ריטב"א על כתובות ס״ב

1 אורחא דמלתא כמה פי' רש"י ז"ל שלא ישא עליו חטא וא"ת א"כ היאך שהה ר"ע י"ב שנה ברשות ויש מתרצים דהכא בפועלי' קיימי' אבל בתלמיד' כל שנתן להם רשות אין כאן נשיאות חטא ואחרים תירצו דאפי' לתלמוד תורה יש נשיאות חטא וכדפירש"י ז"ל לקמן שאני התם דאיכא רווח ביתא משא"כ ביוצא לת"ת דליכא רווח ביתא וההיא דר"ע שניא היא שפסק כן עמה בשעת קידושין וזה יותר נכון ואחרים פי' אורחא דמלתא כמה אם כתבה לו רשות סתם בלא קביעת זמן כמה יהא סתמן וגם זה נכון:

2 לכל דבר המחלוקת הבאה והיוצאת חודש בחודש לכל חדשי השנה פי' דאע"ג דעניינ' דקר' בשנים עשר נציב' שהעמיד שלחה ולפום פשטיה לא היה אחד מהם עומד חוץ לביתו אלא חודש בשנה הכי לישנא יתירא דייק דלא היה צריך למכתב אלא המשרתים למלך לכל דבר המחלוקת לכל חדשי השנה אלא דאי מדקאמר הבאה והיוצאת חודש בחודש משמע שהיה חוזר ובא לסוף חודש וזהו כי הי"ב נציבים העמידו תחתיהם שני אנשים לפרנס את המלך זה חודש זה חודש:

3 והתני' אחת בשבת וא"ת וליקשו ליה מרישא דמתני' דקתני הפועלי' שבת אחת י"ל דההי' ל"ק דהאי באקראי בעלמא דיצא פעם אחת של' ברשות אבל בעודו בעיר עונתו שתים בשבת להכי מקשינן מברייתא וזה ברור:

4 חמר ונעשה גמל. פי' בשנעשה גמל ביטול עונתה ונפיש רווחא בית'. מהו לעשות כן שלא ברשות. רוצה אשה בקב חטים וטפלות מט' קבין ופרישו' ויש לפרש דט' קבין לאו דוקא אלא לישנא דתלמודא הוא דקאמר בעלמ' רוצה אדם בקב חטין שלו מט' קבין של חבירו. אבל בתשובת הגאונים ז"ל פירש דדוקא נקט הכי כי המשרה את אשתו ע"י שליש נותן לו הב' קבין ומשמשת עמו מליל שבת לליל שבת והמורד על אשתו מוסף על כתובתה ג' דינרים שהם ג' סאין לחשבון שהן ד' סאים בסלע והג' סאין הם י"ח קבין הרי ט' קבין לזו כנגד הקב על זו ואף לפירוש זה דרך צחות אמר כן הספר דבמורד בר מג' דינרים שמוסיף לה חייב במזונותי' ובפרנסה חדתי ברתי' דהוה צנוע ומעלי. וא"ת הא דאמרי' בפסח ראשון אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור י"ל שזהו קודם לכן אבל אחרי כן הוא חזי למוטב שיהא צנוע ומעלי ואח"כ קבע עצמו לתורה כדאיתא הכא. אלו הוה צורבא מרבנן אדעתי' דהכא מי נדרת הקשו בתו' דהאי נולד הוא ואין פותחין בנולד וכדגרסי' בנדרים המודר מחבירו ונעשה סופר ואמר אלו הייתי יודע שנעשה סופר לא הוה נודר צריך פתח ממקום אחר ותרצו דהתם הוא שהיה עם הארץ בשעת הנדר אבל הכא כבר הי' יודע ר"ע פרק אחד כשקדש בתו לאו נולד היא ועוד י"ל דאף הכא כי היא לא נתקדש' לו אלא על דעת שהוא צורבא מרבנן ואלו היה יודע בו כן לא היה נודר והוא ליה כעין נדר טעות אלא דכיון שנדר סתם צריך התרה ולא הוה נדר טעות ממש ואפשר כי הוא בפירוש תלה נדרו כשהוא ע"ה והוה לי' נדר טעות ממש דאומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והיינו דלא אמרינן דשריא ליה משמע שהותר הנדר מאליו כנ"ל: