרישי' וזה אינו מחוור בפגימה אחת ליכא למיחש דמינכרא מילתא. ועוד תמיה לי מילתא, ל"ל פגימות הרבה אפי' בפגימה א' כעין פגימות הרבה והיכי דמי דלא קיימא ארישא דסכינא שחיטתו פסולה והא לא ק' לרבינו הגדול דסבר דכי אוקימת' כשהוליך ולא הביא הדר ביה מתירוץ קמא דאוקי כגון דקיימא ארישא דסכינא אלא אפי' קיימא באמצעיתא דסכינא כל הוליך ולא הביא שחיטתו כשרה, ואי קשיא מעיקר' כי אוקמה כגון דקיימא ארישא דסכינא ליפריך אי הכי רישא מאי איריא פגימות הרבה ולא קשיא דעדיפא מיניה טפי טובא אקשי ליה מינה ובה. ומסייע הך סברא דמרן ז"ל דאמרינן בסמוך כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ולא מסיימו בה דקיימא היכא אבל רש"י ז"ל פי' כדקיימא ארישא דסכינא וכן הוא לפי דרך פירושו וכך נמי פסק בעל ה"ג. והוי יודע דהאי סכין דקאמרי' הכא בסכין שיש בה שיעור שחי' בלחוד דהיינו מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר ואם יותר מכאן אע"פ שיש בה פגימות הרבה אפשר שלא תידון כמגרה כגון דמרחקי מהדדי שיעור שמוליך ביניהם כשיעור שחיטה. והכי תניא סכין שיש בה פגימות הרבה הרי זו כמגרה אם יש לה בין פגימה לחברתה מלא שתים בצואר שחיטתו כשרה אין בה אלא פגימה אחת וכו' והך ברייתא כולה כשהוליך ולא הביא לפיכך בשתי פגימות שאין בין פגימה לחברתה מלא ב' צוארים פסולה אבל הוליך והביא ונשמר שלא נגע בפגימות אפי' אין בין פגימה לחברתה אלא כל שהיא שחיטתו כשרה ולא גזרינן בדיעבד שמא יגע בפגימות כדגזרינן במי שהעביר הפנימות בצואר דרך הולכה דשאני התם שמא הביא ידיו לאחוריו שלא מדעת כמו שפי'. ויש לי לדקדק, בשוחט עוף בסכין שיש בה פגימה אחת בקנה למה הוא פוסל שהרי פגימה קטנה אי אפשר שיקרע מן הסי' אלא משהו ותהוי כקוץ בעלמא הא קנה ברובו הוא וכשהפגימה באמצע הסכין י"ל שמא שחט חציו בחדידה וקרע משהו המשלים לרוב בפגימה ונפקא חיותא בפגימה כדאמרינן לקמן בשחט ישראל וגמר א"י אלא היכא דקיימא פגימה בראש הסכין מאי איכא למימר אלא כל זה גזרה כדפיר' לעיל וכאן נמי גזרו ולא הכשירו סכין אלא בראוי לשחוט בו עוף שחצי קנה שלו פגום ושראוי נמי לשחיטות כולם.

4 וכולן פגימתן כדי פגימת מזבח. וכמה פגי' מזבח כדי שתחגור בו צפורן. שמא גמרא גמירי לפגימת המזבח ששיעורה כן ולפיכך שיערו האחרות בה ותמה אני אם פגי' סכין ושיעורה כדי שתחגור בה צפורן א"כ למה צריכה אבישרא ומאן דבדיק במיא וכחוט השערה למה להו כולי האי הנהו ודאי א"ל דהכי בדקי בחוט השערה ובשמשא ובמיא אי אית בה פגימה או אין בה אם יש בה חוזרין ובודקין שיעורא כחגורת צפורן, וכל זה דוחק. ומ"מ אבישרא דקאמרינן צריכה ובשרא אכלה בשרא לבדקיה אמאי הרי שיעור' בצפורן ואין בדיקת בשר ולא כלום. ונ"ל דאמוראי נינהו. דלמאן ובדיק אבישרא ואטופרא וחוט השערה ושמש' ומיא אפי' פגימה קטנה שבקטנות שאין הצפורן חוגר בה פוסלת בשחיטה ובלבד שתחגור או צפורן או בשר או אפי' חוט השערה אבל אם אינה חוגרת כלום הרי זה דומה לסאסא, ורש"י ז"ל פי' דמיא לסאסא שאין פיה חלק אבל פגם אין בה ומדמבעיא לן הא שאין בה פגם ש"מ כל פגם פוסל בה והכי קי"ל דהא רבנן בתראי הכי ס"ל ורבינו הגדול ז"ל נמי לא כתבה להא דרב חסדא וכן בעל הלכות ראשונות לא הזכירה כלל וכתב סכינא כי בדקי לה בשמשא ובמיא וחוט השערה וצריכא אבישר' ואטופרא וכו'. ומיהו ק"ל הא דאמרינן ואידך בחולין לא קא מיירי לימא דלא סבר לה הכי וא"ל דה"ל למימר ד' פגימות הן ג' כדי שתחגור בה צפורן ואחת בכל שהוא. והא דאמרי' כפגי' מזבח שפוסלת פירש"י ז"ל כדילפינן בשחיטת קדשים בפ' קדשי קדשים וזבחת עליו את עולותיך וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ובאבנא כל שהוא דכתיב אבני' שלמות. ואיכא דרמי הכי אי הכי קרא דעליו כי אתא לסידא אתא א"כ נימא נמי כל שהוא וא"ל עליו קרינן ביה כל היכא דלא מינכר חסרון דידיה ובפחות מכזית לא מינכ' אבל אבנים שלמות לגמרי משמע ומיהו בפחות מכאן לאו פגימה כלל, א"נ סברא הוא שאין אבן שלמה אא"כ חלקה לגמרי שלא תחגור בה צפורן אבל בסיד אי אפש' ושלם הוא עד דהוי כזית, וי"מ ד"עליו" כי אתא לאבנים הוא דאתא דאי מאבנים שלמות ה"א ה"מ בשעת בנין לכך נאמר עליו אבל חסרון הסיד מדבריהם הוא ולפיכך לא החמירו בו.