ריטב"א על כתובות כ״א

1 גמרא לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים פירו' לא שהיו צריכין להעיד כן או שיזכרו עדותן דהא במתניתין לא קתני הכי אלא דסבירא לרבנן כיון שהם עצמם חתומין בשטר וכשאומר זה כתב ידינו מתקיים השטר ונעשה עדות שנחקרה בב"ד והא חשיב לן כאלו הן מעידין עכשיו על מנה שבשטר ומאי נפקא מינה לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם שצריך שנים מן השוק להצטרף עם האי להעיד על כתב ידו מכל מקום למ"ד על מנה שבשטר הם מעידים זה שהעיד עמו על חתימתו כמאן דלית' דמי וכי החי מצטרף עם אחד מן השוק להעיד כתב ידו המת הא נפיק אפומיה דחד כוליה ממונא נכי רבעא כתב חתימת ידי' אחספא ושדי ליה בבי דינא דהוה ליה ומחזיק ליה על ידי' דהשתא לא מסהיד איהו על חתימת ידי' אלא בי דינא מקיימין ליה דמדמין כתיבה לכתיבה ומכאן אני אומר שישראל שהיה חתום בשטר ואח"כ עובד כוכבים ומזלות ואין עד שיעיד על כתב ידו לא חשיבא עדות דהוא כותי ולא מחזיק חתימת ידי' בבי דינא ומדמי ליה. דהא לא חשיבא עדות:

2 ודוקא אחספא אבל אמגילה לא וכו' משמע אחספא משום דליכ' למיחש משום דכי כתב עלה אינש מה דבעי לא מהני ליה ולא מידי דהוה ליה כתב שיכול להזדייף שהוא פסול. והקשו בתוס' מהא דתנן התם כיצד בשטר כתב לו על השטר או על החרס ותירץ ר"ת ז"ל מאי כתב אי נימא האי בעידי מסירה וכדר"א דאמר עידי מסירה כרתי ולא חיישינן לזיוף שהרי יבואו עידי מסירה ויעידו ורבינו יחיאל ז"ל פי' דחספא דידהו כתב שאינו יכול להזדייף הוא שלא היה שיעיד והא דאמרי' הכא דכתב אחספא טעמא דמלתא דכיון דשדי ליה בי דינא לברא לא רמי אדעתיה לומר דאי' ביה שום כתב ולא שקלי' אבל במגילתא איכא למיחש דכי חזי ליה בארעא שקיל וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי ואין צריך לכל זה דכי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו בשטרי ראי' שעומדים ברשות הקונה אבל שטרי מקנה שנעש לשעתו ולקנות בו ולזרקו אעפ"י שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראייה ממנו בב"ד אלא שהעדים יעידו לאחר שזכה בה שטר כתוב וחתום כראוי ואתיא מתניתין אפי' לר"מ דאמר דעידי חתימה כרתי וכן פירש הרמב"ן ז"ל:

3 ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים משועבדים וא"ת לפי דעת הרמב"ם ז"ל דעל כתב ידו יכול לומר פרעתי מאי חששא איכא הכא כי עביד ליה האי רמאות יטעון פרעתי וי"ל דדלמא כתוב ביה נאמנות ותו דהא סתמא מאן דמפקי' עליו שטר רמאות שלא לוה מעולם לא דכיר לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי דמי ובדין הוא דהכא אפי' במגילתא נמי ובכתיבת ארישא דמגילתא כדאיתא בפ' גט פשוט אלא למעבד הרחקה טפי אמרינן ולכתוב אחספא וה"ה נמי דאפי' סופה דמגילתא כולו יכול למכתב תשר"ק צפע"ס או אלפא ביתא דליכא למיחש למידי ובהא אחזקי' כתב ידי' בשטרא כדאמרינן בירושלמי למידן מוגה אלא דעבד הרחקות דלמא מחוי כתב ידו גופא ואתא לידי תקלה ע"י ב"ד דהא אפי' מחבירו פירוש דמשמע לי בהא מסתבר טעמא ואע"ג דבעלמא לא חיישינן לב"ד טועין הכא לרווחא דמלתא הוא חיישינן משום האי מלתא דיתמי כדמפרש ואזיל. ומהא שמעינן דכל שטר שהוא של יתומים מבעי לאינש למעבד בלשון מרווח שלא יהא בו שום מחלוקת וליחוש בכל מה דאפשר למיחש והאי דכתב בהאי הנפק שמות המעידין על חתימות לא שיהו חובה כך דהא מסתיי' כך לכתבו בדאתו תרי סהדי ואסהידו אי נמי אתקיים כאן האי שטרא כראוי אלא לרווחא הוא דכתיב ביה הכי ומיהו זמנין בעי למכתב הכי כגון שהדיינים לא קראו השטר ולא ידעו שמות בעלי הדבר אחד הם קרובי למקיי' הללו אם הם כשרים לעדות אם לאו אי נמי כגון שאינם בקיאין במקיימים הללו ובהא ודאי צריכין לפרש שמותן בלשון. עדותן מצטרפי' פי' רש"י ז"ל שטר כתוב בו הנפק ובא העד והעיד על כתב ידו ואחד על הנפק והעיד ג"כ על כתב ידו מצטרפין לברר שאין השטר מזוייף:

4 אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא אמר רבא מאי מעליותא מאי דקא מסהיד סהדי לא קא מסהיד דיינא פי' רש"י ז"ל שהעד מעיד על מנה שבשטר כרבנן והדיין מעיד על כתב ידו והקשו בתוספות ותיפוק ליה שאין כאן קיום מספיק שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו אלא הדיין ואנן תרי בעינן ואי כשהעד מעיד גם על כתב ידי חבירו ואף על פי שלא פירש כן רש"י ז"ל אכתי צריכין לעדים שני' אחרים דלא נפיק נכי רבעא דממונ' אפומיה דחד סהדי כדאיתא לעיל בהדיא דאמרינן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו לכך פירש בתוספת דהיינו קושיא מאי דקא מסהיד וכו' דהא אמר שמואל דהכא מיירי שהעד מעיד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו והדיין שמעיד ג"כ על כתב שני העדים מצטרפי ואיכא ב' עדים על כל כתב וכתב של עדים ופריך רבא דהא ליתא דמאי קא מסהיד סהדי לא מסהיד דיינא שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מסהיד על הכתב ואלו העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין והדיין צריך אליו בכתב ידי השני ונפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדי ולשון התלמוד דחיק לפירוש זה ועוד שמואל ורמי בר חמא דגברא רברבי נינהו היכי טעו בזה דהא מימרא לעיל דצריכין שנים מן השוק להעיד עליו מימרא היא ודברי הכל היא. לכך נראה לומר דבהא לא קפדי דסברי כי אמרי' דצריכין שנים מן השוק זהו בתחלה דהנפק כשאנו באים לקיים את השטר אבל שטר שכתוב בו הנפק לא שכיח ביה זיוף דלא עביד איניש דזייף עדים ודיינים ואי מזייף מזייף עדים לחודייהו או דיינים לחודייהו וכיון דכן נתקיים כתב העד וכתב הדיין בהכי סגי כיון דקיום שטרות מדרבנן והיינו דאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא דבהא לא בעינן שנים מן השוק להעיד על השני ואמר ליה רבא מאי מעליותא נהי דלא קפדינן אדלית קיום גמור מטעמא דאמרן מ"מ אינו בדין שיצטרפו כיון שהם חולקין בעדותן דמאי דמסהיד האי לא קא מסהיד האי כך נ"ל פי' רש"י ז"ל ולשון התלמוד מסקינא דעד ודיין אין מצטרפין וכתב בה ז"ל שאם נתקיים הכתב שני הדיינים בהכי סגי שהרי ב' מעידים על שני העדים ואיכא תריל כל חד וחד ולב"ד חצוף לא חיישינן ואע"ג דלא כתב בי' במותב תלתא כחדא הוינא. דחיישי' הכי היכי דלא חזינן ביה ג' כלל אבל כי חזינן ביה ג' לא חיישינן דהוה ב"ד חצוף תדע דהא הוה סבירא לן דעד ודיין מצטרפין אי לאו דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ואמאי ניחוש דלמא השנים מזויפים הם אפילו כתב בו במותב תלתא לא מהני דחד הוא דאסהיד דהוה תלתא אבל ודאי כל היכא דאתנהו לכולהו ונתקיימו מקצתם לא חיישינן לזיופא דאידך אף על גב דכי לית ליה שלשה פסולים וכי איתא לשלשה ואייתי מקויים הוה כשר האי לאו אתי' מטעמא דאמרינן דב"ד חצוף לא שכיח והוי ליה כעין האי דאמרינן עלייהו בקרובים כשר. ואגב אורחא שמעינן משמעתין דשטר שכתוב בו הנפק צריך קיום ולא אמרינן דכולי האי לא מזייף והכי איתא בירושלמי דאמרינן התם אשרי דדייני מהו שיהא צריך קיום רבי אושעיא אומר יתקיים בכתב ידי העדים או ידי הדיינים ואחרים אומרים אפילו בכתב ידי עד אחד ודיין והא דתנן במסכת' שבועות אמר להם אין מעשה ב"ד צריך קיום ההיא אינו ענין לזו כלל דהתם משום דסבר ר' יהודא בדרשא דפרוזבל צריך לחתום בו עדים ודיינים אמר לו אינו צריך ושאין מעשה ב"ד צריך קיום אחר ואפילו לדבריו דרבנן אפי' בעדים לחוד סגי כדאמרינן התם בפרק השולח הדיינים חותמים למטה או העדים וא"ת כיון שאע"פ שכתוב הנפק צריך קיום למה היה רגילים לכתוב בו הנפק קודם שקראו עליו ערער וכדמוכח מעובדא דרבי שמואל לעיל. וי"ל מפני שלפעמים אין כתב העדים ניכר כל כך. ועוד מועיל לענין השטר שנמצא בשוק שיחזירוהו למלוה ולא חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה דלוה לא מקיים שטרא כדאיתא בפ"ק דב"מ:

5 א"ר הונא ג' שישבו לקיים את השטר ב' מהם מכירין חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפנינו וחותם. תמיהא מלתא דהא ודאי מה שמעידין אינו להכיר בו הכתב דאלו היה חוזר ומכיר בעצמו הא ליתא דעד מפי עד הוא ועוד מדאמרינן בסמוך דלא קיימא הגדה בחד כלומר דחשיבא בב"ד הגדה אלמא מה שמעידין לפנינו אינו אלא כמי שמעידין בב"ד וכיון שכן תקשי לן כי מעידין בפנינו מאי הוה דקיום שטרות בג' ובעינן במותב תלתא כחדא הוינא וליכא למימר דמיירי שהג' גמיר וסביר וראוי לדון יחידי ה"ה דסגי בקיום לפנינו א"כ למה הוצרכו ג' להצטרף עמו ועוד דסתם שלשה שישבו לקיים את השטר אפילו הדיוטות משמע דמסתמא קאמר בכל שלשה הראוי לקיימו וליכא למימר שיעמדו שנים עמו דא"כ הוה ליה לפרושי כדאמרינן לקמן גבי עדות החודש. והנכון דהכא אפילו בג' והוא הדיוט מיירי דכיון דיש ג' לקיים את השטר הרי הם עדים ודיינים וכאלו מעידים לעצמן ומעידין לג' ודכוותא אשכחן בפ"ק דגיטין גבי שליח האומר בפני נכתב ובפני נחתם למ"ד בפני עדים וכדפי' רש"י התם. ולענין דחכים גמר וסביר אי סגי לקיים שיתקיימו לפניו היה אומר מורי ז"ל דגזירות חכמים הוא דקיום שטרות בג' שלא יהא עד מפי עד וכדאמרינן לקמן בי דינא דרב אשי ולא סגי בשנים ומיהו בסתמא גמיר וסביר ונראין הדברים משחתמו אין מעידין לפניו וחתום פירוש דהא כי חתמו השנים לא הוי במותב תלתא והוה ליה שקרא ממש:

6 והאמר רב פפי משמיה דרבא וכו' ואע"כ דליתא לדרב פפי דהא אדחי לקמן בפרק הכותב וכן בפרק כל הגט גבי כותב טופסי שטרות ומשמע התם דאידחי' ליה לגמרי ואפילו לכתחלה לא חייישינן ליה הכא לא פרכינן לרב מיניה אלא דקשיא לן הא דרב להדיא פליגי עליה והיכא אפשר דרבא פליג אדרב ופרקינן ליה למימרא דלא פליגי הא דרב עלה דרבא מיהת וזה ברור ודכוותא בתלמודא ויש דוחין דלא מדחי דרב פפא אלא בדעביד ואחרים אומרים דלא אדחי' אלא בדבר שאין מעשה ב"ד כגון טופסי שטרות אבל לענין מעשה ב"ד חיישינן ליה לכתחלה וליתא דכיון דתלמודא קאמר וליתא משמע דליתא כלל ועוד דההיא דפ' הכותב לכתחלה משמע ומלתא דבי דינא ואפילו הכי לא חשו לדרב פפי ואע"ג דאיכא מילי דחיישינן למחזי כשיקרא כי האי דאמרינן בפרק מרובה גבי אורכתא ובהני בפרק גט פשוט גבי שטרא אקנייתא הא פרישנא בדוכתא התם דאיכ' בחתימה מחזי כשיקרא אבל כל היכא דכתיבה הוא לא חיישינן ליה כשיקרא:

7 ש"מ עד נעשה דיין אפילו עד שהעיד נעשה דיין ע"פ עדותן וש"מ דיינין שאין מכירין חתימת ידי העדים צריכין להעיד בפניהם והכי פירושו ולא סגי שיעידו בפניהם השנים ותימא דמאי קמ"ל דהא פשיטא כיון דקי"ל דקיום שטרות בג'. וי"ל דשורת הדין הוא דקיום שטרות יהא סגי בשנים שיש בו תורת עדות כיון שאין משא ומתן שיכריע השלישי ביניהם מידי דהוה אפרוזבלי וגיטי דבעי רק שנים והא דאצטריך ג' בקיום היינו כדי שלא יהא נראה כעד מפי עד וכיון דכן הוא אמינא דכיון דישוב השלישי ביניהם בהכי סגי ואע"פ שלא שמע עדות המקיימין קמ"ל דצריך:

8 ודיינים המכירים חתימת ידי עדים וכו' דלמא צריכין פירוש בהגדה בעינן ושאני הכא דמקיימין הגדה בחד וא"ת והא בקידוש החודש לא בעינן הגדה שאם ראו בפני ב"ד א"צ להעיד בפניהם. ויש לומר דשאני התם דאמר רחמנא כזה ראה וקדש וכדאיתא התם וכן פרש"י ז"ל התם וא"ת מהיכי תיתי לן דניבעי הגדה בעדים ולא נימא דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. וי"ל דכיון דכתב קרא ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וכו' אנשים אלו העדים אשר להם הריב אלו בעלי דינים לפני ה' אלו הדיינים וקי"ל דעדים בעמידה ודיינים בישיבה דלמא גזרת הכתוב הוא דבעינן קרא כדכתיב ראוהו ג' והן ב"ד סומכי' הרואים לקדש החודש יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל יחיד ודכוותה אוקמ' כשראוהו בלילה אבל ראוהו ביום הן עצמן מקדשין אותו שאין שמיעה גדולה מראיה שאין יחיד נאמן על ידי עצמו פירוש דגזירת הכתוב דקידוש החודש בעי ג' כמשה ואהרן כדאיתא בפ' ראוהו ב"ד:

9 ואי איתא ליתבו בדוכתייהו ולקדשה פירש"י ז"ל ואם איתא שהעד נעשה דיין למה האחד לומר מקודש הם עצמם יקדשו אחר שהעיד בפנינו ויש עוד לפרש דאפילו תימא שהם עצמם חוזרים ומקדשים אותו הכא קשיא לן למה הוצרכו לעמוד ולהעיד ליתבו בדוכתייהו ולקדשו ע"פ ראייתם דאע"פ שראו בלילה בשעה שאין ראוי לדין אלא לעדות ולא גריעה מעד שהעיד ממש בב"ד שהוא נעשה דיין אלא ודאי ש"מ דאפילו מי שנזדמן להעיד שאינו נעשה דיין וכ"ש עד שהעיד ויש מקשין דמהא מתני' גופיה דייקינן דמוכח דעד נעשה דיין מדקתני שהשלישי נעשה דיין ואלו הכא דייקינן שאין העד נעשה דיין ולאו קושיא היא דהכא דייקינן שאין העד נעשה דיין על פי עדותו והתם דייקינן עד היודע כיון שאין צריכין לעדותו נעשה דיין עם חביריו וכדפרשינן בדוכתא בס"ד:

10 ושאני הכא דקיום שטרות מדרבנן וכן הלכתא דבעלמא אין עד נעשה דיין ותלתא גוונא איכא עד שהעיד ועד שרואה ודיין וכך דינם בקיום שטרות אפילו עד שהעיד נעשה דיין ובדיני נפשות אפילו דיין הרואה אין נעשה דיין דהלכה כר"ע כדתנן בסנהדרין סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתם נעשו עדים ומקצתם נעשו דיינים דברי ר' טרפון ר"ע אומר כולם עדים הם ואין נעשה דיין ופריש טעמא דר"ע דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת וכיון דחזו לקטלא נפשא תו לא חזו לזכותא ולפום האי טעמא אפילו ראו ביום אין דנין אותם אפילו ע"פ אחרים ואע"ג דרישא אוקמא כשראו בלילה אבל ראוהו ביום כולם נעשים דיינים ע"פ עצמם וכדאיתא בפרק החובל ההיא לר' טרפון הוא אבל לר"ע פליג אפילו ראוהו ביום והלכתא כר"ע בדיני ממונות אין עד נעשה דיין אחר שהעיד ואפי' ע"י אחרים אבל עד הרואה אעפ"י שנזדמן להעיד נעשה דיין ע"פ עצמו כדמוכח בפרק יש נוחלין בשמעתא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה שכותבין ואין נעשין דיינים אבל ע"פ אחרים נעשים דיינים ודיין שהוא רואה ולא נזדמן להעיד אלא שראה ביום בהא ליכא איכא פלוגתא בין רבנן ז"ל אם נעשה דיין ע"פ ידיעתם וראייתם כי בעי הגדה דאחרים דאיכא דאמרי הגדה בעינן כדכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' וכדדחי רב אשי הכא במשמע דשאני הכא דמקיימי הגדה בחד בר מעדות החודש דרחמנא אמר כזה ראה וקדש אבל דעת ר' ז"ל דהא דרב אשי דחיה בעלמא דלא בעינן קרא כדכתיב ויש ראיה לזה מההיא דשלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום שאם רצו יכתבו ורצו נעשו דיינים ועוד כי הא דסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש וכו' דלר' טרפון מוקמינן בפרק החובל כשראו בלילה אבל ראו ביום כולם נעשים דיינים ע"פ עצמם ואע"ג דלית הלכתא כוותיה בדיני נפשות משום דבעינן עדה דשופטת ועדה מצלת אבל בדיני ממונות הלכת' כוותיה ויש שוחין דוחין דההיא דג' שנכנסו לבקר את החולה הוא שצוה בעל דבר לפניהם והודאת בעל דין כמאה עדים דמי וההוא דסנהדרין האיכא התם בפרק החובל אוקימתא אחריתי לרב אשי דהתם פרכינן מינה על עובדא דההוא דתקע חבירו קמיה דרב יהודא ואמר הא אנא הא דר' יוסי הגלילי זיל הב ליה מנה צורי ואמרינן מאי הא אנא אלימא הא אנא דחזקתיך למימרא דעד נעשה דיין והא תנא בסנהדרין כל מקצתם נעשין עדים הא כו להו דיינים לא מפרקינן דרישא כשראוהו בלילה דאי אפשר הא אנא דסבירא ליה כר' יוסי בתוקע לחבירו שנותן לו מנה צורי ולעולם עדים דנין אותו וכן דעת הרב ר' אברהם אב ב"ד ונראין דבריו ז"ל דודאי כי אמר בפרק החובל ואי בעי' אימא לרווחא דמלתא אמרינן לה למימרא דההיא עובדא ליכא למשמע מינה מידי וכדדחי ליה רב אשי גופא לההיא דלעיל אבל קושטא דמלתא היא כהתם והכא הלכתא היא דבההיא דפריך בתלמודא שלא תהא שמיעה גדולה מראיה:

11 ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהם עד שלא חתמו מעידים בפנינו וחותם פירוש רש"י ז"ל עד שלא חתמו מעידים עליו חבירו עמהם ואין כאן נגיעת העדות אבל כשחתמו אין שנים מעידין עליו להכשיר דנוגעין בעדותן הם שרוצים להכשירו כדי שלא יאמרו עליהם גנאי שיצטרפו הב"ד עם אדם פסול ודוקא הם עצמם אין מעידין עליו אבל אחרים מעידין עליו ופרכינן ערעור דמאי אלימא ערער דגזלנותא תרי ותרי ננהו פי' אבל תרי ותרי ספק הוא ואפילו העידו עליו עד שלא חתמו הם או אחרים היאך חותם והא ספק הוא ופסול הוא ואלא ערעור דפגם משפחה שמעידין עליו שהוא עבד גילוי מלתא בעלמא ואפילו משחתמו יעידו עליו ואין זה עדות גמור כי סוף שנתברר עניניו מאליו ואין עדותו מועלת: