חידושי רמב"ן על חולין פ״ה

1 דנין שחיט' משחיט' ואין דנין שחיט' מטביחה. איכא למידק והא גבי גנב וטבח פליג דר"מ אית ליה שחיט' שאינה ראויה שמה שחי' ור"ש סבר דלא ואמאי והא טביחה התם כתיבא ביה וליגמר טביחה מטביחה וא"ת כיון דגמרי' הכא שחיט' משחיטה לומר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחי' שוב אי אפשר למגמר טביחה מטביחה ולומר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחי' משום דקשיין אהדדי זו אינה תשובה חדא דמאי אולמי' דהך מהך ליגמר טביחה טביחה ולא ליגמר שחיטה שחי' ועוד שי"ל כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחי' וכאן שחי' שאינה ראויה לא שמה שחיטה. וניחא לן שאין אדם דן ג"ש מעצמו ור"מ ג"ש דשחי' גמיר אלא שאין ידוע אם ג"ש דשחי' שחי' או שחיט' טביחה הלכך עדיפ' ליה למיגמר דשחי' שחיטה אבל ג"ש דטביחה טביחה לא גמיר. וי"ל כיון שבכסוי הדם ובאותו ואת בנו בשתיהן שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיט' וטביחה לא כתיבה אלא גבי תשלומי ד' וה' מוטב ללמוד שחיטה שחיטה ולדון בשניהם מיעטן מענין הכתוב בהן וידחה לשון טביחה שאינו אלא במקום אחד ולא לבא לשון טביחה ולדחות ב' דינין הללו ללמוד את שתיהן אי אפשר דב' גזירות שוות דשחיטה וטביחה לא גמרינן.

2 דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשי'. ואי ק' נימא אותו ואת בנו נוהג במוקדשים דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה קדשים מקדשים וגבי חולין אינו נוהג אלא בשחיטה ראויה מחולין לאו קו' היא דאותו לאו שכתוב באותו ואת בנו או משחיט' שחיטה גמרינן לה או משחי' טביחה גמרינן לה ולחלקו אי אפשר וא"ת מאי אולמיה דהך מהך י"ל שמצינו בכיסוי הדם ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לפי' אומר בכולן דלא שמה שחיטה הלכך בחולין דשמה שחי' ליכא למימר דגמרי' חולין מחולין ובקדשים דלא שמה שחי' אמרי' בכל מקום לא שמה שחיט' אלא בשחוטי חוץ בלחוד הוא דקרייה רחמנא שחיטה. והוי יודע שר"מ ור"ש בכל מקום נחלקו אפי' אין כתוב בהן שחיטה ולא טביחה דגמרי' מכסוי הדם ואותו ואת בנו אבל לר"מ דמחלק בהו הכל לפי מה שהוא נדון ולא אתפרש לענין גנב וטבח מאי ס"ל ולא בשוחט חולין בעזר' ושאר מקומות ומסתבר' לר' כולהו שמה שחיטה דגמרי' מאותו ואת בנו דכתיב ביה ל' שחיטה וכסוי הדם לא מל' שחיטה אתי דהא שפיכ' הוא דכתיב ביה ומאשר יאכל אתיא והיינו דקאמרי' לענין בן פקועה לא צריכה דר' סבר לה כר"מ ותהני ליה שחיט' אמו להתירו באכילה וכו'.

3 הא דאמרינן השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי. ומקשי' הא אמר ר"מ בן פקועה טעון שחיט'. תמהני ולימא השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' מת או בן ח' חי דלשתרי בשחי' אמו דאפי' לר"מ אינו טעון שחיטה. ויש שסוברין דבן ט' מת או בן ח' במעי טרפה אסורין הן דע"כ לא התיר ר' יהומע בפ' ואלו טרפות אלא כשנולד א"נ בבן ט' חי דלאו ירך אמו הוא דהא אית ליה חיות בפ"ע אבל בבן ח' או בן ט' מת אסורים הן. וזה אמת הוא לפי המסקנ' לפי שמוע' זו דהא ליכא דמתיר להו בשחי' אבל למאי דקאמרי' השתא דשחיטה דאם טרפ' תתיר עובר באכי' בדין היה שתתיר אפי' בן ח' אלא מיהו י"ל דרבותא קאמר דאפי' בן ט' חי דלא מהניא לי' שחי' אמו אלא שאינו צריך הוא לישחט לא מהניא ואין צ"ל בבן ט' מת שאין שחי' דטרפ' מתרת טרפ' אחרת באכילה שהרי הנפל הזה בעצמו אסור ונבלה הוא.

4 וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזר' דאורייתא. פירש"י ז"ל דאבריית' קאי דמתיר נמצאת טרפה דאי מדרבנן וטעמא דאסירי משום גזר' דאתו למשרי אכילת קדשים בחוץ אפי' שאינה ראויה נמי דאתי לאתהנויי מקדשים פסולין. ואחרים פי' ממתני' דתנן חולין בפנים חכמים פוטרים ואי מדרבנן היכי אתי מדרבנן ודחי כיסוי דאוריית'. ויש מגמגמים בזה, א"כ מאי האי דא"ל אין והתני' מאי אולמה מהני וזו אינה שאלה שאפשר לדחות ראיה זו ואין לדחות זו ועוד דהכי קא"ל אין דאשכחן ליה בעלמא דאמר הכי ומיהו לא משמע בגמ' דאמתני' קאי דאפשר דממתניתין ליכא למגמר משום שאם אתה מחייב בכסוי אתי למשחט שחיט' ראויה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ויש לפ' דאפרקין קאי דקאמרי' סד"א הואיל ואר"ש מותר אלמא כמאן דקטלה דמי למימר דלר"ש שחיטה שאינה ראויה היא מן התורה ולא שמה שחיט' וכמאן דקטלה דמי דאלו לרב פפא ס"ל דטעמיה דר"ש משום דחולין שנשחטו בעזר' דרבנן כדשמעינן ליה בעלמא דאמר המקדש בהן מקודשת ולא גזרו עליהן אלא איסור אכיל' והא דקתני טרפה רבותא אשמעינן שאם התירנ' בהנאה לא הפסיד כלום אפ"ה לא גזרינן שמא ישחוט טרפות בעזרה וא"ל אין סבר ר"ש דאורייתא, כן נ"ל. והסיוע לזה הא דגרסינן בפ' האיש מקדש המקדש חולין בעז' ר"ש אומר מקודשת והוינן בה למימר' דסבר ר"ש לאו דאורייתא ורמינהו חולין שנשחטו בעזר' ישרפו וכן חיה ולא רמינן עליה ממתניתין דכסוי הדם ולא מדתניא השוחט ונמצאת טרפ'. אלא שאין הקושיא לפי' של רש"י ז"ל, דדילמא הך בריתא דשוחט ונמצאת טרפ' לא שמיע להו א"נ חדא מינייהו נקט א"נ כדי שלא לתרץ לו בפשיטות הכא נמי בשוחט ונמצאת טרפ'.

5 הא דאמרינן אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמ'. פירש"י ז"ל דאטו סיפא נקיט האי לישנא דהא ודאי מהיכא דאיתרבי בהמ' בקידושין איתרבי חיה. ובמסכת קידושין נח, א פירש"י ז"ל דה"ק אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה לשרפ' כיון דבהמ' וחי' אסורים בהנא' מדאוריית' ובהמ' גזרו עליה לשרפ' משום קדשים השוו מדותיהם אף לשרפ' שלא יאמרו זו מד"ת וזו מד"ס אא"א שאיסור עצמו מדבריהם היכי גזרינן בה אפי' איסור כלל דהא לא אתי למטעי בחיה משום קדשים והראב"ד ז"ל כתב שם בפירושיו דחי' אסמכתא דרבנן היא.