ריטב"א על כתובות פ״ו

1 מעיקרא סבר מבשרך לא תתעלם. אין ספק כי הבת הזאת עניה היתה ומפני כן שהלקוחות לא קנו אלא בטובת הנאה היה נותן עצה זו על דעת שתתן הוא ללקוחות מה שנתנו לאמה ולא יפסידו כלום מהקרן שלהם שאל"כ תימא גדול הוא שיתן רב נחמן עצה להפסיד ללקוחות שלקחו כדת וכהלכה משום ומבשרך אל תתעלם אלא וודאי כדאמרן:

2 מקרקש ליה בזוזי לכתוב ליה שטרא על שמיה פי' שיתחייב לו בשטר לפרוע לו מה שכתוב בשטרו הראשון ומיהו אפ"ה אם חזר ומחלו מחול הוא לענין שלא יטרוף הלקוחות בשטר מזמן הראשון וזה ברור וכבר כתבנו בפ"ק דגיטין דאיכא מ"ד שאם היה כותב בשטר זה משתעבידנא לך ולכל מאן דאתא מחמתך אין המוחל למחול אותו לאחר שמכרו כלל וכן דעת הראב"ד ז"ל וכן המחהו אצלו במעמד שלשתן שוב אינו יכול למחול דעת רבינו ז"ל ושם הארכתי בס"ד:

3 אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה כשטרא מעליא פי' מה ששוה החוב בשעת המחילה בין רב למעט שחיובו של זה מדין מזיק הוא כר"מ דדאין דינא דגרמי בטובת הנאה שלה באחריות כך הוא גובה הלכך אומדים ב"ד מה שהוא יכול לגבות בחובו זה והוצאות שהיה מוציא בגבייתו מנכין ורואין ממנו ג"כ אם היה מגבהו מן העידית או מן הזיבורית או מן הבינונית כללו של דבר אינו חייב אלא במה שהוא מפסידו ופשוט הוא.

4 ומאן דלא דאין דינא דגרמי פי' דקסבר דינא דגרמי פטור כדרבנן דפליגי עליה דר"מ ומגבי ביה דמי ניירא בעלמא פירוש דמדין מזיק קאמר פטור ודין אחריות אין בזה ואפילו משום אחריות' דנפשי' שאין חיוב אחריות אלא על הפקעה שקדמה למכירה ולא על הפקעה הבאה אח"כ והרי זה כמוכר שדה באחריות וחפר בה שיחין ומערות. דין. ומיהו אם הודה שהוא פרוע חייב מדין מוכר שדה שאינו שלו כך נראה לי ותמיהא מילתא מאי מגבי' ביה דמי ניירא דאפי' תימא כי כשנמחל הלוה חייב הלוקח לתת לו שטרא בתר ראיה שלו גריר ושטרא דיליה הוא שהוא נותן שכר ואינו אלא כמשכון ביד מלוה שיפרע וכי פרעי' או מחלי' זכה הלוה בגופו של שטר ומחזירו הלוקח בע"כ כדעת מקצת רבותי ז"ל מ"מ כאן גרמה לדידיה גרמא בניזקין פטור הרי הוא פטור מדמי הנייר כמו שהוא פטור מגופו של חוב. ויש מפרשים דהא לאו משום מוחל אתמר אלא משום שורף שטרותיו של חבירו דלמאן דלא דאין דינא דגרמי פטור מגופו של חוב היה גרמא וחייב בגופו של ניירי דקלייה בידים והוה מזיק גמור שהרי ממושכן הוא בידו עד שיפרענה ואגב ריהטא אתיא תלמודא דהכא כצורתה דהתם ודכוותא איכא בתלמודא. כי כשורא לצלמי לומר שגובה ממנו מן העידית כדין ניזקין וכן הלכתא:

5 אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לב"ח מסלקי ליה בזוזי לאשה מסלקי לה בארעא האי כדיניה והאי כדינה פי' רש"י ז"ל שזה הלוה מעות וירד על דעת מעות וזו סמכה על הקרקע כי היא לא נתנה כלום ואי משום נכסי צאן ברזל הנשומים בכתובה היא זוכה בהם מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שיעבוד הקרקע עכ"ל. ולפי לשון זה הדין הוא אפילו בנכסי נדוניא כשאין כל הנדוניא קיימת דאי לא היה נוטלתן משום שבח בית אביה כדאיתא בפרק אלמנה ניזונת אבל מורי הרב ז"ל היה אומר שאין דין זה אלא בעיקר כתוב' ותוספת אבל לא בנדוניא כיון שקבלה עליו בנכסי צאן ברזל הרי הם כחוב גמור וכן שמעתי שכן דן הלכה למעשה ולפום פשטא דשמעתא האי מימרא אתיא בחיי לוה דאלו לאחר מותו אפילו בעל חוב אינו גובה מטלטלים דיתמי אבל מחיים אפי' מגלימא דעל כתפי' משא"כ בכתובה כדכתיב' לעיל והשתא דתקון רבנן למגבי כתובה מטלטלין דין החוב והכתובה שווים. ורבינו חננאל ז"ל פי' לאחר מיתה ויש לפרש לפי שיטתו דה"ק אפי' לאחר מיתה אם ב"ח תובע קרקע ואנו רוצים לסלקי במעות או במטלטלין הרשות בידינו כדינו דמחיים דלתקנות היתומים אמרינן שלא יגבה מן היתומים אלא מן הקרקע ולאשה מסלקינן לה בארעא ואע"פ שתפסה מעות שאף מחיים אין דינה אלא בקרקע והיינו דאמרי' האי כדיניה והאי כדינה ולישנא דמסלקינן ליה הכי משמע בכל דוכתא במי שבא לגבות דבר אחד ואנו מסלקין אותו בדבר אחר כאותה שאמרו מצי לוקח לסלוקי בזוזי כנ"ל:

6 ואי ליכא אלא חדא ולא חזיא אלא לחד ופירש"י ז"ל שאין בה אלא כדי אחד מהם וכן פי' כל הראשונים ז"ל, לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פי' רש"י ז"ל וכל הראשונים דמיירי כששניהם יוצאים ביום אחד ואליבא דשמואל דאמר שני שטרות היוצאים ביום אחד דעבדינן שודא דדייני ואם כן היינו שידא דהכא למפרעי' לב"ח משום שלא תנעל דלת בפני לוין והרי"ף ז"ל דחה פי' זה לפי שלא נאמרו דברי שמואל אלא בשטרי מכר או מתנה דאלו בשטרי חובות דכ"ע חולקין ולכך פי' דהכא בין ששניהם ביום א' ובין שלוה ולוה וחזר וקנה ולא כתב לחד מינייהו דאקנה דמדינא חולקין שהרי שיעבוד שניהם חל כאחד אם קדם אחד מהם וגבה מה שגבה גבה שע"כ לא נחלקו אלא בב"ח מאוחר שקדם וגבה אבל כששניהם שווים דכ"ע מה שגבה גבה וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכיון שכן הכא משום שלא תנעול דלת בפני לווין מגבינן ליה לכתחילה וחשבינן כאלו כבר גבה בב"ד דאנן יד בעלי חובות אנן לענין זה מפני תיקון העולם אבל וודאי אם קדם זמן האשה לזמן החוב וקנה ואחר כך לוה לאשה נותנין שאין נוטלין זכותה של אשה לתתו לב"ח הלכך במטלטלין בזמן הזה שאין בהם דין קדימה דקיי"ל דאין דין קדימה במטלטלין כי ליכא אלא לחד מינייהו לב"ח יהבינן ליה ואע"פ שזמן השטר הכתובה קודם ומיהו דעת רבינו ז"ל דכל היכא דשעבד ליה מטלטלי' אגב קרקע דינו כקרקע ויש בהם דין קדימה וכן פי' בתוס' והקשו בתוספת אשמעתין מ"ש דהכא הוריעו כחה של אשה טפי מב"ח ואלו לעיל אמרי' אמר רבי יוחנן לכתובת אשה משום חינא ואפי' למ"ד לכושל דווקא לכושל אבל אם שניהן שווין מודה דיהבינן לאשה. ותרצו וכי חיישינן לנעילת דלת להפסיד לאשה היינו בכי הא דהכא דאיכא פסידא לגמרי דהא ליכא אלא חד ארעא אבל מתני' דלעיל עדיין יש שם נכסים אחרים שיגבו כולם אלא מלוה או הפקדון הללו הם יותר מצווים בלא טורח דהשתא יהבינן לאשה כדי שלא תטרח וב"ח יגבה מן השאר וכשם שאמרו ב"ח גובה מן היורשים מן הזיבורי' ולא חששו לנעילת דלת לגבי יתומים כיון דליכא לב"ח פסידא ואני פרשתי לפני מורי רבינו ז"ל דשמעתי' בדליכא פסידא כלל דומיא דרישא דבהאי ארעא איכא גוביינא דסגי לתרווייהו אלא שהקרקע היא קרקע אחד שאין בו דין חלוקה והיינו דאמרינן דליכא אלא ארעא חדא ולא חזיא אלא לחד מינייהו לפי שאין ראוי לחלק וכל א' מהם אומר שיתנוה לו ויתן לחברו מעות כדינו דגוד או אגוד דבהא ודאי עבדינן מעליותא לב"ח דיהבי' ליה כולא ארעא אבל לאשה לא יהבינן דהא מעליותא טובא הוי ויותר משהאיש רוצה וכו'. וכל היכא דליכא גוביינא דסגי לתרווייהו אלא שהקרקע הוא קרקע אחד שאין בו דין חלוקה לתרווייהו גובי' כדינם ולא מפסדי' לאשה מדינא כלום כנ"ל:

7 ודאי דאמריתא משמיה דרבא פי' רש"י ז"ל אמת הוא ששמעתי שאתם אומרים דבר תימה דמטריחין ליה ללוה למכרה כדי לפרוע במעות והלא אין עיקר המלוה ואין סמיכתו אנא על הקרקע ומהדרינן הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן הא לאו הכי אין מטריחין אותו למכור. דין. ומיהו כי אית ליה זוזי או מטלטלים וארעא לא מגבינן ליה אלא או זוזי או מטלטלים דלא אתמהו הכא אלא משום דלית ליה זוזי ותקנו הגאונים ז"ל שמקבל חרם סתם שאין לו מעות או מטלטלים ואח"כ מגבהו קרקע ואם התנה לפרוע מעות בעין כמו שנוהגין עתה לכתוב בשטרותינו תנאי ממון הוא וקיים וכופין אותו בית דין לקיים את תנאו ואמרינן ליה זיל זבין ואייתי זוזי ואם טוען שאין מוצא ליקח מכריזין ב"ד על מי שרוצה ללקחו וכופין אותו ומיהו אין כופין היורשין בכך כל שלא התנה כן בפי' ואע"פ שכתב כן בפי' על היורשים נראה לי שאין התנאי קיים דהוה ליה כאותה שאמרו שאין ב"ח גובה מן היתומים ואע"פ שכתב בו שבח כדאיתא פ"ק דבב"ק ובמס' גיטין:

8 הוא עשה שלא כהוגן, ושמעינן מינה דכל מאן דעביד שום הערמה להבריח נכסים מב"ח שיש לב"ד לעשות עמו שום חומר חוץ מן הדין כדי שלא יפסיד ב"ח כפי ראות הבית דין. ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה. פי' רש"י ז"ל שהי' ברשותו מעות לפרוע וחומר של נכרים הם וק"ל משום שאמר של נכרים הם כל כמיני' להימוניה הא וודאי כל מה שברשותו של אדם הרי הוא בחזקת שלו בין במטלטלין בין בשטרות שיוצאות על שמו ואין בידו לומר של פלוני הם וגם אין אותו פלוני נאמן לומר עד שיביא ראיה אא"כ יש לו מגו. וי"ל כי הנכרי הוה גברא אלם והיו חוששין ממנו כיון שנקרא שמו עליהם ומ"מ לפי שלא היה נאמן אצלו בדבריו ועשו עמו שלא כהוגן ויש לפרש שתלה מעותיו ברשות הנכרי ואמר הנכרי שחינם שלו והכל דרך א' לפי מה שפירשנו:

9 לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה ופי' רש"י ז"ל מדכתיב הן צדק ודרשינן שיהא הן שלך צדק והקשו בתוספת עליו דההיא הא אוקימנא בב"מ לענין שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ואלו הכא פיו ולבו היו שווים כשלו' לפרוע והם שוין עכשיו שלא לפרוע לכך פי' ר"י ז"ל דנפק' לי' מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ומצוה בעלמא הוא לדידיה דשעבוד' לאו דאוריי':

10 אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי לאו למימרא דבעי מיניה אם כופין אותו בכך אם לאו דהא משנה שלימה שנינו המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסין בני חורין וגובה בב"ד משמע וע"כ של לוה אלא טעמא הוא דבעי א"א ניחא לי מאי אמרינן ליה ומ"ט אמרו חכמים לכוף אותו אמר לי' תנינא בד"א שלוקה ארבעים במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאמר לו עשה סוכה ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו כלומר וכן מצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופיה כופהו בממונו כן פי' רבינו בשם ר"ח ז"ל והא דאמרי' מכין אותו עד שתצא נפשו פירש"י ז"ל מכין אותו קודם שיעבור עליו ויש בידו לקיים:

11 בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא עד לאחר שלשים יום והלכ' והניחתו בצידי ר"ה מאי אמר ליה אינה מגורשת מדרב ושמואל וכו' וצידי ר"ה כר"ה דמי:

12 אדרבה מגורשת מדר"נ וכו' מאי לאו היינו אגם היינו ר"ה תמי' לי מילתא אמאי שקלו וטרו והלא פלוגתא דר"ח ורבנן היא בלי ר"ה והלכתא כרבנן דאמרי צידי ר"ה לאו כר"ה דמי בין לענין שבת וכמו כן לענין קנין כדאיתא בפ' אלו נערות י"ל דשנא היא דלאו אתו צידי רשות הרבים לענין קנין ממש אלא לדון את הדבר המונח בו חשוב כמונח ברשות הבעלים שקבלו אותו אם לאו והיינו דמייתינן לה ההי' דלעיל דגבי יתומים לענין תפוס מטלטלים דאתיא לומר כי כשהמטלטלי' של יתומים מונחים שם אינם כמונחים ברשותם גמור לעכב בתפיסות ב"ח ואע"פ שבדרך אמת אפי' הוה קיימי ברשות הרבים מטלטלין דיתמי נינהו וכן ההיא דפרה אם משך שקנינהו במשיכה אלא שאינו צריכים שתהא הפרה עומדת בזכות זוכה בסוף שלושים יום והא נמי להא דמי' ובפי' שמעת' נחלקו רז"ל כי הראב"ד ז"ל ובתוס' פי' דמיירי באומר הרי זה גיטך מעכשיו ומשום דקשי' להו שאם לא אמר מעכשיו שאע"פ שהיה מונח בחצרה בסוף ל' יום אינה מגורשת כלל דה"ל טול גיטך מעל גבי קרקע שלא אמר כלום כדאית' בפ' הזורק ובדוכתא אחריני במס' גיטין ותו דהא דרב נחמן דמשוך פרה זו דמייתי עלה ע"כ דהא אסיקנ' בפ' האשה שנפלו לה נכסים לרבנן ורב דרמי אליבא דר"י דאי לא אמר מעכשיו לא קנה כלל הילכך הכא בדא"ל מעכשיו והקשה רבי' הגדול ז"ל שאם אמר מעכשיו הו' ע"כ כי אמר לא תתגרש בו אלא לאחר שלשים יום דמספק' לן אי תנאי הוה ואי וא"כ ספק מגורשת לד"ה כיון שהגט ברשות' לסוף שלשים יום ומספק' לן אי תנאי הוא כל זמן שלא חזר בו והכי נמי לא שנא שאין לומר ענין שלישי שכך אמר לה שיתחילו גרושין מעכשיו ולא יגמרו אלא לאחר שלשים יום שא"כ כ"ש שהיה לומר כן באומר מהיום ולאחר שלשים יום אלא ודאי לא אמרינן היכי הכי שאין גירושין א' נקנין לחצאין וא"כ הכא נמי אי סברת מספקא לן אי תנאי הוה אי חזרה הוה תהא ספק מגורשת לד"ה בין שיהיה צידי ר"ה כר"ה או שיהא כחצירה או שיהיה נשרף דהא א"א תנאה הוה לסוף שלושים מגורשת למפרע משעת נתינת הגט לידה דהכא לא קאמר לה תתגרש מעכשיו אם לא אחזור בתוך שלשים יום ואם אתה בא לדון ולומר כי הלשון הזה שאמר לה חזרה הוה כיון שאמר ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום ולפי שיהא הגט קיים ברשותה לאחר שלשים יום שיהא הגירושין חלין אם הכי הוא כאלו לא אמר מעכשיו כלל ולמה הוצרכו להעמידה באומר מעכשיו דווקא ועוד דאי מימרא דר"ג במעכשיו היא אפי' עומדת ברה"ר נמי קונה הוא מעכשיו דהכי אמרינן בפ' האשה דכי אומר מעכשיו קנה ואפי' בעומדת באגם הא פרישנא התם דאגם לאו דוקא אלא לומר שאפילו היה ברשות המוכר קנה משום שדרך בהמות לעמוד באגם נקט אגם דהא לגבי ממין יש בו גוף הפירות כל האומר בלשון הזה לא הוה לשון מסופק אלא ה"ק גופיה קנה מהיום ופירי לאחר שלשים יום כדרך שאמרו באומר מעכשיו ולאחר ל' יום ולפיכך צריך שיהא הגט עומד לאחר שלשים יום קיים במקום שהוא חשוב רשותה ואין בזה משום טלי גיטך מעל גבי קרקע דכיון שנתן הגט ביד מתחילה לשם גירושין קרינא ביה שפיר ונתן בידה ולא אמרינן טלי גיטך מעל גבי קרקע אלא בשהניחו מתחלה בידה או בחצרה לשם פקדון אבל זו כבר זכתה בגט להלוה שלה להתגרש בו אלא שהתנה עמה שלא תתגרש בו בנתינה אלא לאחר שלשים יום ומשלשים יום ואילך חלין לכך צריך שיהא קיים בידה או בחצירה או במקום שהוא חשיב רבותא ומספקא לן כיון שכבר זכתה בגופה של גט והניחו בר"ה או בצידי רשות הרבים אי חשוב כר"ה או לא כיון שאין ההנחה עכשיו בשעת חלות הגירושין כדפירש"י לעיל והא דאמר רב נחמן משוך פרה זו אליב' דרמי בר חמא בלא מעכשיו היא כפשטה ה"ל דבממון זוכה הוא במשיכה זו לאחר שלשים יום כשהממון עומד קיים באגם וכיוצא בו הראוי לקנות בו ואעפ"י שבשעת הקטן ליתא במשיכה בעולם וכשם שהאשה מתגרשת לאחר שלשים יום בתנאי של קודם שלשים יום ופליגי אדרבנן משמיה דר"י ואיהי אמר לך דרבנן ורב דימי פליג ורב נחמן דאמר כרב דימי דאמר קנה ומוקים לה לההיא בשלא אמר מעכשיו אבל אנן לא קיימא לן הכי אלא כדאוקימנא התם דרבנן ורב דימי לא פליגי והא דאמר מעכשיו הא דלא אמר מעכשיו וכל האומר מעכשיו קונה לגמרי ואפילו עומד ברשות הרבים וכל שלא אמר מעכשיו לא קונ' שכל משיכה שאינה קונה לשעת' אינו קונה לאחר כן ולא דמי לנתינת הגט והתם מתגרש' בסוף שלשים יום מדין חצירה משא"כ בזו שלא הקנה במשיכה זו והא דר"נ מוקמי' לה באומר מעכשיו כי היכי דניקום אליבא דהלכתא. ולענין גיטין קי"ל דכל שאמר מעכשיו הרי זו ספק מגורשת לעולם ואפי' נשרף הגט או שעמד בחצירה דאגם וצידי ר"ה וסמטא אינם חשובים שלה שתתגרש מדין חצירה דכיון שבממון לא קנה אף באגם כדאסיקנא בפ' האשה לענין גט נמי אינה מגורשת בו כלל וזה דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט כל הסוגיא הזאת לגמרי ולא הביא אלא מה שאומר בפ' האשה כי משם יצא לנו הפסק הנכון בין לענין ממון בין לענין גט זו שיטת רבינו ז"ל והיא הנכונה:

13 מתני' המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפטרופיא פירש"י ז"ל חנונית למכור יינו ופירות בחנות אפטרופס להכניס ולהוציא פי' ולשכור פועלים ולישא וניתן בתוך הבית. הרי זה משביע' כל זמן שירצה, פי' משביע אפי' בטענות שמא ככל אותם הנשבעי' שלא בטענה ושבועה זו וכל השנויות במשנ' דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל שהם בנקיטת חפץ כעין דאורייתא ולא כדברי רש"י ז"ל וכדבעינן לפרושי בתלמודא ר"א אומר אפי' על פלכה ועל עיסתה ולית הלכתא כוותי' ומיהו ע"י גלגול מודו רבנן שיכול להשביע לפום מסקנא דתלמודא דאוקימנא פלוגתייהו דלכתחלה:

14 כתב לה נדר ושבועה וכו' פי' כתב לאו דוקא דה"ה באמירה וכל שהוא פוטר או מחילה באמיר' בעלמ' סגי כדכתיב' בפ"ק דקדושין והא דנקט נדר ושבועה משום דבאלמנה הבאה לגבות מן היתומים הרשות ביד היתומי' להדירה בבית דין או להשביעה חוץ לב"ד כדאיתא בפ' השולח ולכך צריך לפטרה בפירוש משניהם שאם לא פטרה אלא מאחד מהם הרי היא חייבת באידך ונקט הכא ברישא גבי דידיה למ"ד שאף בגרושה דינה כאלמנה ולמ"ד התם בגרושה דינה בשבוע' לחוד נקט רישא אגב סיפא:

15 דין אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבוע' ופטרו ממנו הרי הוא פטור מכל נדר וכן אם הי' חייב נדר ופטרו ממנו פטור מכל שבועה זו שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה וכל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעה אפילו על ידי גלגול אבל משביעה היא את יורשיה שבועת יורשים כשבאים לגבות ממנו ואת הבאים ברשותה פי' בתוס' אלו הם באים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם כתובתה וכן פי' רש"י ז"ל אם מכרה כחובתם לאחרים ונתגרש' ומתה ולקוחות תובעין אותו נשבעין אף הם שבועת היורשין כלומר נשבעין שאינם יודעים ולא אמר להם המוכר ששטר זה פרוע כולו ולא מקצתו וכי תאמר אמאי נקט רבינו ז"ל לגבי לקוחות כשנתגרשה ומתה הא כיון שנתגרשה יכולים הם לתבוע כתובתה וי"ל דנקט ליה רבינו ז"ל לגבי הלקוחות כשנתגרשה ומתה משום דבחיי' אינו גובין בשבוע' עד שתשבע היא בעצמה שלא פטרה אלא כשהיא באה לגבות לעצמה על ידה או ע"י שלוחה אבל לא לגבי לקוחות שלה אבל אין לומר שכתב כן רבינו ז"ל משום דבחייה אף לקוחות שלה כמוה לגבות שלא בשבועה כיון שנפטרה שאין סברא לומר כן, ומיהו אין פירושו מחוור לרבינו דודאי כל שבחייה מאחר שפטרה משבועה יכולים הם לגבות בשבועת היורשין אבל היכא שלא פטרה משבועה נראין דברים ודאי שאין באי כחה גובין בחיי' עד שתשבע היא עצמה שהרי אם הודית שהיא פרועה נאמנת היא מתוך שיכולה למחול וה"ה לב"ח שמכר שטרו שאם לא כן נמצא שיכול לגבות חובו או כתובת אשה ומוכרין אותה לאחרים וגובין אותה בשבוע' היורשים כדאמרינן הכא ויש אומרים שכ"מ שאמרו שהמוכר צריך לישבע כופין אותו באי כחו לישבע אפילו בנותן שאין עליו אחריות דכיון שאין לו זה לגבות אלא בשבועתו אדעתא דהכי זבין ויהיב והוא בכלל אחריות דנפשיה הוא ומדעת רבינו בשם רבו ז"ל ומקצת רבותינו ז"ל מפקפקי' בדבר הזה דהא מהיכי תיתי שאין זה בכלל אחריות ובכל אחריות אמרי' אחוי טרפך שטרפך בעדים ואשלם לך ואלו לעורר על השדה ללוקח ואומר לו ישבע לי המוכר שלך שלא גזלה ממנו לא אשכחן דחייב מוכר באחריות דמחייב לאשתבועי' ליה:

16 ותו קשיא לן שאם זה בכלל שום אחריות המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו האיך הוא פטור מדין אחריות נימא הרי הוא ודאי אדעתא דהכי לא נחית וזה בכלל אחריות דנפשיה הוא שלא יבא ללוקח נזק מחמת מעשיו והלא דברים ק"ו ומה כשהפסידו במעשיו אינו חייב מדין אחריות מפני שאינו רוצה לישבע יהא חייב ודבר זה צריך עיון גדול ובמקומו במסכת שבועות פיר' בס"ד. ומיהו דכ"ע אינו מחייב את הלוקח להביא לישבע למוכר שהוא המלוה עצמו כשהוא קיים אבל מחייבין להשביע את היורשין אע"פ שמכרוהו כיון שאף הם אין עליהם אלא בשבועת היורשין.

17 אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואוקימנ' במס' שבועות כשמתה היא תחילה דאם מת הבעל תחילה הוה לי' מת לוה ואח"כ מת מלוה שאין היורשין גובין כלום שכבר נתחייב מלוה שבועה לגבי לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו:

18 נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי וכו' אשמועינן הך סיפא דס"ל לתנא דמתני' דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה הכא נמי מהני על יורשי הלוה או על הבאים מכחו אם האמינו עליהם בפי' וע"כ הבאים מרשותו ששנינו בכאן היינו אותן שמכר או שנתן להם נכסים וכשפי' בתוס' על הבאים ברשותה וכן פירש רש"י ז"ל ואע"פ שאמרו הבא לפרוע מנכסי יתומים או מנכסי' משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ההיא בדלא המני' לוה עלייהו אבל כי הימניה תנאי ממון הוא וקיים ואין בזה משום מודה במקום שחב לאחרים שאינו נאמן דהא כי הימניה למלוה עדיין לא באו הנכסים לרשותם של אלו ועל נכסיו הוא דכתב נאמנו' אבל סל משועבדי' הקודם הנאמנות פשיטא דלא מהני הנאמנו' אבל הגאונים ז"ל הסכימו כולם וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלגבי יורשי' מהני נאמנות אבל לגבי הלקוחות לא דבשלמא יורש כרעא דאבוה והרי הוא כאלו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינ' משא"כ בלקוחות ומ"ש במשנתינו שהבאים ברשותו אין משביעין אותו אינו ר"ל בשביל לקוחים אלא כגון אפטרופס שמינ' על נכסיו א"נ שנתן נכסיו במתנת ש"מ דכיורש שווי' רחמנא א"נ שמכר אלו נכסים במהיום ולאחר מיתה כלומר שיוכל לחזור בו בחייו והרבה האריך בזה רבינו הגדול ז"ל בספר הזכות למצא פתח וזכות לגאונים ז"ל בשיטה זו אבל דברים רחוקים והאמת יורה דרכו:

19 גמרא איבעי' להו ר"א ע"י גלגול קאמר או לכתחלה קאמר ואסיקנא דלכתחלה קאמר ובהא פליגי רבנן אבל ע"י גלגול מודו וכן הלכתא:

20 הלכה מקבר בעלה לבית אביה פי' רש"י ז"ל כדברי האמוראים ז"ל * הלשון משובש ומוטעה ויעויין בשטמ"ק והמעיין יתקן לעצמו את הלשון. המו"ל דר' יוסי סבר דארישא ממש קאי שלא האמינה עליו אבל בסופה שהאמינה עליו יורשי' לא האמינ' אלא על מה שנתעסקה בחייו אבל מה שנתעסק' אחריו ברשות יתומים אינו יכיל להאמינה כיון שהעסק לא הי' בעוד שהנכסים שלו וברישא שלא האמינ' עליו אף על שעבר שנשתמשה בחייו בנכסי' משביעין. ובתוס' נמי משמע דארישא קאי דגרסי התם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה בד"א בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל הלכה מקבר בעלה לבית חמיה היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה ע"כ ולכאו' פליגי אמתני' בתרתי חדא דאלו במתני' קתני כתב לה נדר ושבועה אין לי עלייך יורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה בד"א בזמן שהלכה וכו'. והא בתוספ' קתני שאין משביעין אותה ה"מ בפירעון כתובה או על אפטרופס שעשתה לאחר מיתת הבעל אבל לא על אפטרופס שעשתה בחייו. ובתוספ' קתני היורשים משביעי' אותה לשעבר ומתני' קתני שאין משביעין אותה לשעבר וזה תימא שאפי' לא האמינה אלא עליו למה משביעין אותה לפי שהלכה לבי' חמי' אבל י"ל שע"י גלגול קאמר כי מתוך שמשביע אותה על העתיד מגלגלין עליה לשעבר וש"מ דלא מהני פטור שבועה שלא להשביע ע"י גלגול, והגאוני' כתבו שהפוטר לחבירו משבועה אינו משביעו אפילו על ידי גלגול ומשמע דסבר להו דליתא להך תוספת' דמתנה כמאן דפסק לן ברישא אסיפא ולדידיה הוא דקתני שאין משביעין אותה על ידי גלגול שאלו לכתחלה פשיטא כיון שהאמינה עליו ועל יורשיו ולמ"ד בגמרא דלשעבר היינו דברים שנשתמשה בחיי בעלה פשיטא שאין משביעין אותה אפי' ע"י גלגול וכיון דכן ה"ה למ"ד דלשעבר היינו שבין מיתה לקבורה דאפילו פטורים ליה דלא פליג בה כלל וכן פי' רש"י ז"ל אסופה ע"כ:

21 שבועה מאי עבידתה, פי' רש"י ז"ל איזה היא שבועה שתהא האשה חייבת לבעלה או ליורשיו דקתני דכי לא פטרה משבועה וכי פטרה אין משבועה אמר רב יהודא על אפטרופא שנעשית בחיי בעלה: