ריטב"א על כתובות נ״ט

1 מר סבר מידי דקיץ ממידי דקיץ. ואיכא דקשיא ליה והא מזונות מיקץ קייץ כדתנן במשרה אשתו ע"י שליש ואי משום דבמכובד הכל לפי כבודה כפי כבודה גבי מעה כסף נמי הכל ותירצו דמזונות יקירי וזילי ותו דבאוכלת על שלחנו אינו נותן לה אלא מעה כסף כסתם נשים:

2 ומי אמר שמואל פי' רש"י ז"ל ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל במותר לאחר מיתה פליגי ולר"מ דקדוש משום דאדם מקדיש דבר שלב"ל. ותנן קונם שאני עושה לפיך כך הוא הגירסא ולא שאיני עושה שאין הקונם חל על לא תעשה דקונם איסור חפצא הוא. אינו צריך להפר. פירוש דסבר ת"ק דאפי' העדפה דע"י הדחק דבעל הוא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפי' לרב הונא דאמר יכולה היא שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ה"מ כשאמרה כן בפירוש אבל זו שאוכלת אע"פ שהקדיש' לא אמרינן נעשית כאומרת דהא בב"ד צריכה לומר כן:

3 ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי. פי' דסבר ר"ע דהעדפה שע"י הדחק דידה הוה ואית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דר"ע כר"מ סבירא ליה דההיא דיבמות. וא"ת והא אמרינן בעלמא דע"כ לא קאמר ר"י ור"מ אלא פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שע"י הדחק לא עבידא דאתיא י"ל דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל דעבידא דאתי כשהוציא הדקל יותר מן הראוי להוציא. ובודאי דלר"ע הבעל ממש מיפר אע"ג דאין כאן עינוי נפש לאשה הרי זה מדברים שבינו לבינה שלא יהא אסור בשום דבר משלה בעודה תחתיו שהרי לא יוכל לצמצם בין מעשה ידיה להעדפה וכדפירש רש"י ז"ל:

4 ר"י בן נורי אומר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו פי' אבל בעודה תחתיו לא קדוש כלל דקסבר דאפי' העדפה ע"י הדחק דבעל הוי הלכך צריך להפר מעכשיו שבאותה שעה אינו יכול להפר שאין הבעל מיפר בקודמין כלומר שום נדר שנעשה קודם אותה הויה שהוא מיפר מכחה אפי' נעשה תחתיו וכן פי' בתוס' אבל יש אומרים שיכול הוא להפר באותה שעה ואין זה נקרא קודמין כיון דבעודה תחתיו נדד אלא דחיישינן שמא ישכח ולא יפר באותה שעה אלא לאחר שיהנה ויכשל בדבר והראשון יותר נכון וכדכתיבנא בס"ד במס' נדרים ומיהו איכא למידק כיצד הבעל מיפר ענשיו דהא כיון דלא חייל עכשיו בעודה תחתיו הרי אין כאן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ויש מפרשים דהכא מיפר ע"י חכם קאמר ואשכחן דקרא להתרה דחכם הפרה בשותף הלשון כדאמרינן על דעת הרבים יש לו הפרה ולא נהירא. והראב"ד ז"ל תירץ כיון דבנדר זה אפשר לבא ע"י חסרון שיגרשנה ויהיה מחוסר שלא יוכל האשה זו לשמשו דברים שבינו לבינה הוא ולפי' יש לנו לומר דבדין הוא דמסתייע דדלמא שמא יגרשנה ותהא אסורה לו ולא היה צריך לומר ותהא אסורה לחזור לו אלא דלאלומי מלתא נקטי' דאפי' לאשות שיהא אפשר שיבא בנדר זה אסור וחסרון לו כך נראה לי אבל זה אינו מחוור. ובתוספות כתבו בריש פרק אלו נדרים כיון דרחמנא אמר בין איש לאשתו והנדר הוא בעודה תחתיו והוא ראוי ג"כ לבוא בדברים שבינו לבינה שתהא תחתיו בשום ענין ואף על פי שבנתיים הוא מחוסר מעשה מכ"מ דברים שבינו לבינה הוי ובין איש לאשתו קרינא ביה והבעל מיפר ואע"פ שלא חל עדיין הנדר כדאיתא בפרק אלו נדרים ואפי' בכי הא נודרת ע"ד בעלה לרב פנחס דאמר טעמא דהפרת נדרים משום דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת ומיהו אם נתגרשה ונשאת לאחר דמדעתה אינו ראוי להיות אשתו חל נדר לאלתר אפי' לגביה דידיה דלא קרינא בי' מעתה בין איש לאשתו ובדין הוא דכשיגרשה יחול הנדר לאלתר לגבי דידי' נמי אלא שלא מצינו נדר שנעקר ואח"כ נעור ואח"כ חוזר ונעקר נמי אלא שלא מצינו נדר שעוקר ואח"כ חוזר ועוקר כך פי' שם בתוס' ואין הדברים אלו מתישבים על הלב כל הצורך ויותר נראה לומר השתא דהוה ס"ל דכיון שאם מחלה לו מעשה ידיה הוא אסור בהם או אם תאמר איני ניזונית ואיני עושה אליבא דרב הונא כדברים שבינו לבינה חשיב' אלא דר' יוחנן נקט סוף דינא שהוא אסור בה כשיגרשנה ותחזור לו ואמסקנא דסוגין ל"ק ולא מידי דהא פרישנא טעמא דהא אי לאו דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל הוי נדרה חל מעכשיו לגמרי מדאורייתא וכיון דכן נהי דאלמוה רבנן לטובתו שלא תוכל להפקיע שעבודו לא אלמוה לחובתו שלא יהא לו כח להפר בדין תורה ולא עוד אלא דאפי' למאי דקס"ד השתא שאין מוציא מידי שעבודו ס"ס שעבודו גורם שאין הנדר חל אבל יגרום לענין שלא יוכל להפר והרי הוא כאלו מוחל לשעבודיה לענין שתהא הפרתו הפרה כדי שאם יגרשנה לא תהא אסורה לחזור לו וזה תירוץ נכון ועיקר:

5 כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה. כתב רש"י ז"ל דשמואל פוסק הלכה כר"י בן נורי ולא מטעמיה ומה שהוא צריך להכר אינו אלא משום העדפה דהוה דידה וחייל עלה נדרה מהשתא ובודאי דהשתא נמי העדפה דבר שלא בא לעולם הוא ובדין הוא דיכול לאקשויי עליה הכי אלא דניחא ליה לאקשווי מצד אחר ופרכינן ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה אי נמי אין הלכה כת"ק דאמר א"צ להפר לומר דהעדפה דבעל הוה אי נמי הלכה כר"ע דהוה כהלכתי' וכטעמי' זו שיטת רש"י ואינו מחוור חדא דכיון דאכתי להאי פרוקא יש בהעדפה דבר שלא בא לעולם א"כ מאי פרוקא עבדינן לקושיין דהא אנן לפרוקי אתיין דלשמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובהא לא שנינן מידי ועוד מאי האי דעבדינן קושיא לימא הכי ולימא הכי לא הו"ל למימר אלא דלימא הלכ' כר"ע דאיהו פסק כהלכתי' וכטעמיה לגמרי לפיכך הנכון כדפירש ר' חננאל ז"ל כי אמר שמואל הלכה כר"י בן נורי לאו בכל הלכתי' ולענין הפרה אלא לענין העדפה בלחוד דמשמע מתוך דבריו דהעדפה דבעל ופרכ"נן ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה א"נ אין הלכה כר"ע א"נ הלכה כת"ק פי' דהא ת"ק נמי הכי ס"ל דהעדפה דבעל כיון דאמר אין צריך להכר. וא"ת הא דקאמר א"צ להפר היינו משום דסבירא ליה אין אדם מקדיש דשלב"ל וי"ל דהא ליכא למימר דהא קתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ואביך צריך להפר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם סבירא ליה ותו דאי משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הל"ל לא אמר כלום:

6 אלא אמר ר' יוסף קונמות קאמרת וכו'. פי' אלא אמר רבי יוסף דלעולם לגמרי פסק שמואל הלכה כר"י ושאני קונמות שאינו הקדש לכל אדם אלא איסור חפצא למי שנדר בהם ומתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו אדם מקדיש כו' אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו כיון שהפירות ברשותו אבל כאן יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שהרי אין ברשותו לא האדם הנאסר ולא הדבר הנאסר והא דמשמע הכא שאדם אוסר עליו דבר שלא שלא בא לעולם פי' הרשב"א מן הר"ר ז"ל דאליבא דרב יוסף הוא דאמר לה אביי דאפי' לדידך דמדמית דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו ברשותו נהי דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו לא יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו אבל לאביי אפילו על עצמו אין יכול לאסור דבר שלא בא לעולם ולא דמי לפירות חבירו דהתם איתנהו והכא ליתנהו ודבריו אלו אין נכונים דבכולא מכילתא דנדרים מוכח דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם וכדתנן האומר לאשתו קונם מעשה ידיך אסור בחלופיהן ובגדוליהן וכדתנן הנודר מן הנולדים וכו' והרבה כיוצא באלו וכדפרשינן בס"ד בדוכתא וכן פירש הרשב"א ז"ל: באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים אתנהו בעולם פירוש והוה כמקדיש דקל לפירותיו דחייל עליה הקדש הכא נמי חייל עליה אסור קונם ואע"פ שאין המלאכה יוצאת מגוף הידים כשם שפירות באים מגוף הדקל קים להו לרבנן דכיון שידים טורחות לתקון הרי הוא לדין זה כדקל לפירותיו ולא כמקדיש מצודה לפירותיו דלא חשיב כלום דמצודה לא עבדה אלא מעשה עץ בעלמא והכי גמר לה ופרכינן והא משעבדי' ידיה לבעל כלומר דאכתי היכי מצי מקדשה דבר שאינו שלה כלום אדם מקדיש פירות חבירו ואע"ג דר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר וההיא שעתה לא משתעבדי ידיה לבעל אנן ה"ק דכל שמקדיש שום דבר סתם ולא חייל הקדשא לשעת' לא חייל נמי לקמיה ופרקינן לכי מגרשה תמיהא מילתא אי אמר הכי היכי אמר ר"ע יפיר שמא תעדיף עליו דהא בעודה תחתיו דהעדפה דידה לא אסרה כלום וכי מגרשה אפילו עיקר מעשה ידיה נמי אסורים לו. ויש מתרצים משמו של רש"י ז"ל דהא אוקימתא לר"י בן נורי ז"ל אבל לר"ע לא מיירי אלא במקדשה סתם ואינו מחוור דמסתמא כולה תנאי דפליגי בחדא גוונא מיירי והנכון דמתני' סתמא היא בין בסתם ובין באומרת מעכשיו ובין באומרת לכשאתגרש ור"ע אמר דאפי' סתם נמי צריך להפר משום העדפה דהוי דידה וריב"נ אמר דלעולם א"צ להפר משום העדפה אלא משום גירושין ובאומרת לכשאגרשנה וכן פי' רבותי ופרכינן ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולבסוף קדוש אפי' באומר כן בפירוש ומתמה אלמה לא האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך ופירש ואומר כן בעוד שעוסקים בענין המכר לכשאקחנה ממך תקדיש מי לא קדשה כיון דאמר הכי בהדיא:

7 ה"ג מי דמי התם בידו לקדשה הכא אין בידו לקדשה ולא גרסינן אין בידו לגרש את עצמה דהשתא לא איירינן בהכי אלא לקמן כלומר כשאמר כן בידו להקדישו מעכשיו שהרי עדיין לא נגמר המקח אבל הכא בשעת שמקדשת ידי' לכשתתגרש אין בידה להקדיש מעכשיו והרי הוא כמוכר לגמרי ואחר שנגמר המכר לגמרי אמר שדה שמכרתי לכשאקחנה תקדוש שלא קדש למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

8 מתקיף לה רב פפא הא לא דמיא אלא לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה מתקיף לה רב ששת מי דמי התם בידו לפדות וכו' ושמעינן דהממשכן שדה לחבירו והקדיש מעתה אינו מקודש אלא באומר לכשאפדנה תקדוש ואיכא דקשיא ליה דהא אמרינן בפרק כל שעה דכל היכא דקדייש ליה וזבין ליה מוקדש כל שיש לו נכסים אחרים לגבות אבל אין לו נכסים אחרים אין הקדישו מוציא מידי שיעבוד ותירצו דהכי ודאי גבי שדה אם הקדישה מעכשיו התם קדוש לכתפדה והכא משום דאתי לן לדמויי' למקדיש ידי אשה שאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהם כמקדיש הגוף לפירות מעתה לא קדשו דהא משעבדין ליה לב"ה ואפ"ה באומר לכשאפדנה תקדיש לפירותיו קדשה ומיהו אלו להקדיש כל השדה מעכשיו הרי הקדש חייל למה שהוא יתר על החוב אבל כנגד החוב לא חייל והיינו דאמרי' בערכין המשכיר ביתו והקדישו השוכר מעלה השכר להקדש לפי שההקדש חל על מה שהוא יתר על החוב מעתה ולפיכך צריך להעלות לו שכר להקדש מפני מראית עין וכן פירשו בתוס' במס' נדרים וכן דעת רבותי ואחרים פירשו דמשכנתא דנחית בה מלוה ואכיל פירי אי אקדשה ליה מהשתא אינה מקודשת כלל ואפילו יש לה נכסים וכאפותיקי מפורש הוא לענין זה ואינו נכון:

9 מתקיף לה רב ששת בריה דרב דימי מי דמי התם בידו לפדות הכא אין בידה לגרש את עצמה. והקשו בתוספת הכא נמי בידה לפדות ידי' מן הבעל אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה ויש שתירצו דסוגיין דהכא אליבא דרב פפא הוא דלית ליה ההוא דרב הונא וכדאיתא בפ' שני דייני גזירות ולא נהירא דהכא אוקמינן סוגיין דשקיל בה רב אשי וכמה אמוראי דלא כהלכתא ואחרים תירצו דהכא כשלא אמרה איני ניזונית ואיני עושה ואנן הכי קאמרינן דכל כמה דלא אמרה הכי אמר שאין בידה לגרש את עצמה ולא נהירא דהא לישנא משמע שאין בידה לגרש את עצמה כלל ועוד דאע"ג דמחוסר אמירה זו שמאמר איני ניזונית ואיני עושה וכי גריעה ממשכונ' דמחוסרת פדיון ומשום דבידו לפדות אמרינן דיכול להקדישה והנכון שנהי שיכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידי' משעבודו של בעל שהם משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון שמשועבדות כולן לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישה שהרי עיקרן של בעל:

10 אלא א"ר אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כלומר דלעולם ל"צ לאוקמי לכי מגרשה אלא אפי' באומרת יקדשו ידי לעושיהן מעתה אע"ג דמשתעבד ידיה לבעל קונמות כיון דקדושת הגוף נינהו מפקיעין מידי השיעבוד דהכא וכדאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי השיעבוד ושמעינן מהכא דהקדש המפקיע מידי השיעבוד דוקא כשהוא קדושת הגוף שהוא דבר שהוא קדושת מזבח אבל קדושת דמים הקדש בדק הבית אינו מפקיע מידי שיעבוד וכן פי' רש"י ז"ל וראיה לדבריו עוד מהא דאמרינן בערכין מי שהיה עליו כתובת האשה וב"ח במאה מנה כשהוא פודה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ואמרינן עלה מאי טעמא צריך דינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא דינר בלא פדיון דאלמא אין קדושת דמים מפקיעין מידי שעבוד. וא"ת אי קדשי מזבח ע"כ מטלטלין נינהו כשור ושה וכלי שרת וא"כ ל"ל דלהוי קדה"ג הא אפי' קדושת דמים מי גרע מהדיוט דקי"ל שאם עושה שורו אפותיקי ומוכרו אין ב"ח גובה ממנו. וי"ל דהכא במאי עסקינן ששיעבד לב"ח כל נכסיו מטלטלי אגב קרקע דאתי ב"ח וטריף מלוקח כדאיתא בחזקת הבתים ומה קדושת ומקדושת מזבח לא טריף דבקדושת הגוף מידי שיעבוד מפקיעו ור"ת ז"ל פי' דאפילו הקדישת דמים מפקיע מידי שעבוד ודוחק עצמו אחר שמועתו וההיא דערכין ודברי רש"י ז"ל עיקר ועליו הסכים רבינו הגדול וכן רבוותא והא דאמר רבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד לאו דוקא חמץ אלא ה"ה לכל דבר שהוא אסור איסור הגוף כההיא עובדא באצטלא דמלתוה דפירסוה אמיתנ' בפרק אלמנה לכ"ג:

11 גרסינן והיא גרסת רש"י ז"ל והיא נכונה ונקדשה מהשתא אלמוה רבנן לשעבודי' דבעל דלא תקדש מהשתא והכי פירוש כיון דקונם מפקיע מידי שיעבוד שאסרה ידיה בקונם לקדשו מהשתא ופרקינן דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דלא להפקיע קונם דליחול מהשתא אבל מ"מ אלים לאפקועי שעבודא דליחול השתא לכשתתגרש ולא הוה כמקדיש דבר שאינו שלו והיינו אליבא דר' יוחנן בן נורי דפסק כשמואל והא דאסר אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אבל ת"ק סבר דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דלא חייל השתא לא חייל נמי לאחר זמן והלכתא כרבי יוחנן בן נורי דפסק כשמואל והא דאמר דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל פירש רש"י ז"ל דשוויה כלוקח גמור ולא כמלוה ונראה מדבריו ז"ל דיכול הלוה להפקיע בקונם נכסים משועבדים לב"ח. ותימא דא"כ נועלת דלת בפני לוין וי"ל דכי עבד הכי משמתין ליה עד דאיתשל אקונם דידיה דאפילו על דעת רבים יש לו הפרה משום פריעת בעל חוב וזהו שאסר נכסין על כל העולם שאם לא אסרוה אלא לב"ח הרי אנו יורדים לנכסיו ומוכרים לאחרים ומגבינן ליה על חובו אבל הר"י ז"ל כ' בשם רבותינו הצרפתים ז"ל דכיון דאלמוה רבנן לשיעבודי' דב"ח מפני תיקון העולם ולא אמר שהקדש מפקיע אלא דוקא במקדיש שאין מצוי שיקדשו בני אדם נכסיהם שהם אוסרים באותו הקדש גם על עצמן כדי שיפסידו לב"ח אבל קונם שיכול לאוסרו על אחרים ויהיה הוא מותר ליהנות בהם הא ודאי עביד בהם תקנתא וכן דעת הרשב"א ז"ל והביא ראיה עליה מן הירושלמי שאמר בריש פרק המדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני למ"ד אין מזונות אשה דבר תורה דאלמא בעל חוב שהוא גובה מן התורה לא מפקיע משום קונם:

12 מתני' אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה. פירוש מלאכות שהאשה עושה בע"כ וכן אמר בירושלמי שבעה גופי מלאכות שנו חכמים והשאר לא הוצרכו חכמי' למנותן פירוש ששאר מלאכות קטנות שהיא חייבת לו כמזיגת הכוס וחברותיה משאר תשמישין הנלווין לא הוצרכו למנותם דהא פשיטא שהיא חייבת בהן ואפילו הכניסה לו כמה שפחות. טוחנת ואופה ומניקה את בנה. גרסינן בירושלמי לא אמרינן אלא בנה מדלא אמר ומניקה את הבן א"ל מניקה את בנו שמעי' שלא תינק לו אפי' בן שיש לו מאשה אחרת וכ"ש בן דהאשה דעלמא:

13 הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנ' וכו' יש שפירש דדוקא כשהיא זנה את שפחותיה דאי הוא חייב לזונה מה הריוח כדאוקמי' לה איתתא בחריקאי אדרבה עתה טורח והוצאה הן לו וכן פירש רבינו שמשון ז"ל וי"ל כיון דהכניסה לו בנדוניא או בנכסי מלוג ויש לו זכות בהן הוא חייב לזונה וע"מ כן נכנסה וכאלו קבל עליו בפירוש נמי שיפטור היא ממלאכות הללו וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל והכין פשטה ממתני':

14 גרסת הספרים מקצת ספרים שלנו אינה מוצעת את המטה ואינה עושה בצמר ולגירסא זו הא דאמרינן בתלמודא הא שארא עבדא מיירי משום מזיגות הכוס וחברותיהן וכן פירש רש"י ז"ל וכ"ת הנהו אפילו יושבת בקתדרא כדאיתא בגמרא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ההיא כבר תרגימא רש"י ז"ל דהתם אינו בתורת חיוב אלא דרך עצה טובה להכניס ביניהם אהבה וחיבה אבל הכא שלא הכניסה לו אלא ג' מוזגת לא את הכוס וחברותיה בחיוב והא דאמרי' במס' נדרים קונם שלא אמזוג לו את הכוס א"צ להפר דאלמא משועבדת ליה מיירי כשלא הכניסה לו אלא ג' שפחות ומ"מ קשה שהרי בירושלמי אמרו הונא אמר אפילו הכניסה לו אלא ג' מאה שפחות כופין לעשות לו דברים של יחוד סכה לו את גופו ומרחצ' לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס. ויש דוחין דהתם כפיה בדברים קאמר ולא נהירא והנכון כגירסת הספרים דגרסי שלש אינה מוצעת לו את המטה ותו לו וכי אמרינן בתלמודא ומזיגת הכוס הא שארא עבדא היינו משום עושים בצמר ובארבע יושבת בקתדרא שאינה עושה בצמר אבל מוזגת לו את הכוס וחברותיה בחיוב ואם נדרה עליהן א"צ וכן עיקר. ויש נוסחות דגרסי' במתני' בהדיא אינה מוצעת את המטה אבל עושה בצמר. ולא נהירא כיון דתני מה שאינה עושה ממילא שמעינן דשארא עבדא והכי רהטא כולא רישא במתני' דלא פיר' גבי שפחות אלא מאי דלא עבדה ומיהו עדיין קשה דאלו במתני' תנן בהדיא דשלש אינה מצעת את המטה ואלו בתלמוד' פירש דאפי' בד' מצעת לו את המט' ופרישנא התם דההיא נמי בחיוב וכפשטי' בירושלמי. וי"ל בזה כפירוש רש"י ז"ל התם אינו אלא הצעת לבדין בעלמא ועוד דהתם במטה לחוד וכדקתני מצעת לו את המטה ואלו הכא מיירי בשאר תיקון המטה ובכל המטות בבית דכל היכא דקתני מתני' שחייבת להצעת המטה לא מטתו לבד אלא ה"ה לכל הסמוכים עליו וכדמוכח בתלמודא וכדבעינן לפרושי עלה בס"ד:

15 ר"א אומר אפי' הכניסה מאה שפחות כופה לעשות שהבטלה מביאה לידי זמה פי' רבותי שאינו כופה לעשות כשיעור הנזכר לקמן אלא תעשה כמו שתרצה ובלבד שלא תהא בטילה ומיהו מה שעשתה דבעל הוה דלא עדיף מהעדפה ע"י הדחק דהוה דבעל אע"ג דעבדה מרצונה ושלא בחיוב. ויש לדחות דשאני העדפה דכיון שהיא מחיובת לעשות לו עיקר מעשה ידיה עשו את הטפל כעיקר וחייבו לה העדפה אבל בזו דשורת הדין היא פטורה מן העיקר ואינה עושה אלא כדי שלא תבא לידי זמה מה שעושה עושה לעצמו כך נראה לי והלכה כר"א כדאיתא בתלמודא:

16 גמרא טוחנת ס"ד פי' רש"י ז"ל טוחנת משמע שהי' טוחנת בידיה ופרקי' אימא מטחנת ואף על גב דהתם תנן אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ ולא דייקינן עלה הכי משום דהתם לא נחתינן בה משום מלאכת טחינה אבל הכא דנחית תנא לפרושי מלאכה שהיא חייבת אית ליה לתנא למידק בלישנא כן פי' בתוס':

17 הא דתניא אין אשה אלא ליופי פי' בתוספת שלא בא אלא למעט מלאכת המכחישין את יופיה כגון אופה ומבשלת ומניקה הא שארא עבדה שלא תבא לידי זמה:

18 לימא מתני' דלא כבית שמאי דתניא נדרה שלא להניק לפי' לאו דוקא נדרה שלא להניק דהא נדרי איסר איסור חפצא נינהו ולא חייל באעשה ולא אעשה ולא משכחת לה אלא כגון שאסרה על בעלה דידיה להנאת חלבה. ומיהו ק"ל למאי דדחינן בסמוך דאפילו תימא ב"ש והכא משום דקיים לה איהו והוא נתן אצבע בין שיניה אמאי שומטת דד מפיו דהא כיון דמודו ב"ש שהי' משעבדא ליה לא חייל נדרה וה"ל כאומרת הנאת תשמישי עליך שכופה ומשמשתו ואע"ג דשמע וקיים לה בתר הכי דכשהוציאה נדרה מפי' לא היה כח בידה לאוסרה עליו. וי"ל דלתריצא דלקמן סבירא ליה שנדרה שלא תאכל פרי ידוע אם תנוק את בנה הא וודאי חייל נדרה אאותו פרי אם תינקו לב"ש כיון דקיים ליה איהו הוא נתן אצבע בין שינה שומטת דד מפיו כדי שלא תאסר בפירי ההוא ולב"ה היא נתנת וכו' כ"ה בשטמ"ק. המו"ל

19 נתגרשה אינו כופה. יש שפירש דאפילו כשלא נדרה אינו כופה גרושתו דתינק לו בנה אפילו בשכר כל שאינו מכירה והא דאמר לקמן במניקה שמתה בעלה שחייבת להניקו עד כ"ד חודש ואסורה להנשא מפני כן ולא מפלגינן בין מכירה לשאינו מכירה דווקא נקטינן התם אלמנה כיון שבעלה מת וליכא דמסתייע ליה בביעי וחלבא אבל גרושה כיון דבעלה קיים הרי הוא נזהר בו וממסמס ליה ובדרך שאמרו באשה שהיא תחת בעלה במסכת יבמות. וכן דעת רבינו שמשון ז"ל וכן נראה לי מדברי הרמב"ם ז"ל אבל ר"ת ז"ל כתב דאפילו בגרושה נמי אסורה להנשא עד כ"ד חודש אע"פ שהבעל קיים כיון שהיא באיבה עמו ואינה רגילה בו אם נשאת אסורה לדור עמו במבוי ולתבוע ממנו שום תביעה כדאיתא בפרק שני כשנעקר חלבה בושה לשאול ממנו כל צרכו. וליכא דממסמס ליה דביעי וכן פסק רבי אחא ז"ל בשאלתות שלו והכי משמע ביבמות בהא דאמרי' לא ישא אשה מניקה של חבירו ומעוברת חבירו וכי היכא דמעוברת חבירו לא ישא אפילו בגרושה ה"ה למניקת ועוד דאפילו מעוברת גופה אתאמרי התם תרי טעמא חדא משום דיחס' דעובר וחדא משום חלבא וכי היכי דטעמא דיחסא איתא בגרושין ה"ה לטעמא דחלבא והא דהכא ארישא קאי כיון דנדרה אין לו לכופה דתיתסר בפירי דעלמא אלא כשהתינוק מכירה כיון שנדרה בעודה תחתיו שאלו נדרה אח"כ כדי שתוכל להנשא קנסי' לה שלא תוכל להנשא שאל"כ האיך מצינו תקנות חכמים. אם היה מכירה עד כמה הלכתא כר' יוחנן דהא אפסיקא הלכתא בהא ועוד דשמואל ור"י הלכה כר"י ואע"ג דשמואל עבד עובדי' כסברי' אין מביאין ראיה ממעשים שלו לפסוק כמותו: