ריטב"א על כתובות נ״ד

1 בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא. יש שפירש דלא מבעי' ליה אלא כשהגיע זמן שהי' אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי כי אכל אי אכלה ברתא נמי אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולית לה תנאי כתובה דה"ה לברתא וכן נראה הדברים. או דלמא כיון דלא תיקנו רבנן עד שעת הנשואין פירוש דאע"ג דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אע"פ שלא כתב לה מ"מ לא תיקון רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פירש רש"י ז"ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא דכתובת בנין דכרין אינן אלא בנשואין שזוכה בה הבעל וקודם לכן ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה:

2 בת אנוסה יש לה מזונות וכו' עד טעמא מאי תקינו רבנן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה. פירש רש"י ז"ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקינו לה רבנן כתובה דליכא למיחוש בה אבל שאר תנאי דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אי תיקון יש לה עכ"ל ז"ל. וממנו אתה למד דמבעיא לן דה"ה למזונות אסורה אנוסה גופה מה"ט ואגב ריהטא דלעיל נקטיה בבתה וכן עיקר ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוני' איכ' כתובת בנין דכרין דכל דכן בארוסה לא נפיק ולא נכפינן קפיץ למיתב לה האב נדוני' אלא על דעת שיזונו שיזכו בה הבני'

3 תני רב יוסף בביתי ולא בבקתי פירש רש"י דלהכי קתני תרי זימנא בביתי ולמעוטי שאם היה בית צר מאכיל מהכיל לה ולהם. שיכולים לומר לה לכי את מאצלנו אבל מזוני אית לה בבית אביה מנכסיו ולא אמרי' כיון דלא קרינן ביה בבית לא קרינא ביה ומתזנא מנכסי ומדברי רב יוסף ומר בר רב אשי אמר אפילו מזוני לית לה דהא בהא תליא ילפינן לה כ"ש היכא דליכ' שום בית דאין לה דירה ואין היורשי' חייבים להשכיר לה בית דהא בביתי קאמר ואפי' למ"ד דלית ליה דרב יוסף בהא מודה אבל בירושלמי אמר שאם אין שם בית היורשים חייבין להשכיר לה בית ולפירוש רש"י ולפיכך יש שפירש שאפילו רב יוסף לא קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנים לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותני' לה מזונות שלימי' או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלימים ומר בר רב אשי אמר אין לה מזונות שלימים ולא נהירא דא"כ היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזונו' אין לה ומאי אפי' דקאמר כיון דאין דאית לה דירה דדלמא הא דאמ' רבנן ולא בבית עקתא לתקוני דירה כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהא לה מזונות שלימים כיון דאית לה דירה מ"מ ועוד לישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל והירושלמי חלק על תלמוד שלנו בזה ואנן אתלמודא דילן סמכי' ואי קשיא לן דהכא דרשינן בביתי ולא בבקתי ואלו לקמן בפ' הנושא דרשי' מינה שנשתמש במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי"ז אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סלקין דתקנתא דרבנן הוא שיהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא רווחא אית לה והיכא דליתא דתיפיק ותיזול כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן בית כלל. תשלום הירושלמי שאומר שהיא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היורשים פי' כשתבא לגבות הכתובה מן הקרקע כדתנן רבנן והם רוצים לסלקם במעות הדין עמהם כהדא חדא איתא הוה * פורנא עשרין דינרין והוי חד בית טב י' דינרין כו' עד ואמר איתבין לה ביתא או יתבון לה כ' דינרין כו' כצ"ל המו"ל פרוכה עשרה דינרים של מעלה אשר או שגבתה אותה בחיי בעלה ותנינן תמן חד בית טב עשרה דינרי' אתא עוברי' קמי' דרבי יוחנן ואמר או יתקן לה ביאו יתקן לה עשרה דינרי אמר רבי מונא לית בית טב אלא עשרה דינרים כמאן דלית ליה פירכא פורנא אלא עשרה דינרים מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים ע"כ והלכתא כרבי מונא דהכי שיטתיה בתלמודא דילן לקמן במכילתין. ולית הלכתא ככל הני שמעתי' פירש הגאונים ז"ל דברים כפשוטם דאכולהו קאי ואפילו תבעוה להנשא ונתפייסה ולא משום דתקנו לדידך דתקשי לאידך דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב"ד דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאתנהו לתרווייהו דתובעת בב"ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא אין לה מזונות וסברא דתלמודא היא למדחינהו להני מסברא דנפשיה ודכותי' איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי כ"ז חסר. המו"ל אחריתי אבל בתוס' פי' דלא דחינן אלא ההוא שזנתה וההיא דניחא ליה דכיחלא אבל לא ההיא דשמואל דתבעו' לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר"ת ז"ל שפירש שם ומיהו לשון כל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז"ל דהיינו דמשום תרתי בלחוד לא הוה למימר ככל הני שמעתתא וכן פסק הר"ם ז"ל דתובעת כתובתה בבית דין אפילו על ידי שליחב צ׳ל ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא כו׳ כצ"ל. המו״ל ודוקא תובעת אבל כתובה שלא יפסיד ויורשי דכוותא פשיט' שיש לה מזונות ובתובעת נמי אמרינן בירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס ג כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר׳ אדא בר כהן בעי לך תבעה פורנא ואבדה מזוני מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קמי כו׳ כצ׳׳ל. המו׳׳ל בהדיא דמלת אמינן בה ואמר לה רבי אבא בר כהן בעי לך תיבעי פורני ליתמי ואברי כמזוני מילי עליה עובדי קמי ר' יוחנן ואהדרה למזוני ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירי מקצתה הא קי"ל דאפילו בנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאמר לקמן בפרק הכותב מכרה כתובתה משכנה כתובתה פירוש שמכרה או משכנה כולה כדפרישנ' וכ"ת אפילו משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה בכולה כתובתה וי"ל דמכ"מ כיון דשעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי' לענין זה:

4 אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודא ושמואל אמר כאנשי גליל והלכתא כשמואל בדיני וכבר האריך בזה הרי"ף ז"ל ואע"פ שראיותיו צריכין חיזוק עיקר הפסק כן הוא מטעמ' דכתיבנ' הלכך כי איתא מנהגא עבדי' כמנהגא ואי ליכא מנהגא עבדי' כשמואל. וא"ת למה הוצרכו לומר נגד ועד היכא דנהרדעי וי"ל לפי שנהרדעי בבבל וכל פרווד' נהגו כרב חוץ מנהרדעי והא נהרדעי נסיב' א"ל לנהרדעי א"כ נהרדעי וכל פרוודא הא נהיג כשמואל ושמעינן מינה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעת' דתדו' עימי' בדוכתי' הולכין בזה כפי מנהג מקומו שבא' לשם:

5 אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה פירש ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני ליה אדעתיה למיפק ולמיסק ומיהו אינה יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטו' ערומה ותלך והא דאמר ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא דהוי אמרי לומר שאינם שלהם לגמרי או תקבלו בדמיהם או תפשיטם כי אקני לה אדעתא למיקם אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. וכתב הרי"ף ז"ל מינה שמעינן דגרושה אין שמין מה שעליה דאיהי לא נפק' אלא איהו דמפיק לה בעל כרחה שלא כדברי ר"י הלוי ז"ל ואף על פי ד נ"ל דצ"ל דלקוט מאריה מפיק לי' ולא נפיק מדעתו שמין לו מה שעליו כו׳ המו״ל דלקוני ליה ולא נפק מדעתה שאין לו מה שעליו התם הוא דמעיקרא אדעתיה דמיפק עייל ולא אקני ליה אלא לכל זמן שהייא משמשתו אבל אשתו דמעיקרא קיימי לא מיפק דלא קאמר למיפק. לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקא מדעתה או דלא נפיק מן שמי' הלכך גרושה אין שמין מה שעליה אפילו בגדי שבת אין שמין ה חסר וכצ"ל ול"ד למה דאמרינן בב"ק דף י"א האחין שחלקו כו׳ ומה שהוא על נשיהם ובניהם אין שמון ופי' כו׳ המו"ל ופי' בירושלמי דדוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין הוא דאחין לא מקני אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה אבל בגדי שבת דלהיכר עשוין לא אבל בעל לאשתו דאקנויי מקני לה בין בחול ובין בשבת ואם הקדיש או העריך עצמו אין לו בכסות ההוא דאמר להו פירוש ושכיב מרע היה דמקנה באמירה וכלים של נדוניא הרגילה היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים ביוקר בשוק ובתר הכי זילי והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי כפי אותה שעה של צוואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא ליתן לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי איקר דיוקרא ליתמי ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטריך לכך ואם מתה בנתיים אין ליורשה כלום אבל האומר יתנו מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה חייבין לתת לה מאתים מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוה ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהם היורשים דכי האי גוונא לא קפידא הוה אלא כמראה מקום וכההוא בפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק שרשאי ליקח בו טלית כן הרשב"א ז"ל:

6 רוחא ליתמא פירוש וה"ה לזולא וה"ה אם נשפך מקצת היין או החומץ שלא להפסיד כלום דכל חמרי משתעבדי להכי וכדאמרי' במסכת גיטין בעובדא דגנבי מחמרא כדי ליפות את כחו ושם פרישנא בארוכה בס"ד. דנייחד לה ארעא למזונותי' פירש רש"י ז"ל שתצוה כך לבניו לפניה אולי תקבל עליה דאפי' לכתובה תנן הכותב כל הכות' כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אביה כתובת' רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה ע"כ ודוקא כשפיחת מן הראוי לה בעינן שתקבל עליה אבל כשנותן לה כראוי אלא שלא תוכל להרבות מזונות שלא לצורך אלא אפילו שלא בפניה נמי ואיכא דקשיא ליה אמאי לא אמר רבי יוחנן הכא עשינו עצמינו כעורכי דיינים ולא קשי' שהרי שאינו עושה כדי לפחות מן הראוי לה ואם פחתו מן הראוי לה אינו מועיל אלא בשקבלה עליה ונתרצית:

7 פרק חמישי אע"פ אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתיים. אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף. בתלמודא מפרש מאי קמ"ל ואמאי קתני האי לישנא רצה להוסיף.

8 מן הנשואין גובה את הכל פי' ואע"פ שלא קנו מידו כיון דקבל בשעת נשואי' על עצמו מתחייב הוא באמירה כההיא דאמרינן בשטר פסיקתא שהם דברים הנקנים באמירה בההיא הנאה דמתחתני אהדדי ואע"פ שלא היה לו כלום באותה שעה מתחייב וכדאמר' לקמן מנה אני חייב לך בשטר חייב דאע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מתחייב הוא בדבר שלא בא לעול' כיון ששעבד עצמו בכך בלשון חיוב ושעבוד וכן מתחייב כאן באמירה וכאותה שאמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל ובירושלמי התיבו הוסיפו לומר עוד שאפי' לאחר נשואים הוא מתחייב דבעי ליתן כמה ולא למהדר ביה ואמרינן ויכולה היא בתמיה ופריקו מעיקרא לא למשבק לה. ודעת רבותי כיון דלא פירשו כן בתלמודא דילן לא עבדינן כהא עובדא וכן הסכימו רבותי דמתנה לחוד שאדם כותב לאשתו בשעת נשואין הרי הוא זוכה בה לגמרי כפי מה שפירש ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנה כן ולא אמרינן שלא כתב לה אלא לחנפי' בעלמא כדברי הרב אברצלוני וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה שאלה שהכל לפי תנאי וכאלו נתן לה לאחר נשואין ומיהו ממתנה מועטת מתנת מעות שנוהגין לכתוב אינה כלו' שאין מתני' אלא על דבר המסוים שיזכה בה המקבל לשעתו ויש לו ויטלנו לעצמו ואם נאנס נאנס לו וזה ברור.

9 מן הארוסין בתולה מאתיים פי' הרמב"ם ז"ל שגובה מבני חרי וכן פי' רבי' שרירא גאון ז"ל שלא עלתה על דעתו שלא שאלו רצה למכור מנכסיו על עד שעת נשואין שלא ימכור ואינו נכון חדא דגובה סתם אפילו מן המשועבדים משמע ועוד דקתני גובה מן הארוסין דומיא דגובה מן הנשואין דהוא אפילו מן המשועבדים משמע וה"ק בהדיא ליתני ות"ק נמי בהדדי תני להו גובה את הכל ולא לצדדים נקט לה:

10 גמרא כלומר למה לי למתני אם רצה להוסיף מוסיף דאי משום דבעי לאשמעינן דתנאי כתובה ככתובה דמיא אי נמי משום פלוגתא דר"א בן עזריא ורבנן הוה ליה למתני אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתיים אלמנה מנה ואלמנה נמי אם הוסיף לה אפילו ק' מנה. נתארמלה או נתגרשה בין מן הארוסין וכו'. למה לי למתני אם רצה להוסיף מוסיף פשיטא מהו דתימא קיצותה עבדי רבנן שלא לבייש את מי שאין לו האי טעמ' תמיהה טובא מאי לביש את מי שאין לו ולמה להו לרבנן למיתן קיצותא שלא יתן נכסיו לבניו ואשתו כשם שהוא נותן לעוברי דרך. וי"ל דהא קמ"ל שאפילו אם רצה לכלול התוס' אם עם הכתובה ולומר לה ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי מאה מנה רשאי סד"א קיצותא עבדי רבנן לכתובה שלא יכלול עמה כדי שלא יהא בושה לבנות ישראל שזו כתובה מרובה וזו כתובה מועטת ואם רצה להוסיף מוסיף לה באנפי נפשה קמ"ל שכולל וכותב ואינו נמנע כן פי' בתשובת הגאונים ז"ל ולפום האי פי' דנקט שלא לבייש את מי שאין לו י"ל דכולה חדא היא וה"ק שלא לבייש את מי שאין לו נכסים לתת נדוניא גדולה לבתו כדי שיכתבו לה כתובה גדולה כך נראה לי:

11 רצה ליכתוב לא קתני אלא להוסיף פי' רצה לכתוב משמע שכותב לה מתנה וחיוב מדעתו ואינו כדין כתובה אבל השתא דקתני מוסיף משמע שנעשה טפל לכתובה וכאלו הוא דבר א' וכדאמר מוסיף על העיר ועל העזרה שקדושת התוס' כקדושת העיר. מסייע לה לרב איבו אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמיא פירש רש"י ז"ל תנאי כתובה שהוא מתנה להוסיף וכן במזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל ככתובה דמיא והקשו בתוס' שהרי המוחל' יש לה מזונות ומורדת ומוכרת יש לה כתובת בנין דכרין. ועוד מדקאמר ולכתובת בנין דכרין משמע דההיא תנא לא קאמר שתנאי כתובה ככתובה דמיא וה"ה דלא איירי בשאר תנאי כתובה אלא הנכון דלענין תוספ' איירי בלחוד דעלה עסקינן השתא וקרי לה תנאי כתובה אלא לענין מפני שהוא המתנה בעצמו כדפי' רש"י ז"ל ויש אומרים דינא ככתובה שהרי כתובה שמה בהרבה מקומות וכדאמרי' תקנו קבורתה תחת כתובתה ואמר אי נמי הבו לה ד' מאות זוזי לכתובה ואמרי נמי אע"פ שכתובתה בבית אביה והדין דין אמת במה שבדין כתובה כגון מוחלת ומוכרת כתובתה וכיוצא בהן אבל לשאר דברים אין לנו לדון כן בפני זו של ר' ינאי ואין דבריו אמורים בזה כלל תדע דהא אמרינן דנפק' מיניה לעובר' ועובדת כוכבי' ומזלות והרי עובר' הפסדי' כל אותם שהם של קיימי'. וא"ת אין אומרים בה תנאי כתובה ככתובה אלא לענין מה שאמרו לגבותו מן הקרקע ומן הזבורי' שהם מקולי כתובה אין לנו לדון בו נדוניא שקבלו עליו בנכסי צאן ברזל אלא דינו ככתוב'. למאי נפקא מינה למוכרת נראים הדברים של רבינו חננאל ז"ל כיון דפטר הכי דפרט הני דדוקא לדברים האלה הנפרטים וכיוצא בהם אבל לשאר דברים אין לנו לדון כן בפני זו של ר' ינאי ואין דבריו אמורים בזה כלל אבל יש שאר דברים שאין תוס' כעקר ותדע לך דהא ממאנת וחברותיה אין להם כתובה ויש להם תוספת כדאי' בפ' אלמנה נזונות וכן האומר פתח פתוח מצאתי אינו נאמן להפסידה תוספת כפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל וא"ת א"כ אמאי לא פרט הכא תנא היו בה נדרים ונדבות או מומין שאין להם תוספת וכתובה. וי"ל דדינייהו בכלל עוברת ומוכרת קאמר למוכרת ולמוחלת פי' שהמוכרת ומוחלת כתובה סתם אף התוספת בכלל ולמורדת פי' רש"י ז"ל דתנן לקמן בפ' המדיר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה וכו' עד כמה הוא פיחת כנגד כתובתה דלא תימא כנגד מנה ומאתיים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין ע"כ. ובוודאי אליבא דת"ק אצטריכא להא דאלו לר' יוסי קאמר שהוא פוחת עד שתפול לו ירושה ממקום אחר וכ"ש תוספת ואפי' לא היתה דינו ככתובתה ונדוניא נמי דינו ככתובה לפחות ממנה ואפילו לת"ק:

12 לפוגמת פירש"י ז"ל דאי לא אשמעי' לא תגבי אלא בשבועה הא אפילו אינו בתנאי כתובה דינו כן שאף בחוב בעלמ' דינו הפוגם שטרו אינו גובה אלא בשבועה אלא ודאי הא קמ"ל שכל שפגמה כתובתה לבדו או התוס' לבדו הרי הוא כאלו פגמה לשניהם. ולתובעת פירש"י ז"ל שאמר תובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות פי' אע"פ שלא תבעה עיקר והקשו בתוס' דהא ק"ל מקצת כסף ככל כסף וא"כ אפי' הוה תנאי כתובה ככתובה דבר אחד אמאי אין להמזונות דהא שייכא מקצת כסף לכך פי' בתוספ' בהיפך דהא קמ"ל שאם תבעה עוד רק עיקר כתובה בב"ד יש לה מזונות והא איכ' מקצת כסף שהוא ככל כסף וה"ה דאשמעינן שהתובעת כתובתה סתם מסתמ' אפילו תוס' בכלל ואין לה שבחו ואין לה מזונות לשבח פירש"י ז"ל דאמרינן בבכורות שאין האשה גובה כתובה בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת האב ובעל חוב גובה ממנו וזה מקולי כתובה ואשמעינן הכא שאין תוס' כדין חוב אלא כדין כתובה ומסתברא שהנדוניא דינו ככתובה לענין זה וכן דעת מורי ז"ל ולשבועה פי' רש"י ז"ל לכל הצריכה לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דתנן בפרק הכותב בעי שבועה ואע"ג דפוגמת בהאי כללא אית' אצטריך למנקט בהדיא לאשמעינן דפוגמת כתובה מהני לה שבועה להשביעה אף על הכתוב' שלא פגמה כלומר דאלו אידך שבועה דמני מר"ן ז"ל בכולם היא נשבעת * חסר וכצ"ל על מה שיש לה בו ריעותא המו"ל. כי בכולם יש חשד בין בכתובה ובין בתוס'. ואין פי' רבינו ז"ל נכון בזה משום הכי לא צריך לומר תנאי כתובה ככתובה דמיא שאין כתוב בחוב בעלמ' יש שבוע' כשנפרע שלא בפניו ובכולה אידך לכן פי' בתוספ' דהא קמ"ל שאם נשבעת על כתובתה כצ"ל המו"ל. ישבע על השבוע' סתם או שפטרה בעלה שתגבה כתובתה בלא שבועה אף התוספת בכלל וק"ל לענין פטור שבועה למה לא נאמר יד בעל השטר על התחתונה וכן לענין שבועתה שם שמא לא נשבעת אלא על העיקר כתובה בלבד וידה על התחתונה והנכון דהא קמ"ל דכשם שהרשות ביד היורשים להשביעה או להדירה על הכתובה כן הדין על התוספ' משא"כ על החוב דעלמא שגובה בשבועה: