ריטב"א על כתובות ע״ב

1 והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוני' וכו' כלומר במדה שהוא מודד לבריות בדברים אלו מודדין לו והיינו כמתניתין דתני שאין כל ברי' סופדה ויש שפירשו דספד יספדוני' שיתן אל לבו עניני המיתה כי סוף כל אדם למות וזה באמת מור' ענין הפסוק ואע"פ שאינו ענין למאי דאיירי בה בשמעתין והנכון דתרווייהו איתנהו ויכלול בכלל דבר המקרה הזה. שתהא ממלאה ונופצת פי' רש"י ז"ל שתנפץ השכבת זרע סמוך לתשמיש כדי שלא תקלט ותתעבר וכן פי' בירושלמי במעשה ער ואונן וטעמא יוציא ויתן כתובה פיר' משום דאמרה בעינן חוטרא לידה ומרה לקבור' ואחרים פירשו משום השחתת זרע ומדברי שמואל נראה דלא גרסינן ובירושלמי שתהא ממלאה ומערה דא"כ להכי אוקימתא מאי לאשפה ויש לומר דשפיר גרסינן ליה לאשפה לישנא בעלמא שהיא כאלו נטלת בניה ומטילתם לאשפה. ושלא תשאל פירוש לרב אפשר לפרשה כשאסר עליו תשמיש או נכסיו אם תשאל אבל לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין ליכא למימר הכי וליכא לאוקמי כשנדרה היא וקיים לה הוא דהא מדסיפא כשנדרה רישא כשלא נדרה והנכון דהכא בשאסר כליו על אחרים שלא תוכל להשאילם ואסר עליו כלים של שכינותי' והיא אינה יכולה לשאול כדי שלא תתן מכשול לפניו וסיפא כשנדרה היא שאסרה כלי הבית על שכינותי' וכלי שכינותי' עליה או שנשבעה בכך אם תמצא לומר שאינה יכולה לאסור כלי הבית על אחרים לפי שהם ממונו של בעל ומיהו משכחת לה שיכולה לאסרם כגון שהם מנכסי נדוני' שיש לה זכות בהם להשתמש ושלא ישתמשו בהם אחרים שלא מדעתה וכל א' מהם יכול לאוסרה על אחרים ואין אותם אחרים יכולים לומר בשל חבירך אני משתמש כדאמרינן גבי חצר שאין בה דין חלוקה דהכא אין א' מהם רשאי לכלותם ולא להשתמש בהם אלא לצורכי הבית בלבד ויש בזה כמה שיטות וזה הנכון בעיני וכן פי' לפני רבינו ז"ל:

2 מתני' אלו יוצאת שלא בכתובה פי' שאם רצה להוציא תצא שלא בכתובה אבל אין כופין אותו להוציא אם היא אומר שיזהר בה מכאן ואילך שלא תכשילנו וכולה מתני' כשהתרה בה והכי סוגיא במסכת סוטה שהעוברת על דת משה וחברותיה צריכין התראה ואע"ג דמעיקרא משמע דבעיא הוא התם ולא איפשיטא מסקנא דסוגיין אפשיטא התם כדפרישנא התם וכן אמרי' בירושלמי תמן תניא נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה צריכות התראה ואם לא התרה בהם יוציא ויתן כתובה וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם. העוברת על דת משה ויהודית פי' ואפילו לא עברה אלא פעם א' וכיון שהתרה בה דבכמה דוכתי נקט העושה כך וכך משום פעם א' העובד כוכבים ומזלות המברך את השם ההוגה את השם באותיותיו והמבזה את רבותיו וכן רבים לאין סוף. הקשה הראב"ד ז"ל משום דת משה ויהודית האיך תצא שלא בכתובה דהא תנינא בשלהי מתני' דגיטין אכלה בשוק גרגרה בשוק מניקת בנה בשוק בכולן ר"מ אמר תצא אמר לו ר"י בן נורי א"כ לה הנחת בת לאברהם אבינו כו' וקי"ל כר' יוחנן בן נורי וי"ל דהתם קאמר ת"ק תצא וריב"נ אמר אין כופין אותו להוציא שא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו אבל מודה הוא שאם רצה להוציא שיתן כתובה והנכון דהתם כשעשתה כן בלא התראה ומתני' בהתראה כדפי' והיינו דלא קתני התם האוכלת בשוק והרמב"ם ז"ל אמר שהעוברת על דת יהודית אפילו אם רצה הבעל לקיימה הפסידה כתובתה דמה טעם תקנו רבותינו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא וכיון שהוא פרוצה ניחא לן שתהא קלה בעיניו להוציאה ורוב רבותי' חולקין עליו בזה.

3 מאכילתו שאינו מעושר וכו' כו' כגון הני קתני דה"ה לשאר איסורין כגון שמאכילתו בשר שאינו מנוקר כו' פי' כאן דקתני דה"ה לשאר אסורין כגון מאכילתו שאינו מעושר ובשר שאינו מנוקר או שאינו מלוח כדינו וכיוצא בו:

4 גמרא ה"ד אי דידע לפרוש מכאן משמע דכל שלא האכילתו אינה יוצאת שלא בכתובה כי יכולה לומר משטה הייתי בך וכשיבוא לאכול הייתי מונעת לו והיינו דאמר אי דידע לפרוש והיינו דקתני מאכילתו וכן פי' בתוס' בשם ר"י ז"ל ואחרים פירשו דכל שרצתה להאכילתו יוצאה שלא בכתובה והכא לישנא דמתני' דייקי' היכי קתני מאכילתו והא מסתמא לא משכחת דאי ידע נפרוש:

5 מנא ידע פי' רש"י ז"ל מי הודיע אחרי כן שהוא ידע להוציאה וא"ת ולימא ליה כגון שהודית אח"כ ול"ל כדפי' הראב"ד ז"ל דאין אדם נאמן לשים עצמו רשע שאין אומרים כן לענין תשלומי ממון שהמודה לחבירו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממונו חייב הוא לשלם ולא אמרו שאין משלם קנס ע"פ עצמו אבל יש לפרש דלא מסתברא לן לאוקמי כשהיא מודה ברשעותה דמלתא דלא שכיחא הוא כגון דאמרה ליה פלוני כהן תקן לי את הכרי ואזל ושייליה ואישתכח שקרא גרסינן בירושלמי וכולהן בעדים פלוני כהן עשר לי פלוני כאן ראה כתמי פלוני כהן קצה לי חלתי פלוני כהן התיר לי את נדרי בדקין כולן ולא משתכחין ע"כ ונחלקו רבותי' בפירוש זה הירושלמי כי יש אומרים שצריך עדים שיכחישה במה שאמרה פלוני כהן עשה לי כך שאמרו עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא עשה כן אבל ע"פ הכחשת כהן לחוד אינה מפסדת כתובתה בעד א' וכן דעת הרשב"א ומיהו אפי' לפי' זה כהן נאמן כעד אחד בעד אחד מן השוק סגי. ורבינו ז"ל היה אומר זה כהן נאמן עליה כיון דתלת' מלתא בדידיה הא הימנה והוא נאמן להפסידה כתובתה שהרי רגלים לדבר וכמו שאמרו בסמוך גבי משמשתו נדה שהוא מפסדת כתובתה עפ"י שכנותיה שאומרות שהוחזקה נדה דביניהן ואע"פ שאין זו עדות ברורה סמכו עליהן לקנסה כיון שרגלים לדבר ובודאי שלשון התלמוד מכריע קצת כפירש זה מדאמרינן ואזל שייליה משמע דבדידיה בלחוד סגי ומה שאמר בירושלמי וכולהן בעדים היינו כלומר שצריך עדים שאמר' לו כן ושאמר הכהן כן כי התלמוד אמר טענתו שהוא טוען שאמרה לו כן ודאזיל שייליה לכהן ואשתכח שיקרא ואמר הירושלמי בזה שצריך לברר וכיון שברר דבריו בהכי סגי ולא אמרי' עד כאן על כל פנים צריך לי' ערבך ערבא צריך כך נראה לי וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

6 ומשמשתו נדה היכי דמי אי ידע לפרוש ואי דלא ידע נסמוך עליה ופירשו בתוספת דהכא לא אמרינן הכי כדלעיל מינה דהכא אפשר ליה למידע כגון שראה כתם בחלוקה והיא אומרת טהורה אני ואותו כתם מעלמא הוא שעברתי בשוק של טבחים וכיוצא בו ופלוני כהן טיהר לי ולהכי פרכינן דלסמוך עליה דרחמנא הימנה כדכתיב וספרה לה ומדלא אמרינן לעיל כי הכא אי דלא ידע לסמוך עלה יש מדקדקין שאין האשה נאמנת באסורין של תורה אלא בנדותה לבד דכתיב וספרה לה ומהתם לא ילפינן דלא סגי בלא"ה כי אי אפשר לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספורן שלה אלא על פיה ואי לא תאמינה בטלה מצות פריה ורביה והיינו דאמרינן בפ"ק דפסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים ואפילו עבדים ואפילו קטנים ופרישנא טעמא דכיון דבדיקת חמץ דרבנן הוא המנוה רבנן בדרבנן הא אלו הוי דאורייתא לא הוה מהימנא ואין זה נכון שכל מקום שהאמינה עד אחד באסורין האשה כאיש וכ"ש בעניני הבית המוטלים עליה דמעשים בכל יום שסומכין עליה בנקור הבשר ומליחתו ועל מצה בפסח וכיוצא בהם הרבה וההיא דפסחים כבר אמר בירושלמי לית כאן נשים או אית כאן נשים ומתוך שהן עצלנות בודקת כל שהוא כלומר שלא יבדקו כראוי מפני הטורח לראות חורין או סדקין ומה שלא אמר לעיל נסמוך עליה כי הכא משום דגבי נדה כתיב קרא בהדיא וממנו אלו למדים לכל אסורין לכך סתם התלמוד לשונו לומר מנא ידע והכל ענין אחד דע"כ ה"ק כיון שכבר אכל וסמיך עליה כדינו מנא ידע שהרי אין לו לחקור אחריה כי היא נאמנת לו ולא עד אלא שאלו היה הדין נותן שלא יהא מאמינה לא היה לנו לקונסה בכתובתה דאדרבה הוא עשה שלא כדין שאכל ע"פ ומימר אמרה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אלא ודאי זאת נראה לי ראייה ברורה שהיא נאמנת ולקמן אמרו עוד היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפרוש אחריה אלמא כל שאינה חשודה א"צ להפריש אחריה וזו ג"כ ראייה ברורה כך נראה לי וכן פסקו הגאוני' וכן פי' בתוס' ע"כ:

7 הוחזקה נדה בשכנותיה פירש רש"י ז"ל שראוה לובשת בגדי נדתה ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה בעלה לוקה עליה אם התרה בו וכהאי גוונא משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותיה שהוחזקה נדה:

8 תניא ר' מאיר אומר היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידרנה ופירש הקונטרס כדי שתדיר בפניו ויפר לה פירש רש"י ז"ל שאין לו להוציא אלא כך התקנה ולפי זה מתני' דלא כר"מ והאי סתמא דמתני' לאו ר' מאיר היא ותמיה מלתא דלא מפרש לה תלמודא כדאמרינן בעלמא מתני' דלא כר"מ היא דתניא ועוד והלא לר"מ אפילו בנודרת ומקיימת יכול להוציאה מפני שהיא נתנה אצבע בין שיניה וכדאסיקנא בשמעתא דלעיל וליכא למימר דהכא בנדרים שאין בהם עינוי נפש הא קתני יפר. וי"א דלא גרסי' הכא ר"מ אלא ר' יהודה דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה כדאמרי' לעיל וכדאשכחן ברובא דנסחי דגרסי' באידך ברייתא ר' יהודא ואחרים פי' דלעולם ר"מ היא ואלו רצה להוציא' הכי נמי שיוצאה בלא כתובה כסתם מתני' דההיא דברי הכל היא ומתני מיירי במי שאינה רוצה להוציאה לפי שיש לו טפול ממנה או כיוצא בו אמר ר"מ כיצד יוכל לתקן שידור עמה ואמרו חכמים שאין זו תקנה גמורה אבל לכ"ע מצוה להוציאה ואיכא למידק ולמה יקניטנה וידירנה יאמר לה כל נדרים שתדור מכאן ואילך יהיו מופרין ואת"ל דר"מ לית ליה כר"א אלא כרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין הבעל מפר קודם שתדור מ"מ יאמר לה בכל יום כל נדרים שנדרת יהיו מופרין דהא ק"ל התם בפרק ר"א שהבעל מפר נדרים שכבר נדרה אע"פ שלא שמע ומורינו ז"ל היה מתרץ שלא נצרכה תקנתו של ר"מ אלא לנדרים שצריכין חכם וה"ק יחזיר ויקניטנה כדי שתדור בפניו ומה שיכול הוא להפר יפר ומה שאינו יכול להפר יפר ע"י חכם ולא נתיישב לי כי מה שיפר ע"י חכם לא סגיא שלא מדעתה ומאן לימא לן שלא תחזור ותדור אח"כ דבשלמ' במה שיפר הוא הרי הוא מפר אע"פ שלא שמעה ויותר נראה לומר שלהפר אחר נדרה טורח גדול הוא וכל שעה צריך לעשות כן שמא תעבור על נדרה קודם הפרה ודלמא משתלי נמי ולא יפר לכן תקן ר"מ שיעשה בענין שתדור בפניו כל נדרים שרגילה לדור ויפר לה שלא מדעתה וכיון שכן שוב לא תחזור ותידור ואע"פ שלפי דעת' עוברת על נדרה ובעי סליחה כדאיתא התם וכמו שנתכוון לאכול בשר טריפה ועלה בידו בשר כשר מ"מ אין בעון זה בנים מתים ומוטב שתאכל בשר מיתו' שחוטות ולא תאכל בשר טריפות ואמרו לו חכמים אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת כי הרגיל בנדרים דרכו לידור ולחזור ולידור באותו ענין עצמו כך נ"ל:

9 ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה פירש רש"י מדכתיב ופרע מכלל דמעיקרא מכוסה היתה ועוד דכיון דאמרה תורה לפרוע האשה כדי לנוולה מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה:

10 אלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה פירש"י ז"ל א"כ דבחצר יש בה משום פרועה פי' לפרושו דכיון דא"ר יוחנן קלתה אין בה משום פריעת הראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה פרועה משום ראש אפילו בחצר וא"כ לא הנחת בת לאברהם יושבת תחת בעלה שרוב הולכת בחצרו' בפריעת הראש כיון שאין שם רואים ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי. וג' דינים בדבר דבחצר אפי' בלא קלתה אין בו משום פריעת הראש ובשוק אפי' בקלתה דת יהודית הוא ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא ואמרו בירושלמי יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר מבוי שאין הרבים בוקעין בו דינו כחצר חצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי ע"כ:

11 בטווה. ורד כנגד פניה פי' רש"י טווה בכפה על ירכה והחוט מתרדד כנגד פניה של מטה ופי' רחוק הוא מאוד ואין הלשון מודה לו. והנכון מה שפי' הרמב"ן ז"ל שנותנת ורד סמוך לפדחתה או בפולכה כנגד פניה ממש והורד נותן אדמומית בפניה וכדרך שעושין נשי נכרים וזה דרך פריצות:

12 במשחקת עם הבחורים משמע דתרווייהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם אמר בה ואע"ג דהתם לא שחקה לא משחקת ממש אמרינן אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה כנ"ל:

13 גרסת רש"י ז"ל במקללת יולדיו בפני מולידיו דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו פי' רש"י ז"ל דשמואל אתא לפרושי דהא דתנן שמקללת יולדיו בפניו לא סוף דבר בפני בעל קאמר אלא אף בפניו בניו של בעל שבני בניו הרי הם כבניו וסימנך לזה אמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון ולפ"ז הא דאמר שמואל במקללת יולדיו אינו לשון דוקא כדמשמע פשטיה והרי הוא כאלו אמר אף במקללת יולדיו בפני מולידיו והוא דחוק קצת ועוד דבכל הספרים גורסין דכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם ולפ"ז יש לומר במקללת יולדיו בפני מולידיו שקלל הזקן בפני בעלה שזה בזוי לבעל שאין לומר דכיון שלא היה הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללו בפני בנו הרי הוא כאלו קללו גם בפני זקן ממש הא אלו קללו שלא בפני הבעל אע"פ שקללו הזקן בפניו אינה יוצאה בלא כתובה ונקט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך שהבן כאביו ואפשר דכל שקללה הזקן בפניו ואפילו שלא בפי הבעל יוצאה בלא כתובה והא דאמרינן במקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקלל הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נר' מדברי הרמב"ם ז"ל אבל פשוטו של לשון נראה כלשון ראשון באפי' ברי' לפי' הרמב"ם ז"ל באפי' בריה דסבא דהיינו בעלה ולפירש רש"י ז"ל באפי' ברי' דבעלה בר דהוא בר בריה דסבא:

14 אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ומיהו י"ל דתנא ברא לא משתבש דאיהו גבי מומין תנא לה. אלא דאנן הוי ס"ד דגבי חברותיה דעוברת על דת תני לה. הא דתנן המקדש את האשה ע"מ שאין עליה מומין אינה מקודשת הקשו בתוס' דהא מדאמרינן בפ' אע"פ חיישי' לסמפון שלא תהא זרה אוכלת בתרומה למפרע מכלל דאפילו קדשה סתם ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת ותירצו דאין הכי נמי מדאורייתא אבל מדרבנן מקודשת או מדאורייתא מספק:

15 באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו' פי' לאו דוקא הני אלא אינהו וכל דכותייהו ויש בהו עינוי נפש או שהוא מדברים שבינו לבינה ונקט הנהו דשכיחי טפי וכדתני להו במסכת נדרים אלו הן נדרי עינוי נפש שלא תאכל בשר וכו'. וזה ברור. ויש להראב"ד ז"ל בזה דברים שאינם מחוורים ומה שכתבנו נכון וברור:

16 אלא אסיפא פי' רש"י ז"ל וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באנפי נפשה הוא וקדשה סתם קאמר ע"כ ולכך פי' כן דאי תימא ארישא דקדשה על תנאי הדרא קושיא לדוכתא אפילו כל מילי נמי דקא קפיד ובתוספת כתבו דשמא כיון שנכנסה סתם נתבטל קפדנותא וגלי דעתיה דלא קפיד בכל נדריה אי נמי כי קיימא נמי ארישא מיירי סיפא שאם קדשה וכנסה סתם תצא בלא כתובה ע"כ:

17 רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דלא קפיד בה אינשי לא הוה קפידא פי' דמסתמא לא נתכוון אלא לנדרים דקפדי בהו אינשי הא אלו פי' מודה ביה רב אשי קפדיה קפיד' וכן אמרו בירושלמי שאם אמר ע"מ שאין עליה כל נדר אפילו בנדרים דעלמא אינה מקודשת אבל יש שפי' דאפילו התנה בפירוש בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי קפידא וכן נראה מלשון התלמוד לפי פשוטו אבל אין לנו אלא כפי מה שפי' בירושלמי:

18 אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמא דרב משום כנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי אלא טעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"ת מאי איכא בין ה"ט להאי טעמא בעיקר דינא ול"ל דאתי לאשמעינן דאין מחילה מהני אלא בדבר של ממון דהא ודאי כל שהוא מחמת קפדנותו וצערותו מהני מחילה וכדאשכחן לקמן בפירקין גבי מומין וליכא למימר דקמ"ל דאלו אמרינן אחולי אחליה לתנאי היתה מקודשת למפרע משעה ראשונה דהא ליתא שאין מחילה מועלת לבטל התנאי שבשעת קדושין לעשותה מקודשת מאותה שעה ונראה כי רש"י ז"ל רוצה להשמר מזה ופי' לא תימא טעמא דרב דאחליה לתנאי ויש לה כתובה אלא טעמא דרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל כתובה לית להו מ"מ עדיין קשה דהיכי תסיק אדעתין שיש לה כתובה דהא בהדיא תנן כנסה סתם תצא שלא בכתובה לכך הנכון כמו שפי' ר"י לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחלי' לתנאיה ובכניסה וחופה סגי אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודוקא שנכנסה כניסה גמורה שבא עליה: