ריטב"א על כתובות ק״ח

1 תנן התם וכו' פירשתי בנדרי' בס"ד. ומה שפירש"י ז"ל תפול הנאה להקדש לפי שמודרין זה מזה לא דק דאפי' בהא למה יהא המחזיר אסור בשכרו דלאו מחברי' אתנהו ושכר טרח' הוא נוטל אלא הכי מיירי כשהחזיר יקר רוח שאינו רוצה ליטול שכרו וחבירו אסור לעכבו ולקבלו במתנ' ולפיכך תפול הנאם להקדש:

2 תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות פירש"י ז"ל על אבוד בדרך ועל הגבוי שהוא בדרך שלא הגיע כאן ועל העתיד לגבות שעדיין ביד הבעלי' ואם לא נגבה אח"כ והקשה בתוס' דהא גבוי עדיף מאבוד וכ"ת בזו א"צ לומר זו קתני אין לך לומר כן בהעתיד לגבות דהא גבוי עדיף מיני' וה"ל לא זו אף זו ועוד דלישנא מה שעתיד לגבות לא משמע כפירוש רש"י ז"ל ועוד דמה סברא הוא שיהא לו חלק בקרבנות בחנם לכך פי' על האבוד שבא ללישכה ואבד ועל הגבוי שבא לידי גיבוי ואבד ועל העתיד לגבות שהוא ביד השליח ונאבד ולא זו אף זו קתני ויש שפי' וכל מה שעתיד לגבות אחר החג שכבר תרמו את הלשכה לשנה זו בג' פרקי' שתורמין אותה דהיינו בפרס הפסח ובפרוס העצרת ופרס החג ומה שיתנו מכאן ואילך לא יהא אלא כשיורי לשכה ואין קונין בו קרבנות אלא לחומת העיר ומגדלותיה הבאי' משיורי לשכה והשתא הכי קאמר אעפ"י שלא היה באו לקרבנות יש לו חלק בקרבנות עם שאר אחיו ונכון. ומ"מ מדפרכינן הכא בשלמא שקל לו שקלו כדתנן משמע בעיקר הדין שהוא כדברי רש"י ז"ל כי אעפ"י שלא נגבה כלל יש לו חלק בקרבנות והיינו דלא חשיב פורע חובו אלא שלפי פי' האחרון יפה בטוב ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קעביד פי' וכיון דמדעת דבעל אבידה יהיב לי' לא מתהני נדר הנאה מידידי' ואי משום דטרח בעדה דכיון דמצוה דנפשיה קעביד לא חשיבא הנאה למודר הרי זה כאלו פייסו חבירו ושכרו שיחזור אבדתו של זו שהוא מותר אבל אסור לתת לו ממון של צדקה כדמוכח בההיא דהיו באים בדרך ולא אמרינן מצוה דנפשי' קעביד כיון דממונא דידי' יהיב לי' וכבר פי' בארוכה בנדרים בס"ד:

3 הא מני חנן היא דאמר אבד את מעותיו פי' רש"י ז"ל כיון דאלו פרעו לשם הלואה לאו הלואה דהא כי פרעה נמי לשם מתנה לאו הנאה בהא ואין לשון זה ברור דנהי דבדיעבד פטור לפי שלא עשה על פיו למה לא תהא חשובה טובת הנאה וי"ל דמשום דאשכחן בעלמא שהיורד לתוך שדה חבירו והשביחה חייב לתת לו כאחד מאריסי העיר ואע"פ שלא התנה א"כ מ"ש מפורע חובו אע"כ טעמא דמלתא משום דיורד לתוך שדה חבירו שבחו וחדושו ניכר כאן משא"כ בפורע חובו שאין שבחו ניכר והרי הלוה עומד בנכסיו כמו עכשיו ומה שגרם לו פיטורה שבח שאינו ניכר הוא ואפשר דבלאו דידי' לא מטי ליה הזיקא והיינו דקרי ליה בנדרים מבריח ארי מנכסי חבירו וזהו מה שאמר בירושלמי דאמר מפייס הוינא לי' ומחיל לו ופריך הגע על עצמך שיש עליו משכון ופדיי' מפייס הוינא ומחיל ליה משכונא ולא סוף דבר מן הטעם ההוא בלבד דהא מלתא דלא שכיחא הוא וכ"ש דאיתא להאי דינא בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי אלא עיקר טעם משום שאי שבחו ניכר וברור כי מתהני ליה מנכסיו מדידי' מתהני דבעל חוב מכאן ולהבא גובה ואפי' למ"ד דלמפרע הוא גובה זהו כשגבאו בסוף מעתה מן הטעם זה יש לומר במודר הנאה לא חשיב מהני וזה ברור ונתקיימו דברי רש"י ז"ל אלא שלשונו קצר כמנהגו הטוב. שלוה ע"מ שלא לפרוע פרש"י שלא לפרוע עד שירצה ולא יוכל הנושה ללחצו ויפה כיון דאי שלא לפרוע כלל אין כאן חוב ומיהו כיון שאינו יכול לכופו ס"ד דלא חשיב מהני כלל:

4 אמר ליה כיסופא מי לית לי' וקשיא לן וכי משום סליק כיסופא חשיבא הנאה להאסו' במודר הנאה נמי. וי"ל כיסופא מי לית לי' הא ודאי כ"ש דמכסיף וחשוב כמשעבד לי טפי למפרעי' ולמ"ד דפורע חובו בעלמא חשיב מהנה לפי שפוטרו משעבוד הכא נמי פוטרו משעבודו חשיב מהני ומיהו אנן כחנן קיי"ל שהוא שאף פורע חובו פטור ואפי' במלוה שיש עליה משכון ואפי' בבעל חוב דוחק כמו שהביאו ראי' בירושלמי:

5 מתני'. אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי כתב ר"ת ז"ל דאדמון לא פליג בעיקר הדין אלא שהוא תמה עליו והוצרכו לפרש כן משום דסוגיין דפ' מי שמת כדברי ת"ק ואלו היה אדמון חולק תקשי לי' הא דאמרינן. בכאן חסר. והנכון שאם אינו חלק מה זה שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון מפני תמיהתו לבד אלא ודאי פליג דלית הלכתא כוותי' אלא בסוגי' דפרק מי שמת ואי משום כללא דלקמן כבר אמרו ז"ל שאין סומכין על הכללו' ואפי' במקום שנאמר חוץ וסוגי' דהתם עדיפא מההיא כללא לימא תיהוי תיובתא דר"נ. וא"ת מאי קשיא דאמר לך אנא דאמרי כאדמון שהלכה כמותו לפום כללא דלקמן מן הסתם. תרצו בתוספת דמשמע לן השתא שלא אמר אדמון אלא בקנקנים ושמן דהוה לי' כרימון בקליפ' ולא מחוור דהא לקמן חזר רב שימי בר אשי מהטעם ההוא והנכון דאנן משמע לן כ"ע אמרה רב נחמן:

6 אי הכי מ"ט דאדמון הקשו בתוספת מאי קושיא דהא ר"ג נמי אית לי' טענו בחטי' והודה לו בשעורים חייב ותרצו משום דרב נחמן פסק הכא כרבנן דפטרי ואנן קי"ל כאדמון לפום כללא דלקמן מסתמא וא"כ מ"ט יהבי' לאדמון דלא פליג עלייהו דרבנן. נימא תהוי תיובתא דרבי יוחנן וא"ת ומאי קושיא דאיהו מוקים לה למתניתין כקס"ד מעיקרא דאקשינן לר"נ דמיירי דטען כדים ושמן ואיהו קאמר כרבנן ולית לי' כללא כדלקמן. וי"ל שכבר נשמר מזה רש"י ז"ל דהשתא דייקא לן מתני' כאוקימתא דאוקימנא לר"נ מדקתני הטוען את חבירו כדי שמן ולא קתני כדים מלאים שמן:

7 אלא הב"ע כגון דאמר לי' עשרה וכו'. וסוגיין מחלפ' אסוגיי' דשבועות דמקשינן לרבי יוחנן מהא מתני' ואוקימנא כאדמון ואיהו דאמר כרבנן משום דמוקים לה כשטענו כדים מלאים שמן וזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד וקי"ל כסוגיא דהכא דהוה דוכתא פלוגתא וכיון דכן הלכה כאדמון ואינו צ"ל דקי"ל כרב נחמן:

8 מתני'. הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל פי' רש"י ז"ל שהוא לשון ביזוי כלומר טול טיט שעל גבי הרגל אי נמי תלה אותי על העץ ואין לי מה ליתן. והראב"ד ז"ל פי' שהלך לו והוא יותר נכון כפי הלשון. והקשו הראשונים ז"ל למה אין כופין לאב לתת מה שפסק דהא דברים הנקנים באמירה הם מדרב גידל וכ"ת דליתי' כפי' הראב"ד או שאין לו כמו שפרש"י ז"ל והא בברייתא דקתני כי האי לישנ' דקתני עלה אבל בקטנה כופין אותו וקס"ד דכופין לאב קאמר ורשב"ם ז"ל תירץ דההוא דרב גידל בשקדשו לאלתר והיינו דקתני עמדו וקדשו ובתו' דחו פי' דעמדו הוה לישנא דתלמודא כדתנן עמד ונדר ועמד ופרנס והי' נראה לומר דהכ' כשפסק לאחר קדושין והיינו דקתני הפוסק לחתנו ולא קתני הפוסק לבתו כמו שאמר רב גידל אלא שקש' קצת דא"כ למה לא יכופו אותו חכמי' דת"ק לכנו' או לפטו' דהא כיון שקד' שלא על פסק מעות כבר נתחייב לה לכנוס או לפטור ויש אומרים כי בירושלמי אמרינן דליתא לרב גידל אלא בנשואין ראשונים והכא מוקמינן לה בנשואין שניי' וכל זה דוחק מדלא פירשו לה בתלמודא ויותר נראה לומר דמיירי בדליתי' או שאין לו כלישני דפשט לו את הרגל והא דס"ד דכי קתני כופין אותו לאב קאמר בדין הוא דמצי למפרך דכיצד כופין אותו אלא דניחא לי' למפרך דאשילו אפשר למכפויי איפכא מסתברא וכן פרש"י ז"ל דלקמן איפכא מבעי' ליה אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי ע"כ כלומר דע"כ לאו בדוקא נקטינן ההוא לישנא כי למה כופין את האב על מה שפסקה בתו הא ודאי אפי' אפשר לנו לכופו איפכא מסתברא בד"א בגדול' הברייתא קאי כמו שפירש"י ז"ל הלכה כיוצא בו: