ריטב"א על כתובות פ״ה

1 כל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה פי' אע"פ שעשאו שליח אותו שתפס לזכותו וכדאי' הכא בהדיא שלא כפי' רש"י ז"ל שכתב באלו מציאות דלא אמר תופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אלא בשלא עשאו שליח ומה דאמרינן התם שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הא מתרצא התם דשאני מציאה דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:

2 אבימי בריה דרבי אבוהו מסקי ביה זוזי בי חוזאה שדרינהו ביד רבי חמא בריה דרבי אבא בר אבוה אזל פרעינהו סתם בשביל החוב שהיה חייב אבימי אמר להו הבו לי שטרא אמרי לי' אינהו סטראי נינהו פירוש שהמעות שקבלו הי' בשביל מלוה ע"פ שהמה להם על אבימי ואבימי לא היה מודה באותו מלוה אתו לקמיה דרבי אבוהו אמר ליה אית לך סהדי דפרעינהו אמר ליה לא אמר לי' מגו דאי בעי אמר לא היה דברים מעולם יכול למימר סטראי נינהו ואע"פ שלא קבלו אותם מידו של אבימי אלא מיד שלוחו יכולים לתפוס בהם בתורת מגו ואפילו היכא דהוי פסידא דשליח דמחייב לשלומי ואיהו אפסיד אנפשיה בדלא עביד שליחותיה כראוי. דין. ומכאן ראיה ג"כ למה שכתבנו לעיל ושמעינן מהכא שראובן שחייב לשמעון ב' חובות ופרעו סתם הרשות ביד שמעון המלוה לתפוס בהם לאיזה חוב שירצה כיון שהגיע זמנה לפרוע. הקשו בתוספות היכי יכול למימר סטראי נינהו והא כיון דאיכא עד א' שנתן להם הממון והם אינם כופרים בדבר אלא שאמרו סטראי נינהו והא כיון דאיכא עד אחד שנתן הוה להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכעובדא דנסכא דר' אבא דאתא חד סהדי דאסהיד וחטפא וההיא גברא אמר אין חטפי ודידי חטפי ודן רב אבא דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ובשלמא א"א דמחייב שליח לשלומי ניחא דנוגע בעדות הוא ובעל דבר הוא ואינו נעשה עד אלא אי אינו חייב לשלם הרי שליח נעשה עד ורבי אבוהו עדיין לא הי' יודע דמחויב האי שליח לשלומי דלקמן הוא דאיבעיא לן ולא ראינו לרבי אבימי ששאלו לו ענין שליחתו היכי הוי ותרצו כיון דתקון רבנן על השליח שבועת היסת שעשה שליחותו שוב אין נעשה עד כלל וכדאיתא בהדיא בפ"ק דקדושין עוד תירצו דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא ואלו הכא שבועה דרבנן הוא שיש עד א' מעיד שהוא פרוע ובכי הא לית לן למימר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא כשם שהי' יכול לישבע שאינו פרוע ונוטל כך נשבע דסטראי נינהו ונוטל וזה תירוץ נכון דאלו לתרוצא קמא קשיא דשבועת היסת לא אתקן אלא בדרא בתראי דהיינו בדורו של ר"נ ורבי אבוהו מקמי הכי הוה ועוד קשיא לי נהי דשליח אינו נעשה עד היכי אמר לי' אית לך סהדי דפרעינהו הא בחד סהדא הוי סגי ליה לשווינהו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ולפי' תירוץ האחרון הוא הנכון, לענין שלומי שליח מאי ואסיקנהו דבין דאמר ליה שקול שטרא והב ליה זוזי וכו' משלם עד דיהבי ליה שטרא או דלפרעינהו. דין, וכתבו רבוותא ז"ל דדוקא דמדכר ליה שטרא אבל לא מדכר ליה שטרא פטור ואפי' הוה שליח בשכר דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דאיכא שטרא ואלו מלוה ע"פ לא ניתן לפרוע אלא בעדים דמלוה את חבירו א"צ לפרעו בעדים וכ"כ כה"ג גבי חנונו על פנקסו:

3 ההוא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרא אתו יורשין וקא תבעי לה מינה אמרה להו מחיים תפיסנא בהו ופי' בחוב שחייב לי אביכם אתאי לקמיה דר"נ אמר לה אית לך סהדי דתבעו מינך מחיים ולא יהבת להו אמרה ליה לא אמר לה א"כ הוה לה תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום הוא פי' רש"י ז"ל דכל זמן שהיה חי היה פקדון בידך והרי הן כמונחים ברשותו ולא חשיבא תפיסה אלא בתופסת ברשות המלוה ומיהו כי תבענא מחיים ולא בעי למיתן להו ומעכב בחובא הא חשיבה תפיסה ברשותי, וא"ת אמאי לא מהימנא דמחיים תפסינהו מגו דאי בעי אמרה להד"ם וי"ל דראה איכא וא"ת ותהא מהימנא מגו דאי בעי אמרה לקוחות הן בידי וי"ל דעדי פקדון הוה וכדאמר תלמוד' דאפקידו גבה אלמא קים לה לתלמודא דהכי הוה מעשה ורבי' הר"ב ז"ל תירץ דכיון דק"ל דאין אותיות ניקנים אלא בכתיבה ומסירה צריך להביא ראיה על הכתיבה דבשלמא למ"ד אותיות נקנית במסירה א"צ להביא ראיה עליה שכן תפיסתן ראי' לכך וכן באומר במתנות ש"מ נתנה לי אע"ג דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי צריך להביא ראייה שהרי אין בתפיסתו ראיה שנתנה לו במתנות ש"מ יותר ממתנות בריא וכן דעת הרי"ף ז"ל וכבר האריך רבי' ז"ל בזה בספר הזכות ומיהו כל היכא דאיכא בלא היו הדברים מעולם וכיוצא בו נאמן הוא לומר לקוח הוא בידי מדין מיגו אלא שאינו יכול לגבות בו מן הלוה עד שיביא ראיה על הכתיבה או על האגב וכ"כ בתוס' ונראה וודאי שאם אמרה מושכנות הן בידי א"צ כתיבה ומסירה לענין שיכול לעכבם אצלה עד שתפרע מחובה דהא משכון לאו זכיה גמורה היא בגופו של משכון דליבעיא כתיבה ומסירה ואינ' אלא כתפיס' בעלמא דמהניא היכי דהוי מחיים ואע"ג דליכא כתיבה ומסירה וכ"ש דהוה התפיסה מדעת בעלים דעדיפא טפי ואע"פ שאינו זוכה בשטרות לגבותם זוכה לעכבם ברשותו עד שתפרע וכיון שכן דין הוא שיהא נאמן לומר ממושכנות הן בידי ומיהו כל שנמצאו ברשות אדם לאחר מיתת הבעלים כיון שאינה בתפיסתו ראיה שנתפסו מחיים אינו נאמן לומר כן עד שיביא ראיה או היכא דאית ליה מיגו וכדאמר הכא והיינו דלא מהימנא מגו דאי בעי אמרה ממושכנת הן בידי וזה נראה לי ברור וכן הצעתי לפני מורי הר"א ז"ל ובפני הרשב"א ז"ל ויש אומרי' שהאומר על שטר לקוח הוא בידי אע"פ שצריך להביא ראיה לזכות בשעבודו זוכה הוא בגופו של נייר מיהת. וא"ת א"כ מהימנא אגופא דניירא מגו דאי בעי אמרה לקוח הוא בידי ותירצו דאי למזכי בגופא דניירא לא מהני ולא מידי דניירא דלוה הוא כל היכי דפרע לי' לחובה מפיק מיניה ואי לעכב על בני המלוה הללו שלא יוכל להראותם בב"ד הא לא מצי מעכבא כיון שלא זכתה בשעבודי' חייבת היתה להראותם בב"ד כל זמן שיצטרכו בדין האומר לחבירו שטר שיש לי בידך שיש לי בו זכות שחייב להראותו בב"ד מדין עדות ואע"פ שאם משכנה לה אין לה להראותם בב"ד שזהו משכונה לכופו לפרעם א"כ כי אמרה לקוחים הם בידי לא מהני להו ולא מידי ויש אומרים דכל לוקח ומקבל מתנה של שטר שלא זכה בשעבודו של שטר אף בנייר לא זכה שהם עיקר מכירתו ומתנתו אינו אלא מפני שעבודו ונייר בתר שעובדא גרירא דאנן סהדי דלאו לניירא נחתו כלל והא כתיבנא לה בפרק הספינה בס"ד:

4 ידענא בה דחשידא אשבועתא פי' הגאונים ז"ל שהיה שומע ממנה שנשבעת כל היום לבעלה:

5 אפכה רבא אכשנגדה פי' דשבועה של תורה מחייבה וכל המחויב שבועה של תורה שהוא חשוד רמינן שבועה לכשנגדו כדתנן בשבועות ופי' רש"י ז"ל וכן הכא שכנגדו נשבע והקשו עליו דכיון דליכא ראיה שהיא חשידא משום דקים להו בבת ר' חסדא לית לי' לאפוקי ממונא וכדאמרי' קרענא ס"ד אלא מרענא לשטרא ופי' רבינו ז"ל דלא מקרע קרעינן ולא מגבוי מגבינן אלא דאי תפיס לא מפקינן מיניה. לכך פי' שזו היתה נשבעת ונוטלת ואפכה לכשנגדו שהיא נשבעת ונפטרת בשם הר"ר פנחס אחיו ז"ל:

6 מרענא שטרא אפומי' כבר כתב' פי' רש"י ז"ל והקשו בתוס' דא"כ הוה אמר לה תלמודא בהדיא לא מקרע קרעינן ליה ולא קושי' היא דכיון שלא אמר כן ע"י מעשה ולא ע"י מימרא אלא שהי' אומר מלתא בעלמא מאי דהוא סמך על אבא בר מרימר נקט לישנא קלילא ואמר מרענא שטרא אפומי' ור"ת פירש מרענא שטרא אפומיה שאם העיד עליו שהוא פרוע לא יגבה המלוה כן עד שישבע ואע"פ שהוא קרוב לבעלי דינים דבעלמא אינו אינו מחייב שבועה כתבו רבוותא ז"ל כי בזמן הזה אינו דין לדון באומדן ובקים ליה בגוה אלא אם רואים דין יחמיץ אותו או יסתלק ממנו:

7 ותיתי ותשבע לי במאתן הפי' הנכון כי דרך היה לה לשם שאם לא כן לא כל הימנו ואפי' אמר מלוה שלא אמרו עבד לוה לאיש מלוה אלא הענין הדין שהוא אומר לילך אחר ב"ד חשוב דרחמנא אמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אבל אחר שחייבו הלוה שבועה לא כל הימנו של מלוה לומר שילך וישבע לו במקום אחר וזה נראה לי ברור.

8 אמרה להו כתבו לי זכוותא פי' רש"י ז"ל כתבו לי זכותא שבאתי לדין ונפטרתי משבועתי ויפה כיוונו ז"ל דאם אמרה לו כתובו לי זכותא שתהא פטורה כשתשבע מאי מחזי כשיקרא אלא ודאי כדאמרן ומיהו לא כתובו וחתומו קאמרה דא"כ אין מחזי כשיקרא אלא שקר גמור אלא שיכתבו הפסק דין כראוי ויכתבו שנשבעה וכי משתבעה חתימי ליה ויהבי לה והיינו דמדמי' לה לאשרתא דדייני דמיירי בכתיבה בלא חתימה:

9 משום דאתא ממולאי פי' במס' עירובין בס"ד:

10 אינו חוזר ולוה וכו'. פי' בו ביום דליכא משום מוקדם א"נ אפי' ליום א' וכגון שכתבו בו סתם חודש או שנה שאינו טורף בו לקוחות אלא מסוף החודש או מסוף השנה אבל למחזי כשיקרא לא חיישינן פי' דדוקא בכי הא דליכא שום מחזי כשיקרא איכא בחתימה אבל כי היכא דאיכא מחזי כשיקרא בחתימת העדים בההיא דגט פשוט דכי יתביתו בהוני וכההיא דאורכתא דפ' מרובה הא וודאי חיישינן כדאי' התם ופסלינא לה אפי' בדיעבד וכדאמר רבה באשרתא דדייני וכבר פירשתי בניזקין בס"ד:

11 חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד ועוד דקא יהיב סימנא יש שפירשו דתרווייהו צריכא וה"ק ליכא למיחש דלהויי דר' מיאשא דהא לא אמיד וכ"ת אכתי מנ"ל שהן של זה התובע הא קא יהיב סימנא ואין לשון ועוד נוח לזה הפירוש ובר מההיא קשיא טובא אשמעתין אע"ג דלא אמיד מאי הוה מקרא מלא דבר הכתוב יש מתרושש והון רב ולא מפקא ממונא מרשות בעלים בטעמא דלא אמיד בשום דוכתא וכיון דאילו הוה אבוהן קיים יכול לומר דידי נינהו אנן נמי טענינן ליורשין דטוענין ליורש כל מה דמצי טעין אבוהן ואע"פ כי בתוס' אמרו דמלתא דלא שכיח לא טענינן ליורשים לא קי"ל הכי וכדכתביני' בפ' הגוזל ובפ' המוכר בס"ד משמו של הרמב"ן ז"ל ועוד כי יהיב אידך סימנא מאי הוה הא לא אשכחן דמהני סימנא להוציא ממונא מרשות בעלים המוחזק ולא הוזכר אלא גבי מציאה ויאוש בעלים וכי איכא סימנא ליכא יאוש בעלים והנכון מכל מה שפירשו בזה דהכא עידי פקדון הוה כדאמרינן ההיא גברא דאפקיד שב מרגניתא אלמא קים לן דהכי הוה אלא ע"י דלא היו העדים יודעים סימנא מרגליות שהופקדו בפניכם ולא מצינן בפ' חזקת הבתים בעובדא דרמאי דפומבדיתא וכיון דכן הוה לן למיחש דדלמא הני דאשכחן ברשות היתומים אחריני הוה שהיו של רבי מיאשא או שהפקיד אצלו אדם אחר ומש"ה אמרינן כיון דידעין בי' בר' מיאשא ואיכא אחריני דיהבי הני סימנים בפקדון בהכי סגי והרי הוה כאלו יש שם עדים ברורים של פקדון שאלו הם אותם שהפקיד ואפשר דבחד מהני טעמא סגי ולרבותא נקטינהו תרווייהו א"נ דתרווייהו בעינן והוה ליה חדא ועוד דכריכן אהדדי אבל רבינו הגדול ז"ל סבר דטעמא בתרא עיקר דטעמא דלא אמיד דלא חשיב מידי אפי' לגבי האי וא"ת כי איכא עדי פקדון מאי הוה טעמא שמא חזר אביו ולקחם שהרי אלו אביהם קיים היה יכול לטעון כן כל היכא דליכא ראיה וי"ל דהכא נמי ראי' הוה שהממון היה ברשות ב"ד וכיון דיהבי האי סימנייהו הא איכא ראה שאין לנו מה שהוא בידינו ובתוספת אמרו דהא מלתא דלא שכיח הוא למיהדר ולמיזבינהו וכ"ש היכא דלא אמיד ואין טוענין ליורש אלא דבר שהוא קרוב ומצוי ולא נהירא:

12 שודא פי' רש"י ז"ל למי שראו הדיינים שהיה דעתו של נותן קרובה אצלו והקשו בתוס' מדאמרי' בפ' בתרא דקדושין ונהדר ונדיינהו ופרקינן בשודא ואם כפרש"י ז"ל עדיין יכול למיהדר ולמיעבד למי שהיה בדעתו של נותן קרובה אצלו עוד מדאמרינן לקמן בפ' מי שהיה נשוי מר מ"ט עביד הכי אמר ליה שודא דדייני עבדי אנא נמי שידא דדייני עבדי פי' שם שאינו נכון לכך פי' שידא דדייני אומד הדיינים לתת אותו למי שירצו או למי שיראו מי שהוא הגון יותר ושהוא עמל בתורה ובמצות וכן אמרו בתו' הדיינים מחליטין אותו למי שירצו ואמרי' בירושלמי שוחדא דדייני ולשון גוזמא הוא לומר שהרשות נתונה להם לעשות כמו שירצו וכבר פי' במקומות אחרים בס"ד:

13 המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל יש שפי' משום דמכירת שטר דרבנן ואתיא מחילה דאורייתא ומפקיע מכירה דרבנן והיינו דאמרינן בפ' מי שמת גבי האי דאמר ומודה שמואל שאם במתנה ש"מ שאין היורש יכול למחול כו' א"א דרבנן היא אמאי אינו יכול למחול. ויש מקשים לפ"ז דהא בפ' הזהב ממעטינן מכירת השטר מאונאה בכלל ופרט וכלל דאלמא מכירתם מן התורה הוא ויש דוחין שלא בא הכלל אלא למעוטי קרקעות ועבדים ודנקט בית שטרות אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומיהו הא קשיא לן דא"כ למה אמרו כאן במכנסת ש"ח לבעלה שאינה יכולה למחול מפני שידו כידה מ"מ אין זכייה שזכתה אותם לבעלה אלא מדרבנן וי"ל דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ושמו ידו כידה כאלו זכה בהם מן התורה והפקר ב"ד הפקר כנ"ל. ור"ת ז"ל תירץ ופי' בו פי' אחר דשטר חוב ב' זכיות יש לו למלוה על הלוה שעבוד הגוף והנכסים ואותו שעבוד נכסים הוא כמו ערב דנכסי דבר נש הוה ערבין ביה והמוכר אינו יכול למכור שעבוד הגוף הלכך כשמחל אותו נמחלו הנכסים מהמוכר ללוה נפטר הערב והיינו דאמרינן כיון שהבעל ידו כידה זוכה הוא גם בשעבוד הגוף וההיא דבבא בתרא הכי פי' דאי אמרת שמע מינה דאורייתא הא נפקא לן מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו כדאיתא התם וכיון דרחמנא שויה כיורש הרי הוא זוכה בשעבוד הגוף דיורש כרעא דאבוה הוא ולא עוד אלא שאין לשאר היורשים בזאת המתנה שום זכות וכרחוקים דמו ומשום הכי אינה יכולה למחול וכבר הארכתי בזה במקומות אחרים ופי' רבינו חננאל ז"ל בזה אינו נכון וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו:

14 ליכא דליסבה לה עצה דתחיל לכתובה דאמה לאביה פי' ואין לומר כאן שאין אדם מוחל לעצמו כי עיקר המחילה בכאן אינו אלא לאביה ואע"פ שכבר גירשה והוא אינו יורשה כמו שפי' רש"י ז"ל ממאי דאמרינן דהוי תבעי לקוחות לברתא וקשיא לן כי מחלה מאי הוה הא מחייבא לשלם מדינא דגרמי כדלקמן ור"נ גופיה הכי ס"ל. וי"ל שלא היו לה נכסים עתה אי נמי נשואה היתה ופגיעתה רעה שהוא פטורה עד שתתגרש או עד שתתאלמן א"נ שהקטנה שהגיע לעונות הפעוטות היתה שמחילתה מחילה במטלטלין ופטורים מן הנזיקין הא לאו הכי אע"ג דלקוחות בטובת הנאה זבנינהו כיון דסוף סוף השתא הפסידה האי מינייהו אין לנו אלא כשעת הנזק דחיוב המוחל אינו אלא מדין מזיק ואפי' במוכר או נותן שלא באחריות הוא חייב לשלם מדינא דגרמי כדלקמן. והא דאמר אתו לקוחות ותבעי לברתה חמי' מילתא מה תביעה יש ללקוחות אצל הבת כיון דכתובת אמה זבנו ליזלו ולתבענה מבעל כיון דאגרשה לה או מתה ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דלאו תביעה ממש לגבות ממנה אלא לפי ששמעו שהבת הזאת באה לגבות מאביה כתובת אמה ולירש אותה מכח אמה ולא באו אלא ליטול ממנה אם כבר גבתה או לומר לה אם גבתה ממנו כי אמה מכרתה להם ומה שהמתינו לאחר שנתגרשה או עד שמתה אולי לא היה להם פנאי. וזה דרך רש"י ז"ל לפי לשון פירושו והוא הנכון ואולי כי הקרקע שהיה משועבד לכתובה זו היה עומד בחזקת הבת לאחר מיתת האם ולפיכך הלכו אצלה דשיעבודיה גבה וכיון שעדיין לא גבתה היא בב"ד שעבוד הכתובה קיים הי' ומהני בה מחילה והיינו דאמרינן שתחלית לכתובה לאביה והדר ליה ארעא ותחזור ותירתיה מיניה כשימות: