ריטב"א על כתובות ל״ג

1 עדים זוממין ממונא משלם מלק' לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו פירוש דאע"ג כשמעידין על האדם שהוא בן גרושה הם לוקין בלא התראה התם משום דלא אפשר למפטרינהו לגמרי אבל כל היכי דאיכ' ממון דאפשר לחייבינהו ההיא עדיפא לחייבו בדין מלחיביינהו מלקות בלא התראה:

2 ונתרי בהו בשעת מעשה פירש רש"י ז"ל ולא מסהדי פי' אע"ג דאמר התם שמאיימין את העדים ולא חיישינן דלמא התם באיום דעלמא דלא חיישו סהדא כדאמר להו סהדי שיקרא דילי ורבותא אבל לומר להם שאם יזומו יהרוגו איכ' למיחוש דמפרשי שאם יזמו בשקר יהרוגו. איכא דקשיא ליה ותיפוק ליה דהתראת ספק הוא שהרי אין אנו יודעים אם מעידין שקר ולאו מילתא היא דהא לגבי דידהו הוא התראת ודאי הוא כי הם יודעים בעצמם אם מעידים שקר ואין התראות ספק אלא כשהיה ספק לאותו שמתרה בו כגון אל תותר וכדכוותה:

3 ונתרי בהו מאתמול ומחר נרמיז להו דמוציא פי' דהשת' כיון דברמיזה אמרינן להו לא פירשו מלאסהודי. ונתרי בהו תוך כדי דיבור. פירוש ואפילו אחר שנעקרה עדותם דתוך כדי דבור כדבור דמי ויכולין לחזור בהם דבכל מילי תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממקדש ומגדף כדאיתא התם ביש נוחלין:

4 לאו מילתא היא דאמרינן. פי' כי מלשונו דאביי היה נראה דא הוא דלבעי התראה תוך כדי דבור והשתא הדר ביה דודאי לא בעי התראה. ואמר ר"א במצות שבמיתה הכתוב מדבר. פירוש במצות שיש בה מיתות ב"ד דכי כתיב ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש דמייתי קרא שיש אסון באיש המתגרה עמו או שיש אסון באשה וכדאמרינן נתכוון להרוג זה והרג את זה חייב מיתה ולאפוקי ממ"ד מאי נפש ממון והיינו מאי דמחדש ר"א דאי לא לכ"ע הוי מצות שבמית' האיש ההוא או האשה ההיא ואם אסון יהיה והיינו דאמרינן אי הכי היכי דמי אי דאתרו וכו' פשיטא הוא וממאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל דלמא לא הוה. פירוש דגזרות הכתוב הוא שיהא צריך התראה לאותו עונש עצמו שנענש עליו ואת"ל הוה ממאי דמיתה חמורה פי' דאע"ג דדייני התורה פשיטא דמיתה חמורה הכי אמרינן ממאי דהתראת מיתה חמורה לאנשי דלמא התראת מלקות חמור להו לאנשי דמיתה לא חיישינן דמימר אמר תמות נפשי עם פלשתים אבל למלקות לא ניחא להו דלא לקטליה וללקו הוא דהא מלקות דידיה חמור מחבלי דחברא:

5 ודלמא מאי נקה מגלות. והקשו בתוס' והאיך אפשר לאוקמא קרא בגלות דהא אמרינן שחובשין אותו מכלל שלא מת ההורג לאלתר וכל שלא מת לאלתר אינו גולה על ידו חיישי' שמא הרוח בלבלתו או הוא קרב את מיתתו. ותירצו התם דוקא לענין שחיטה דמזיק ליה אורחא ומזיק ליה פרכוס ויש הכאות אחרות שאין הרוח ולא הפרכוס מקרב את מיתתו ונכון הוא. עוד יש לימוד דמעיקרא יותר דקרא דבמזיד אייתר ליה ונקה המכה ואצטריך לאוקמה לענין שחובשין ההורג אבל השתא דאוקימנא ליה בגלות לגופיה אצטריך דאי מיית גולה ואע"פ שלא נתכוין לו אלא נתכוין להרוג את זה והרג את זה אע"ג דכתיב ברישא אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו לענין אומדנות אתו ברישא כדדרשינן ליה במסכת סנהדרין ואלו לענין גלות לא מת לאלתר ונקה המכה ואינו גולה דאנן לא אתינא למדרש השתא אלא יתורא דוקא המכה למה לי כן נ"ל:

6 מה מכירה ע"י אחר פי' ואע"ג שהוא גרם מעיקר מכירה אינו נענש אף טביחה ע"י אחר אינו נענש ע"י אחר ובדוכתא פי' בס"ד: