ריטב"א על כתובות ק״י

1 מתני' המוציא שטר חוב על חבירו והוא הוציא שמכר לו את השדה פי' הלוה מוציא שטר מכירה שמכ' לו הלה את השדה שלו לאחר שהגיע זמן הפרעון שטר חוב וטוען על השטר ההוא שהוא פרוע אדמון אומר וכו' עד מפני שיכול להבריח או שמא ימות ולא יוכל לגבות מן המטלטלין ומקשי' בירושלמי הגע עצמך שהיה לו שדה אחר. ופריק דיכול למימר לי' לא הוה בחילאי טרחיהון דתרין ופי' ברור. ואם תאמר אי משום טרחא דתרין ימכר שלו לאחרים ויש לומר דניחא לי' לזבוני ללוה דיליה דלמא הדר וגבי ליה מיניה דניחא לי' בנחלת אבותיו והאי טעמא דמתני' וטעמא דירושלמי טעמא דעקר הוא לרבנן והא דאוקימנא לפלוגתא דאדמון ורבנן בטעמ' דאי מבעי לי' לממסר מודעה או לא היינו דאי בעי ליה למימסר מודעה דעביד הכא כדי למשכנו עליו והלכת' כרבנן ודקדים תבעה פי' וקי"ל דנזקקין לתובע תחילה ופרכינן סוף סוף בהדי הדדי קאתו. פי' וכיון דאיכא פסידא לאידך אין נזקקין וכדאמרינן התם פעמים דנזקקין לנתבע כגון דזילי נכסיו מ"ס בשלו הן שמין ומ"ס בשל כל אדם הן שמין. פי' ורב נחמן סבר בשלו הן שמין הלכך בין דגבי בעל זבורית ברישא ובין דגבי בסיפא איהי גבה בינונית ומגבי לאידך זבורית דידי' דאפי' גבה איהו ברישא בינונית דגבי הוה לדידי' עידיות וזבורית דידי' הוה בינונית או זיבורית ורב ששת סבר בכל אדם הם שמין הלכך אי גבי בעל זיבורית ברישא הדר מגבי ליה לאידך ההוא ביניני' דגבו מיניה דהוה בינונית של עולם ואע"ג דאלו גבי בעל עידיות ובינונית ברישא הוה גבי מאידך זבורית והדר בעל זבורית וגבי מיניה בנונית פרש"י ז"ל דכיון דהשתא בהדי הדדי אתו אית להו לב"ד למעבד בגונא דילה דלא לפסוד חד מינייהו ומגבו לבעל הזבורית ברישא פי' לפירושו שביד בעל עדית וזיבורית הוא לשתוק ושלא לתבוע חובו עד זמן שירצה וכיון דאית ליה פסידא שתיק ולא תבע עד דלגבי מיניה בעל זבורית ואי שתיק נמי זבורית ולא תבע לשתוק דהא בעל עידית ובינונית ניחא לי' דליקום כל חד מינייהו בדילי':

2 וחכמים אומרים פי' ולא מצי למימר תנאי נינהו דעד כאן ל"פ אדמון אלא היכא דאיכא למימר שהשטר הא' פרוע אבל היכא דליכא למימר הכי ששניהם מודים זה לזה אפי' אדמון מודה שזה גובה וזה גובה ומיהו אפי' הוה תנאי תקשי לרב ששת מדרבנן דהא לית הלכתא כאדמון לפום כללא דלעיל. כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש פי' לאו דוקא לעשר וחמש אלא לומר שאין זמן פרעון שניהם ביום א' דליכא למימר שיעמוד כל א' בשלו ודרך התלמוד לכפול מנייני'.

3 ואי דמטי זמני פי' והוא אתר' דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא מאי טעמ' דרבנן דבשלמא לר"נ כיון דס"ל בשלו הן שמין היינו טעמא דרבנן דיכול לומר כי בשביל כך לוה ממנו ולא נפרע מחובו כדי שיגבה ממנו בינונית והוא לא יתן לו אלא זיבורית שלו וכגון שהלוה הא' אית לי' בינונית ולוה אחרון לית לי' אלא זיבורית והלוה לא נזהר ממנו כי הי' סבור כי אולי הי' רוצה להמתין לו זמן מרובה או למחול לו.

4 רשב"ג אומר כו' הקשו בתו' הא לרשב"ג כתובת אשה דאורייתא מדכתיב באונס ומפתה כמוהר הבתולת כדאיתא בפ"ק א"כ מאתים צורי בעי למיתב לה דלרשב"ג כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדאית' בפ' הכותב וכמו כן לכתובת אלמנה שהשוו חכמים לשל תורה לטול מנה מיהת ויש שתרצו לענין תוספת אסרו רשב"ג ואעפ"י שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי אין זה אלא לדברים הנפרטים בפרק אעפ"י ואין זה נכון דודאי מתני' לענין כתובה היא כפשוטה מדלא פי' כן בגמרא ואחרים תירצו שלא נחלקו אלא לענין מאיזה מטבע יתן לה ומשום דשל קפוטקיא טפי ואע"ג דאפילו בנזיקין כל המטלטלין מיטב הוא ואפילו סובין ואי לא מטלטלי מיטב הוא ואפי' מודה הכא על דעת כן נשאה שיתן לה מטבע היוצא במקום הכתיב' וכן בב"ח כן תירצו בשם רבינו ז"ל ור"י ורבי' הרמב"ן ז"ל כתב דקושיא מעיקרא ליתא דלרשב"ג כתובה דאורייתא שסמכו אותו על לשון מוהר הבתולות אבל אין בזה סך ידוע מהתורה אלא לפי מה שיסכימו ביניהם או כפי מה שיגזרו חכמים דהא לא אשתמיט רשב"ג לומר בשום דוכתא דגובה מאתיים צורי וגם אינו גובה מן העידי' ולהדי' אמרי' בכל דוכתא כתובה בזיבורית ולא אדכרינן בה פלוגתא אלא ודאי כדאמרן וכן עיקר ותוספות פסקו הלכה כרשב"ג לפי שכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראייה אחרונה אבל הרמב"ן ז"ל וכל הגאונים פה אחד פסקו כרבנן דהא סוגייא דאמוראי בכל דוכתא כתובה דרבנן וההוא כללא דרשב"ג אמוראי פליגי בה בפ' המדיר ועוד אין למידין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בה חוץ התם דאיכא סוגייא או פסקא דאמוראי דפליג עליה. בירושלמי פסקו ג"כ כרבנן וכן עיקר ומיהו לצאת ידי ספק טוב הוא לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזי ליכי ולא לכתוב לה מדאורייתא או מדרבנן:

5 מגבהו ממעות בבל. פי' אם הוזכר דינרים סתם ולא הוזכר מאיזה מטבע מגבהו מן המטבע הפחות שבכלן דאזלינן בתר שעבודא:

6 כתוב סתם פי' שלא הוזכר באיזה מקום נכתב ואין השטר נפסל בכך ואע"ג דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה בדיני ממונות לא בעי חקירה ודרישה תדע שכל שטר נמי אי אתה יכול לגבות בו שמא אחרוהו וכתבוהו כדאיתא בפי' זה:

7 הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל פי' ואע"ג שידענא היכא נכתב דמש"ה לא כתבו מקום שנכתב כדי שיגבו ממטבע היוצא במקום הפרעון:

8 ואימא נסכא כתבו בתוס' מכאן נראה דנסכא עדיפא ממעות של כסף דאי פחותה היא מאי קשיא ליה דאין הכי נמי דהא קתני שמגבה ליה מאיזה שירצה אלא ודאי עדיפא וקיצבה ה"ל כעין שיש לזקוק לו. ואימא נסכא דכיון שכתב כסף ולא כתב מטבע וליכא למימר יד בעל השטר על התחתונה שזה כמפורש היא. חסר פריטי דכספא כו' והקשו בתו' מהא דאמר בפרק גט פשוט ואימא פרוטי ופרקינן באתרא דלא סגו פריטי דכספא דאלמא דאיכא אתרא דעבדי להו וסגו בזה ותירצו דכל מטבע שהוא פחות מדינרין קרי פריטי ושם פי' בס"ד: