חידושי רמב"ן על חולין ע״א

מהדורה: חידושי הרמב"ן, ירושלים תרפ"ח-תרפ"ט

מפרשים:
1 ל"ג בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה שלא מצינו טרפה מפורשת בחיה יותר מבהמה ואע"פ שכתוב זאת החיה אשר תאכלו ודרשינן חיה אכול שאינה חיה לא תיכול והיינו טרפה סתם התם חיה ובהמה במשמע. וי"א דמ"מ קרא מפשטי' לא נפיק, וחיה כתי' ומונה והולך הוא למקומות שזו במשמע זו אע"פ שלא הוצרכ' ללמוד ממנה ונכון הוא לקיים גי' הספרים.
2 הניחא למ"ד אחת זו ואחת זו עד לכלב. פירש"י ז"ל וקרא דכתיב דכתיב לגר למעוטי הסריחה מחיים הוא דאתא אבל נראית לגר בשעת מיתה וחלה עליה שם נבלה לא פקע שם נבלה מינה עד לכלב. והכי איתא בגמרא בפ' הלוקח בהמה ור' יוחנן ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא. ואיכא דק"ל דגרסינן בפ"ב דע"ג א"ר כהנא ש"מ מדר' יוחנן נותן טעם לפגם מותר והוינן בה ומי איכא למ"ד אסור אין ר"מ דתניא אחד נותן טעם לפגם וא' נותן טעם לשבח אסור דברי ר"מ ר"ש אומר טעם לפגם מותר מ"ט דר"ש דכתיב לגר אשר בשערך נבלה הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה ור"מ ההוא למעוטי סרוחה דמעיקרא ור"ש סרוחה דמעיקרה לא צריכה דהא עפרא בעלמא הוא והא ר' יוחנן כיון דס"ל נו"ט לפגם מותר ע"כ דס"ל כר"ש דדריש נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה וי"ל דגמרא הוא דפריש בבכורות כדמצריך ליה לההיא אבל למ"ד משמיה דר' יוחנן נ"ט לפגם מותר מתרץ לה הכי דסבר ר' יוחנן שלא נתמעטה נבלה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור דגבי איסור כתי' גר אבל מטומאת נבלות לא נתמעטה עד שתצא מתורת אוכל לגמרי.
3 טומאה חמורה. פירש"י ז"ל נבלה לטמא אדם קלה לטמא אוכלין ומשקין ואינה מטמא אדם. ולא דייק משום דגרסינן בפ' הלוקח בהמה גבי בהמה שהפילה חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והוינן בה נהי דבמגע לא מטמאה במשא מיהא ליטמא ומשני משום דהויא לה טומאה סרוחה ופריך הניחא לבר פדא וכו' ואם כפירש"י ז"ל היכי ניחא ליה דהא מדקתני אינה מטמאה טשמע דאפי' אוכלין ומשקין נמי לא מטמא. ושם פי' רש"י ז"ל, טומאה חמורה משא שהוא מטמא בגדים טומאה קלה מגע ומיהו הא נמי ל"ג ל"נ דבר"פ דם חטאת בכריתות משמע דטומאה חמורה אדם וטומאה קלה אוכלים ומשקין דאמרינן התם אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה וכולה שמעתא דהתם קושיא לב' לשונות של רש"י ז"ל ומשם פי' אחרים דטומאה חמורה היינו נבלה שמשנפסלה מלאכול אדם אינה מטמא' כלל וטומאה קלה היינו אוכלין שמשנפסלה שוב אין מקבלין טומאה כלל אבל אינם נפסלין עד שיפסלו מאוכל הכלב כדתניא בפסחים דף מ"ה ע"א הפת שעפשה ונפסל מלאכול אדם ועדיין הכלב יכול לאוכלו מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ולא סבירא לן כר' נתן, וכן פר"ח ז"ל. וכן עיקר דמש"ה פליג בהו בר פדא ואמר נבלה לגר ואוכלין עד לכלב אבל להני תרי קמאי לא מחוור טעמי' מאי שנא מגע ממשא ומ"ש אדם מאוכלין אם נתמעטה נבלה זו מלטמא ודאי מכל טומאה שלה נתמעטה. כך מצאתי שמועה זו בתוס' רבותי' הצרפתים ז"ל ויפה כיוונו בפלפולן חוץ ממה שהקשו מבכורות שאין קושיא משם ללשון של רש"י ז"ל משום שחררת דם כיון דלא מטמא במגע כלל דין הוא שלא תטמא במשא כלום דאדם לא מטמא במשא כיון דלא חזיא לגר וטומאה קלה לטמא אוכלין אין מטמא לפי שאין משא לאוכלין וכך מפורש במשנה במ' זבים וכך נמי שנויה בת"כ שאין כלים ואוכלין מטמאין במשא שאין נושאין את הנבלה ואין משא אלא לאדם ולפי' כתבתי זה להתלמד בה.
4 הא דאמרינן שלא בפניו מחזא חזיא. פירש"י ז"ל בחתיכה קטנה שאינו ניכר בה ודאמרי' במ' כתובות ה לא צריכה דאפשר לאהדורי ע"י הדחק דקים ליה בדרבה מניה משום דא"נ אהדריה מימאסה ולא חזי' לבעלים וכדפירש"י ז"ל התם בחתיכה גדולה שנאסרת אליו שנמאסת אפי' שלא בפניו דהא תלמוד שאינו יכול להחזירה אלא ע"י הדחק. ולי נר' התם לפוטרו בכדי שיעור פחת דמיה אבל לגמרי אי אפשר שהרי היתה ראויה לכלב.
5 אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן. ואי קשיא לימא מה לכלי חרס שכן אינו נעשה אב הטומאה תאמר באדם שהוא נעשה אב הטומאה א"ל אטו אנן לעשותו אב הטומאה בלחוד קאמרינן לענין הצלת טומאה קאמרינן וכיון שבכל מקום מצינו אדם מציל בטומאה יותר מכלי חרס אין אבות הטומאה ראיה לדין וי"א אף זו טהרה לאדם שכל שאינו מטמא אדם וכלים אינו נעשה אב הטומאה. ואינו מחוור.
6 טומאה בלועה תנינא טהרה בלועה תנינא. ק"ל, טומאה בלועה מתני' היא דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד וא"ל אה"נ. וניחא ליה לאתויי הך מתני' משום דתרוייהו איתנהו בה.
7 כי קאמר רבה כגון שבלע ב' טבעות. פירש"י ז"ל דאי ממתני' דקתני בלע טבעת טמאה הו"א טעמא לאו משום בליעה הוא אלא משום דמגע דטומאת בית הסתרים לאו מגע היא כדאמרינן במ' נדה וידיו לא שטף במים וגבי טבעת ליכא למימר תטמא במשא שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו אבל טומאת מת אעפ"י שהוא אב הטומאה אין לו משא וטבע' טהורה נמי דתנן דלא מטמאה מחמת אדם נמי טעמא משום טומאת בית הסתרים דאדם לא מטמא. ואי קשי', והא ע"כ משום טהרה בלועה היא דטבעת טהורה כמו שהיתה שאע"פ שאין בית הסתרים של אדם מטמא תטמא מחמת אהל שנכנסה לשם אלא ש"מ טהרה בלועה לא מטמאה ואדם מציל על מה שבתוכו וי"ל אה"נ שהוא ככלי מוקף צמיד פתיל שאינו עומד באהל אבל במגע ומשא אימא ליטמי קמ"ל רבה. ולהאי פירו', הוה לן למימר בגמ' אמר לך רבה התם משום דמגע בית הסתרים הוא אלא כיון דלא משכחת טהרת בלועה אינה מטמאה בלא טעמ' דבית הסתרים אלא כגון בב' טבעות דהיינו בגמרא לפרושי לרבה וממילא מידחא מתני' מטעמי'. וק"ל, דהא מתני' היא דתנן האשה טהורה והיינו משום טומאה בלועה אלא משום שמיעטו הכתוב לולד במעי אמו משום דכתיב על פני השדה כדר' ישמעאל. וי"א עובר ירך אמו הוא ולא משא איכא ולא מגע איכא ואפי' לרע"ק עובר לא מטמא אמו לעולם אלא לחיה בלבד בנגיעה וזה פי' הראב"ד ז"ל. ותו ק"ל מאי דקאמר שאין טבעת טמא מת מטמ' במשא שהרי חרב הרי הוא כחלל והיינו לכל דבר בין למגע בין למשא וי"א אפי' לאהל ושמא בחרב שנגע לטמא מת שהוא אב הטומאה עסיקינן ואין טמא מת מטמא במשא וה"ה לטבעת. אבל לא נתפרש זו מנין לו לרש"י ז"ל שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו שהרי מדרס הזב מטמא במשא וכדאיתא בריש כלים ובת"כ ומקר' מלא דבר הכתוב והנושא אותם וגו'. והר"מ הספרדי ז"ל אמר שאין חרב כחלל למשא ולא לאהל שאפי' במת עצמו אין משא מטמ' בו אלא מדין ק"ו וכ"כ בפי'. ומ"מ אין פירוש רש"י ז"ל עולה יפה דודאי רבא מעיקרא טומאה בלועה אינה מטמאה דקאמר רבה מידע הוה ידע רבא ללמד שהיא במעוברת ואינה מטמאה במשא ועלה קאמר תנינא ולא מייתי ליה ממגע בית הסתרי' תנינא. וי"מ דטומאה בלועה תנינא הכא והתם וטהרה בלועה תנינא התם דבמשא לא מטמו אלא הו"א ה"מ לבלוע דלגבי דידיה חשיב עיכול אבל ב' טבעות אחת טמאה ואחת טהור' כיון ששניהם במקום א' אימא כמאן דמנחן בקופסא דמו קמ"ל רבה והכי דייק לישנא דגמרא. וק"ל מיהא, מאי האי דקאמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה דאלמא פשיטא ליה האי טפי מהאי הרי אפילו כשת"ל טהרה בלועה מטמאה כיון שטומאה בלועה אינה מטמאה אי אפשר לב' טבעות שיטמאו ולזו לא הוצרך רבה לק"ו האמור למעלה וי"ל דה"ק כשם שטומאה בלועה אינה מטמא לבולעה כלל ואפי' במשא כך אם היתה עם טהרה בלועה אינה מטמא' אותה אבל ק"ו שאמרנו אינו יכול לקשרו בענין אלא שהגמרא הוא שפי' למאי דקס"ד מנא לן שטומאה בלועה אינה מטמאה לבולעה וטהרה בלועה אינה מטמאה ורבה מאי דקמ"ל בב' טבעות לאו מתורת טבעות ק"ו אמרה אלא סבר' דנפשיה הוא שאין לחלוק בין זו לזו.