ריטב"א על כתובות ס״ה

1 ואלו יין לא קתני מסייע ליה לר"א דאמר אין פוסקין יינות לאשה וכו' הקשו בתוס' מאי קמ"ל דהא מתני' היא בהדיא מדלא קתני לי' וי"ל דאי לאו דר"א איכא למימר דמתני' באתרא דלא שתו נשי חמרא כלל בבית בעליהן אבל היכא דשתו פוסקין להם קמ"ל ר"א דאפילו בשותות עמו אין פוסקין להם יינות כשאין הבעל עמה ומשום הא הוה ס"ד דר"א אפילו ברגילה לגמרי והיינו דפרכינן לה בסמוך מדתני רגילה נותנים לה ופרקינן רגילה שאני ולא אשמעינן ר"א אלא כשהיתה שותה לפעמים אבל רגילה תמיד נותנים לה:

2 אמרה ליה לך ולחברך ולחברותך יש שפי' כדי שנושא חן בעיני האנשים וקפצו עליה לישא אותה ויש מקשים על זה דא"כ הל"ל דלית ליה מזוני דהא רבי יוסף דאמר בפ' דלעיל כחלה ופרנסה אין לה מזונות ואע"ג דתלמודא מחא ליה אמוחא איהו גופיה לא חזינן דהדר ביה וי"ל דכחלה ופרכסה שאני דעבדא מעשה אבל משום אמירה כזו בעלמא מודה בה רב יוסף שלא הפסידה מזונות ועם כל זה הנכון כפי' רש"י ז"ל שפי' לחברך ולחברותך שאוכל להתראות וכו' ולא אתבזה על הבריות:

3 תנו רבנן אין נותנים לה כר וכסת משום ר"נ אמרו נותנים לה ה"ד אי דאורחא מ"ט דת"ק וכו' ל"צ כגון דאורחא דידיה ולאו אורחא דידה ת"ק סבר כי אזלינא שקלי' ליה ואי אתינא מייתינ' ליה בהדאי ורב נחמן סבר אמרה ליה זמנין דאתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי לה ושקלת להו ומגנית לי על ארעא פירש רש"י זכרונו לברכה שדרך משפחתו לישן ע"ג כר וכסת ואין דרך בנות משפחתה והא דאמרינן שקלת דידי פי' ז"ל שקלת מפץ דידי כר וכסת שאקנה משלי פירות לפי' דלפום פשטא משמע שקל דידי שקל כר שלי ואיהי הא לית לה כר והקשו בתוס' דהא קי"ל עולה עמו מחיים והכא בין לר"נ בין לרבנן אינו נותן לה כר לשכיבתה ותירצו דכי אמרינן עולה עמו ה"מ כל שהיא עמו אבל לא כשאינו עמו כגון משנתינו והקשו עליו דהא קתני בסיפא בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו שאינה יורדת עמו אע"פ שאינו כן פי' בשם הר"י ז"ל וק"ל מהא דאמרינן לקמן נ' זוזי פשיטי דאי ס"ד זוזי ממש עני שבישראל חמשין זוזי מנא ליה דאלמא האי עני שבישראל דקתני מתני' אבעל קאי ויש לרתת לפי דבריו ז"ל דה"ק דכיון שהבעל נותן לה חמשין זיזי אף אביה היה נותן לה ואביה עני מנ"ל. ואחרים פי' דת"ק ור"נ סבירא להו שאינה עולה עמו אפלו מחיים ולית הלכתא כוותייהו וזה דעת הר"ף ז"ל שלא כתב בבריית' זו כלל * אינו מובן כלל כי הוא מוטעה ומשובש והמעיין בשמ"ק ד"ה הא יבין הענין ויתקן לעצמו הלשון המו"ל: והראב"ד ז"ל כתב דהכא בכר יתיר' פליגי אי יהבינן לה משום דלמא אתרמי בין השמשות ושקיל דידה וכדמפרש ואזיל רבנן חייש לה כיון דלאו אורחא דידה בכר וכסת דצריכא לגופא לכולא עלמא יהיב לה כר יתירה כי היכי דלא ליגני על ארעא ולהא תנא פירוש אתא כפשטיה הא דאמרת מ"ט דת"ק דמנ"ל לתלמודא דכל היכא דאורחא מיבעי ליה למיתן כר יתירא כי היכי דלא ליגני על ארעא דאדרבה משמע דלא הוה ס"ד ההוא טעמא כד עבדינן אוקימתא ועוד דבתוספתא תנינא בהדי' יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותות יין כר אין לה שאין נשותיהם של עניים ישנות ע"ג כר דאלמא לאו בכר יתירא מיירי:

4 והרמב"ן ז"ל פי' אורחא דידיה דקפיד על כרים וכסות ולאו אורחא דידה למקפיד על כרים וכסתות ולאו באורחא דבני משפחה עסקינן דהב"ע כשאין דרך בני משפחתה ולא בני משפחתו שאלו הי' דרך בני משפחתו דכ"ע עולה עמו ובזה לשון התלמוד מיושב יפה ומהאי פי' היה נראה דהא דקתני נותנין לה כר וכסת ולא משום שתשתמש בו דמשום חששא דלמא מגני לה על ארעא אמאי יהיב לה כר ליתן מפץ יתירא דאי לא מייתי כר דידיה לגני איהו אמפץ דידיה ואיהי אמפץ דידה ולמה יתן כר וכסת שתשמש בו כל השבוע אלא נותנים לה כר וכסת לצורכו קאמר ואע"ג דלישנא דנותנין לה כר וכסת דקאמר ר' נתן משמע שנותנין אותו לה שתשתמש בו כל השבוע דומיא דנותנין דקתני במתני' תלמודא פרשי' לה השתא דלא קאמר ר"נ אלא שנותנין אותו לה שיהי' בביתה מוכן לכי אזיל לבין השמשות אבל יותר י"ל דכיון דאורחי' בכר וכסת הא בעי למיתן לה כר וכסת לצרכי לילה שבת הלכך מבעיא ליה למתב' מהשתא והא עדיף ליה מליתן לה מפץ לדידיה וליצטרך בתר הכי לאתויי כר וכסת וכיון שהכר עומד בטל בביתה כל השבוע גנאי גדול הוא לו שיהא לו כר וכסת בטלין ואיהו גני על המפץ וזה יותר נכון ויש שפירשו עוד כשיטת רש"י ז"ל אורחא דבני משפחתו ולאו אורחא דבנות משפחתה ומתני' עני הוא כדקתני סיפא ובהא נמי איירי רבנן ור"נ וכי אמרינן עולה עמו ה"מ כשיש לו אבל כשאין לו אין מחייבין לו לחזור לעיר וליתן וליתן לה מטעמא דעולה עמו הא אלו הוה אורחא דבנות משפחתה חייב לחזור וליתן לה כר וכסת כדי שלא תהיה יורדת עמו ואפ"ה חייש ר"נ דדלמא אתי בין השמשות ומגני ליה על ארעא הלכך בעי למשבק כר דידיה בהדה לכי אזיל התם בליל שבת וכיון שיש לה נר בטל הא ודאי שוכבת עליו דה"ל כעשיר ועולה עמו וזה פי' נכון והתוס' שכתבנו למעלה מסייעת לו והא דקאמר שקיל כר דידי פי' רש"י ז"ל יפה וכתב שתקנה כר לעצמה כי שקיל לה בעל הא גט לה על המפץ ולא גט על ארעא וי"ל דכיון דרגילה כל השבוע לשכב על כר וכסת כי שקיל מינה כר דיד' כמאן דגני על ארעא דמי לה אי נמי דאיהו כי זבנה ליה כר וכסת מזבנא למפץ ותוספת על דמיו למקני כרוכסת וי"ל עוד כי שקיל מפץ קאמרת כיון דאיהו רגיל בכר וכסת אפילו הוה שקיל לה מפץ כי לא מייתי כר דיליה בין השמשות לא בעי למיגנא על מפץ חדא ושקיל דידה ודידיה וגט על תרווייהו ומגני לה על ארעא:

5 אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני וכו' ובלא"ה נמי מצי למפשט מדרב יוסף דאמר בפ"ק דקדושין שכל כסף דדבריהם כסף מדינה הוא אלא שעדיפא ליה למיפשט מגופיה דמתני' ואפילו למ"ד דלא מודה בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. כדי שלא תתנה על בעלה פירוש שאם תלבש בימי טהרתה מה שלובשה בימי נדתה תתננה עליו ואע"ג דאיהו אמר דלא חייש להא אין שומעין לו ובטלה דעתו אצל כל אדם:

6 אמר אביי נקטינן מותר בלאות ליורשין וכו' עד שתתגנה ותתגנה והנכון דה"ה למזונות אלמנה שהמותר ליורשים והא לא אצטריכא ליה לאביי לומר כיון דאפילו בחיי הבעל המותר לבעל שאין שהן ליורשים וזה ברור. וכן כתב הראב"ד ז"ל ואע"פ שבירושלמי אשכחן א' מזונות וא' בלאות אלמנה שלה טעותא היא או פליג אתלמודא דילן דאמרי' בהדיא בלאות אלמנה ליורשין ובנסחי דיוקאני גרסי שלהם וכן עיקר ודלא כדברי הראב"ד ז"ל שפירש שמותר מזונות אלמנה שלה:

7 אמר רבא אם היה בבית אפל מותר איכא למידק נהי דמותר בעת הצורך למה מחייבו רשב"ג בכך וי"ל דמיירי בטיילים או בפועלים שעונתם שתים בשבוע וסבר רשב"ג דאע"ג דקבל עליה להשרות ע"י שליש ותהא אוכלת עמו בליל שבת אין למעט לו מעונתה כל מה שאפשר ונותן לה שתי עונות לתשמיש ליל שבת ושבת ומסתברא כמ"ד אוכלת אף אוכלת ממש קאמר וה"ה דאיכא עונה ומשום הכי נקט לילי שבת דאי משום אכילה אף ביום השבת יש לו לאכול עמו דכבוד יום עדיף כדאי' בפרק ערבי פסחים:

8 אבל זן אותם קטני קטנים פי' חייב לזונם ואע"ג דלא אמיד דאי בדאמיד אפי' קטנים נמי כדאיתא בפרק אלמנה:

9 לאו משום דבעי למיכל בהדה. וא"ת אי משום הא ליתני בזמן שבנה עמה מאי אם היתה מניקה וי"ל דנקט מניקה משום דבעי למתני שפוחתין לה מעשה ידיה דליכא למימר הכי אלא במניקה:

10 מציאת האשה פרק ששה גרסת רש"י ז"ל וירושתה הוא אוכל פירות בחייה ופי' רש"י ז"ל אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה וא"ת ל"ל למיתני וירושתה לתני הוא אוכל פירות בחייה וכדקתני במתני' בפרק נערה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וי"ל דבעי לאשמעינן אגב אורחא דאפי' נפלה לה ירושה ממקום אחר לאחר שתנשא הוא אוכל פירות ואע"פ שלא היה דעתו עליה וה"ה דהו"ל למתני שנתנו לה אלא שנקט ירושה דשכיח טפי ועוד דאיכא מתנה שאינו אוכל פירות כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות בהן כך נ"ל ויש גורסין וירושתה והוא אוכל פירות בחייה ותרתי קאמר ויורשה והוא אוכל פירות בחייה וקשיא לן למה הקדים ירושה דלאחר מיתה לאכילת פירות דמחיים ולישנא דירושתה נמי לא דייק שפיר להאי פי' ותו אמאי לא אמרינן בגמרא דירושתה אתי לאשמעינן דלא תנן ליה ואע"ג דתנן לי' לקמן בפ' הכותב וכן בפרק יש נוחלין מ"מ לא תנן ליה במתני' דפ' נערה דפרכינן מינה ובעי למתנייה הכא אגב אידך ולא עוד אלא שבתוס' יש סיוע לפי' רש"י ז"ל דגרסי' יתר עליה הבעל שהוא אוכל פירות בירושתה בחייה משא"כ באב:

11 ה"ג בשתה ופגמה שלה וכן גורס ר"ח ז"ל אבל ר"ת גרס בשתה ופגמה שלו ולא נהירא דא"כ הל"ל בתלמודא בושתה ופגמה איצטריכא ליה למתנייא דהא לא תנן דהא מסתמא דכל היכא דלא תנן דהוה שלו הרי הוא בחזקת שלה ואלו אנן לא אמרינן בתלמודא אלא בשתה ופגמה קמ"ל פלוגתא דר' יהודא בן בתירה ורבנן ועוד אמאי לא תני לה במתני' יתר עליו הבעל דהא בשתה ופגמה אינו לאב כי אם באונס ומפתה משום דאי בעי פגים לה בביאה דמסר לה למנוול ומוכה שחין לכך חזר ר"ת וגורס כגרסת ר"ח ז"ל והא דלא קתני אלא דין בושת ופגם משום דצער פשיטא דדידה הוי דצער' לא זכי ליה רחמנא ושבת הרי היא תחת מעשה ידיה והנוטל מעשה ידיה זוכה בו וריפוי דרופא בעי מהוי ואי אמדנא לתמניא יומי ואסתיאות בסמא חריפא בחד יומא צערא דידה הוא ודידה הוה:

12 ר' יהודא אומר לה שני חלקים. פי' אתרוייהו קאי בין אבשת ובין אפגם מדאמרי' בתלמודא בשתה ופגמה אצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודא ורבנן אליבא אלמא דבתרווייהו פליגי ואע"ג דבתוס' לא הזכיר אלא בושת בפ' תשיעי דב"ק חדא מינייהו נקט וכ"ש בפגמה שהוא מצטער בו יותר וכן פירש הרשב"א ז"ל: