ריטב"א על כתובות ק״ב

1 לא בשטר פסיקת' וכדרב גידל העדים חתמו התנאים שביניהם בשטר גמור בלשון עדותם קמ"ל. שאע"פ שלא פסקו בעלי דברים אלא בדיבור מהני ולא בעי קנין, ת"ש כתב לכהן שהיא חייב לו וכו'. פי' משמע לן אע"פ שכתב לו כה"ג דאי לא מאי למימרא ופרקי' שאני התם דהא משועבד בפדיון בנו מדאורייתא אי הכי אמאי כתב דחיוב בנו ברור בינינו וה"ל בהא כאלו מעידים עדים וחותמין בשטר גמור ול"ל כתיב' כלל לברר לו כהן זה מדאמר ל"ל כתב לברר משמע שעדיין יכול לומר פרעתי כדברי הגאונים ז"ל ולגבי הא שאינו אלא כדי לברר כהן בעלמא דכתיב' לכל שהוא סגי כן יש לפרש לפי שיטתו ז"ל:

2 כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות. פי' לא חתם בו הערב אלא שכתוב ואני ערב בעלמא כעין פלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן מדין הודא' שהוא מודה על עצמו שהוא ערב בו ומסרו בו בפני עדים הלכך פליגי תנאי בדר' יוחנן ור"ל דר"י דאמר כר' ישמעאל וכו' ואמרי' אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי ואפי' ר"י מודה דלדידי' פטור כי פליגי וכו' זו שיטת רש"י ז"ל לפי הנרא' מלשונו וכן פירשוהו בתוס' בשטתו והקשה ר"ת דההי' דערב היוצא אחר חיתום שטרות אינו מדין הודאה שהי' שטר ראי' אלא מדין חיוב ושטר מקנה והראי' מדאמרי' במסכת גיטין פ' המביא תנין בעי רמי בר חמא היו מוחזקים בטבלא שהוא שלה וגט כתב עליה מהו מי אמרינן אקנויי אקנית' ניהלי' או דלמא אתתא לא ידע לאקנויי ת"ש ערב היוצא לאחר חיתום שטרות דאלמא הא מתני' בשטר מקנה היא דומיא דגט דמי מדין הודאה ומה לי דלקנייה מלוה לערב לההיא ניירא היא אפי' מודה בשטר של מלוה חייב ונראה לי לתרץ לפי דברי רש"י ז"ל דמתני' דערב היוצא לאחר חיתום שטרות סתמי תני לה תנא בין שכתב לה לדרך הודאה ושטרי' לראיי' ובין שכתב בדרך חיוב ושעבוד דהשתא והכא בשמעתין מייתינן לה למפרך מיני' מאנפה כהודאה והתם פשטא מיניה באנפה דחיוב דתרווייהו איתנהו בהו זו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואפי' בדרך דחיי' דאזיל ומקשה הכא ואזיל הכי ופריך איפכא וכ"ש בזו שיש לו ב' לשונות כנ"ל, ובתוס' תירצו בענין אחר בשם ר"י ז"ל ולא ירדתי לבסוף דעתם בתירוץ ההוא ועוד הקשו מהא דאמרי' בסוגי' אליבא דבן ננס מודה ר"י דפטור וכי אמר איהו אליבא דר' ישמעאל ומנ"ל דלר' יוחנן דר' ישמעאל סבר כוותי' דאמר בשלהי בתרא אמר ר"י גופא חלוק היה ר"י אף בחנק ודלמא בחנק דוקא הוא דפליגי דר' ישמעאל סבר דמשעבד נפשי' ובן ננס סבר דחנק לא משעבד נפשיה אבל בכותב דרך הודאה מודה ר' ישמעאל שאינו הודאה וי"ל דכיון דלא קתני פלוגתא בערב שלא במתן מעות וקתני ערב היוצא אחר חתום שטרות ודאי הא קמ"ל דלר' ישמעאל בין מדין הוראה בין מדין שעבוד משתעבד בשטר זה דאפילו תימא דבדרך שעבוד שטר זה לא משתעבד כיון דלבתר מתן מעות הוא הא וודאי משתעבד מדין הודאה כשכתב סתם וכל שמחייב עצמו בלשון הודאה דמהני אף על גב דידע דלא הוה מחייב ליה מעיקרא היא מחוייב וכדמוכח בעובדא דרבא ואיסור גיורא שבפ' מי שמת דאף על גב דאינהו זוזי לאו דרב מרי נינהו ואיסור גיורא אפקדיה נהלי' ולא הוי תמן אורחא דלזכינהו רב מרי ע"י איסור גיורא כי מודה רבא דהנהו זוזי דר' מרי נינהו זכי ביה איסור גיורא וכן כתבו גדולי חכמי פרובונציאה וכן היה אומר מורי רבי' ז"ל ומיהו קשיא טובא להאי שיטת' דרש"י ז"ל מנ"ל למקשה דכל הני מתני' דהא מותיב מינייהו אפי' למאי דקס"ד דמיירי בדלא כתיב אתם עדי דלמא דמתני' דהכא ובההיא דכהן וכלהו שכתב בהו אתם עדי ור"ת ז"ל פי' כל שמעתין בסוגיין אחר דהא אוקימנא לפלוגת' דריש לקיש ור' יוחנן באומר לו אני חייב לך מנה בשטר לאו מדין הודאה אלא שניהם מודים שלא היה חייב לו כלום אלא רצה לחייבו ולשעבד לעצמו ונכסיו בשטר מקנה וחתם לו שטר גמור בעדים או בכתב ידו ובהא הוא דפליגי דר"ל סבר דאע"ג דאדם מקנה דבר מסוים בשטר אין אדם מתחייב ומשעבד נכסו בשטר בשטר חיוב לכתחילה שהו' בדרך מתנה וההי' דהוציא עליו כתב ידו שהו' חייב מדין הודאה הוא והא דאמר ר' יוחנן חייב אלימא מלתא דשטרי' וכאלו אמר לו אתם עדי אין הדמיון טוב שהרי אין זה ענין לזה אלא איידי דנקט מעיקרא דאי אמר ליה אתם עדי וכו' נקטי הכא תלמוד' בדאוקימתא ומייתני' ההוא דכתב לכהן דמשמע דהוא בא עתה לחייב עצמו לכהן שהרי אינו חייב לכהן זה כלום ומהדרינן דשאני התם שכבר היה מחויב בדרך כלל בפדיון הבן לכהן זה או לכהן אחר וכיון שכן יכול הוא לסיים שעבוד לכהן זה משא"כ בדבר שאין עליו שום שעבוד ופרכי' אי הכי אמאי אין בנו פדוי פי' א"א בשלמ' בחיוב לכתחלה הוא אין בנו פדוי אפי' כשיתן אא"ב במפ' כדפירש שהוא פודה א"כ ל"ל כתב בשלמא לדידי חיובא דאורייתא לא חשיב חיובא כיון שאין כהן יכול לתובעו בדיינא ומצוה בעלמא דכיון דחיוב לכתחילה הוא לא חשיבה נתינה ופרעון שעבודא דשטרא אא"א שחשיב משועבד מעיקרא אם כן כשכותב לו עכשיו אינו אלא בזוקפו עליו במלוה בשטר וזקיפת מלוה כפרעון חשיב ואפי' תימא שאינו פדוי' מהשתא דין הוא שיהא פדוי' מעכשיו וכשיתן ואלא מתני' משמע דאין בו פדוי כלל ופרקינן מדרבנן בעלמא הוא שאינו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות בעלמא ופרכינן מערב היוצא לאחר חיתום שטרות דמיירי כשבא להתחייב מדין חיוב ושעבוד כדמוכח במסכת גיטין ואמרי' דרבי ישמעאל היא דפליגי ושיטה נכונה היא וזו שיטת רבינו ז"ל ולענין דינו של רש"י ז"ל שכתב להוציא עליו כתב ידו ולא הוה חתום בו שמו אלא שמסרו בפני עדים נראה דאפי' מדין הודאה מהני לרבי יוחנן דקיי"ל כוותי' ואפי' לשיטת ר"ת ז"ל ואע"ג דלא אמר אתם עדי דאלימ' מלת' דשטר' אבל כשלא מסרו בפני עדים וזה טוען שלא נתחייב לו ולא הודה לו מעולם אלא שכתב כעין מזכרת או ע"פ עד אחד שהי' רוצה לחתום בו כעין תופס דשטר בעלמא הי' אומר ר"ת בשם רבותיו דלא מהני כיון שלא חתם לכתחלה ולא בסוף וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל ואע"פ שנתקיים בב"ד שזה כתב ידו אבל מצאתי בתשובה שאלה לרבי' הגדול הרמב"ן ז"ל וזה לשונו שאלת כתיבת ידו שחתם בראש המגילה ולא חתם בסוף מגילה יש אומר שהוא פסול מההיא דלא לחתום אינש אלא בראש מגלת' וכן נראה מעובדא מדאביי דהו' חתי' לההוא בזבינא בריש דמגלתא ועוד דבר המתברר מעצמו הוא דכל חתימה שבתחלת השטר אינה כלום מפני שיכול להזדייף וכי עדי' שחתמו בראש מגלה שמא כלום הוא אבל להוציאך חלק א"א דוודאי היכא דחתם בראש מגלה אם תופס השטר כולו כתב אחרים הוא אינו שטר אבל אם כתב ידו הוא כשר שאפי' לא היה חתום בו כלל אלא שכתב בכתבו ידו לויתי מפלוני כשר ויש לי ראיי' מדתנן גבי גיטין כתב בכתב ידו אין עליו עדים כשר ומפרש בירושלמי גיטין הללו גובין מנכסים בני חורין וכתב ידו דומי' דכתב סופר קאמרינן מה התם כתב ולא חתם אף זה כן ועוד מדאפליגו בטופסא דשטרא ש"מ טופסא דידי' בלא חתימה כשר וכן מתברר בפי' רש"י בשמ"ק הגירסא מפי' ר"ת ז"ל ומכאן אני דן בתר דינא בשמ"ק הגירסא בתרכיר"א שהשותפין מוציאין זה עם זה בכתב ידו לגבות מנכסים בני חורין עכ"ל בתשובה ושפתי' יושק משיב אמרי' נכוחי' אבל סוגין דגיטין כולא כשבעל מודה או כשיש עדים שנתנו לה לגרושין ואע"פ שלא היו עידי מסירה למעבד כריתות דכוותה אמרי' בירושלמי שגובין בשטרות אבל כשזה טוען שלא כתבו ולא לטופס בעלמא כדרך סופר ולא נתנו לו להתחייב עדיין י"ל כדברי אבי' נר"ו ומיהו הא דינא תרכיר"א כ"ה בשמ"ק שהשותפין מוציאין זה רעל זה מנהג השותפין הוא וכיון שכתב בפנקסיהם למידן מהם לנכסים ב"ח ועדיין הוא צ"ע ולענין דין מה שכתוב בתחלת התשובה שהחותם בתחלה וכתבו אחרים בסוף דלא מהני דברי רבינו ז"ל נכונים וברורים שהרי הוא מוכיח מסופו שהאחרים הערימו וכדמוכח מההיא דאביי אבל כשכתב הכל בכתב ידו והוא חתם ודאי נראה דמהני ואע"פ שיכול להזדייף אין בכך כלום כיון שאינו יכול לגבות ואינו אלא שטר ראי' הוא ניזוק בעצמו שלא חתך סוף הנייר וכן דנתי לפני רבי' הלוי ז"ל ואף רבינו הרשב"א ז"ל הודה לדברי:

3 גופא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך פי' הרשב"ם ז"ל דווקא שעמדו וקדשו באותו מעמד אבל במעמד אחר צריך קנין והיינו דנקטינן עמדו וקידשו ור"י ז"ל פי' שזה אינו דלעולם כל שקדשו על דעת התנאים הראשוני' הוא ועמדו לשון התלמוד הוא בכמה מקומות כדתנן ועמד פרנס א' ופרנס את אשתו מיהו כל שלא קדשו לא קנו וכן אם חזרו בהם בפני עדים קודם קדושין ובירושלמי אמרו שאין האם פוסק ע"י בתה ולא האח ע"י אחותו ואמרי' ג"כ שהאב אינו חייב אלא בפוסק בנשואין הראשונים ודעת הגאונים ז"ל הוה דמהני הא דרב גידל אפי' בפוסק ע"י עצמו מטבע ודבר שאינה ברשותו ושאינה נקנה בחליפין והא דרב גידל בחיוב דקנין הוא וכל דמהני התם מהני הכא בדברי'. ומסתברא מלתא דרב פי' מסתברא כי אי נמי מסתברא לעלמא. בבתי נערה פי' ובאבי' דוק' דקא מטי הנאה לידי' אבל לא בן הבן כלל בוגרת דלא מטי הנאה לידו לא והאלהי' אמר רב אפילו בוגרת דאי לא תימא הכי וכו' וש"מ שיכול אינש למימר כה"ג אפ' על מלתא דלא שמיע ליה כיון דאית ליה הכרחא דאמר ליה ודו"ק:

4 אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב פי' רש"י ז"ל ויש עיקר לכתיבתן לגבות ממשעבדי כשנכתבו או אין עיקר לכתיבת דאע"פ שנכתבו לא עדיף ממשעבדי כיון דלא הוו בהו קנין א"ל לא נתנו לכתוב שאעפ"י שנכתבו לא טריף ממשעבדי ומותבי' לרב אשי מדתנן הפקחין היו כותבין ומדנקט לישנא דכתיבא מכלל דהא נמי בכלל פקחותא דקרובי אשה כדי שתטרוף ממשעבדי דאע"ג דעיקר פקחותא דקתני תנא איכא מפני שאומרים כל זמן שאת עמי כדמוכח מתני' מ"מ הא נמי בכלל דאי לא לתני אומרין או פוסקי' ופרקינן דהא כתיבה אמירה היא כדתנן הכותב לאשתו דין ודברים ותני רבי חייא האומר ודקארי לה סבר דאדרבה התם בלחוד כדתני עלה רבי חייא ואין למדים משם למה שלא נתפרש לו כן ואותבינן מהא דתנן אין כותבין שטר ארוסין ולא מצי למטען פרעתי דהא ודאי כל היכא דלא מטא זימנא בלאו הכי נמי לא מהימן וכל היכא דמטא זמניה אפילו איכא כתיבה נמי מהימן דחזקה היא שלא היו כונסין אלא בכך אלא וודאי דעתייהו לכתוב לענין משעבדי קאמר ופרקינן דלרב אשי מתניתן בשטר קדושין וכדרב פפא ורב שרביא ושמעי' מינה דהלכתא כוותייהו כיון דרב אשי הכי סבירא ליה וכן פסק הרי"ף ז"ל אבל ר"ת ז"ל פי' דכל היכא דנכתבו פשיטא דגבי ממשעבדי והכא קא מבעיא לן אם צריכין כתיבה או אם טרוף ממשעבדי אפי' בלא כתיבה כלל דקלא אית להו אמר ליה שלא נתנו ליכתוב שאינה צריכין כתיבה ואקשי' דא"כ מאי פקחות דכותבין ופרקינן דמאי כותבין אומרין הדר אקשינן מדתנן אין כותבין שטר ארוסין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטר פסיקתא ממש אלמא בלא כתיבה לא טריף ממשעבדי ואוקימנא בשטר קדושין וכדר"פ, הדר פרכי' מדתנן מתו בנותיו וכו' והיא ניזונת מנכסי' משועבדי' אלמא לא נתנו לכתוב דבלא כתיבה נמי טריף ממשעבדי ופרקי' דמתני' בשקנו מידו ואיכא דקשיא לן להאי פי' למה לן לאוקמי בשקנו מידו לוקמה בשנכתב, וי"ל דאין הכי נמי ורווחא דמלתא נקטי שקנו מידו לוקמה בשנכתב. וי"ל דאין הכי נמי ורווחא דמלתא נקטי שקנו מידו להפוכי לגמרי הא דס"ד מעיקרא דליכא אלא אמירה גרידתא וכההיא דאמרי' בפ"ק דחולין כגון שלבנה באור ודכוותא בתלמודא טובא כך נראה לי ואף לפי שיטה זו אתיא דרב פפא ורב שרביא אליבא דרב אשי והלכתא כוותייהו כדפסק הרי"ף ז"ל והראב"ד ז"ל פירש נתנו לכתוב שלא מדעתם ואפי' נכתבו ליכא תוספת חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא ניתן לכתוב שלא מדעתם ואפי' וכו' דכתיבה מהניא להו ואקשינן ליה מדתנן הפקחים היו כותבין ואי איתא דבכתיבה איכא תוספת חיוב א"כ טפשים הם שעושין ממלוה ע"פ מלוה בשטר דהא בכתיבת בעל מיירי כדקתני כל זמן שאת עמי ופרקי' דמאי כותבין אומרין הדר אותיב רב אשי לרבינא מדתניא אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם דאלמא מהניא להו כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קדושין וכדרב פפא ורב שרביא הדר פרכינן לרבינא מדתנן והיא ניזונת מנכסי' משועבדים אלמלא מהני להו לכתיבה ובשלמא לרב אשי דמוקים לה בשכתב אלא לרבינא קשיא ופרקינן דמתני' לרבינא בשקנו מידו דוקא ולהאי פי' לא מצי לאוקמי לרבינא אלא בשקנו מידו ולפי שיטה זו פסק הוא ז"ל דלית הלכתא כרב פפא ור' שרביא דהא ליכא הכרחה דרב אשי ס"ל כוותייהו דהא מצי לאוקמא בשטרי פסיקתא כיון דליכא הכריחא מדרב אשי הוה ליה פלוגתא דרבא ורבינא לגבי רב פפא והלכתא כרבא ורבינא ואין פי' זה נכון מכמה טעמים חדא דלישנא דנתנו ליכתוב או לא נתנו לכתוב לא אתי שפיר ועוד דקא פריש לרבינא הוא דפרכינן ממהני' דאין כותבין שטר אירוסין ואיהו מוקים לה בשטר קדושין וכדרב פפא והא רבינא גופיה פליג אדרב פפא ורב שרביא והיכי מוקים לדידיה מתני' כסברא דידהו ואין זו שיטת התלמוד ועוד דהיכי פרקינן לעיל מאי כותבין אומרינן וכההיא דכותב לאשתו דהא לא דמי דהתם לא כותב ממש אלא כמו שכותב ואלו הכא בעינן למימר דלא בעי לומר כותבין אלא אומרין דוקא וזו אינה שיטה לומר כותב במקום אומר והנכון בכולם פי' רש"י ז"ל או פי' ר"ת ז"ל:

5 אימר צררי אתפסינהו פי' והא חששא אלימתא הכא כולי האי אפילו בשבועה לא גביא משא"כ בחשש צררי דכתובה דגביא בשבועה מיהת ואין כל החששות שוות דאע"ג דלקמן בפרק שני דייני גזירות אמרינן גבי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אמרינן דלקטנה לא תפיס איכא צררי ואלו הכא אמרינן דהפיס תירץ ר"י ז"ל דלגבי משעבדי החמירו לחוש אפילו בקטנה והתם גבי בני חרי קאמר אי נמי דמיתה שאני דכיון דלא הדר מתפיס ליה צררי ועוד דהתם הוא באשתו אבל לגבי בתו מתפיס אפילו לקטנה על ידה או ע"י מי שזוכה לה ובפרק הניזקין פרישנא טעמא דאין מוציאין למזון אשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאין קצובין אי נמי שאין כתובין ההיא טעמא אלים טפי ואלו לפום טעמא דהתם אפי' הודה האב בשעת מיתה דלא אתפסה צררי לא טרפה ממשעבדי וא"כ ההוא טעמא הוה ליה למתני הכא דאלים טפי אלא דהכא סוף טעמא נקט ותדע דהתם פרכינן מההיא דניזונה מנכסים מנכסים משועבדים למ"ד לפי שאין קצובים ואוקימנא בשקנו מידו ובסוגיין דהכא ממש ש"מ דתרווייהו איתנהו דאי לאו דאיכא נמי חששא דצררי היו גובין מן המשועבדין בדין כיון דאיכא קנין וכדמהני קנין אצל בתו וזה ברור. והא דתנן אלו נותנין לה מדור לפי כבודה נראה מכאן שאינה משתמשת עם היתומים ביחד אלא שנותנים לה בית מיוחד לפי כבודה באחד מן הדיורים וכ"כ הרשב"א ז"ל: