כתובות ק״ב א:א׳-ב׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 רש"י פתח ↗

לא בשטרי פסיקתא - החתן והכלה פוסקין תנאים שביניהם בשני עדים והעדים חותמים עדות גמורה וא"ת א"כ מאי למימרא איצטריך כגון דליכא קנין אלא דברים ואשמעינן כדרב גידל דלא בעי קנין:

1 פני יהושע פתח ↗

רש"י בד"ה לא בשטרי פסיקתא כו' והעדים חותמין עדות גמורה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה לעיל בסמוך מיהו מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן אע"ג דלקמן בשמעתין פליגי רבינא ורב אשי בההיא דר' גידל אי ניתן ליכתב או לא ומשמע לקמן מפירש"י דלמ"ד לא ניתן ליכתב ע"כ דנקנין באמירה בעלמא ולמ"ד ניתן ליכתב נמי אפשר דניקנין באמירה לפרש"י כמו שאבאר לקמן ואפ"ה הוצרך לפרש כאן שחתמו עדות גמורה משום דלישנא דגמרא הכי דייק דקאמר בשטרי פסיקתא משמע שהיו רגילין לכתוב שטרא פסיקתא והיינו כמ"ד ניתן ליכתב ואע"ג דמפרש"י לקמן משמע דהיינו דוקא לענין משועבדים אבל מבנ"ח אפשר דלכ"ע באמירה לחוד סגי אפ"ה ע"כ איירי הכא בשטר ממש כיון דקתני בסיפא מתו בנותיהן ניזונות מנכסים משועבדים והכא אליבא דר"ל קיימינן ואיהו ס"ל בפרק הניזקין לפי שאין כתובין ולפי האמת קצובין לחוד לא מהני לר"ל אף בדבר שיש לו קול כדמוכח בפ' הניזקין ור"י דשמעתין נמי הכי ס"ל התם ואע"ג דמוקמינן התם למתניתין בשקנו מידו וה"נ מוקמינן לה לקמן למ"ד לא ניתן ליכתב מ"מ משמע ליה לרש"י דהתרצן דהכא דקאמר בשטרי פסיקתא ע"כ לא מוקי למתניתין בשקנו מידו דא"כ מאי קמל"ן ברישא דגובה מנכסים בני חורין ולמשמע מיניה הא דרב גידל הא אכתי לא שמעינן לה שפיר כיון דסיפא דנקט סתמא ואיירי בשקנו מידו וא"כ מאי פסקא דרישא איירי בלא קנו מידו אע"כ דהתרצן דהכא אליבא דר"ל לא בעי לאוקמי מתניתין בשקנו מידו דא"כ מאי פסקא דבנותיהן ניזונות מנכסים ב"ח ולא ממשעבדי ואמאי הא קנו מידו וכדמקשה הש"ס לקמן ולית ליה השתא האי שינויא דלקמן דחיישי' אימר צררי אתפסה דדוקא אליבא דמ"ד לא ניתן ליכתב מוקי לה הכי אבל ריש לקיש ע"כ ס"ל כמ"ד ניתן ליכתב והשתא אתי שפיר כולה מתניתין דאשמעינן רישא דחייב לזונה מבני חורין אע"ג דלא קנו מידה וכדרב גידל וכדפרישית בסמוך דלא תימא דבעי קנין כיון שהוא דרך תנאי ופטומי מילי והדר אשמעינן סיפא דרך לא זו אף זו דאף ממשועבדים גובה ע"י השטר והא דמוקמינן בפ' הניזקין דוקא בשקנו מידו היינו משום דהתם אליבא דר' יוחנן נמי איירי ואיהו מצי סבר שפיר כמ"ד לא ניתן ליכתב וכדפרישית התם כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל. מיהו לולי פרש"י היה נ"ל לפרש בפשיטות דהא דמקשה הש"ס מעיקרא מאי לאו כה"ג היינו משום שכן היה דרכן ליכתב שטר פסיקתא בלי שום חתימה אלא לראיה בעלמא וכדקי"ל נמי לקמן דלא ניתנו ליכתב וכמו שאבאר שם אלא דאפ"ה מקשה שפיר דמוכח מיהא דשטר כה"ג מהני לראיה בעלמא וכן נראה ממה שהגיהו מקרוב בש"ס דפוס פ"פ דמיין מל' רש"י בד"ה מאי לאו כה"ג מה עדות יש לה לאחר זמן בזה לאו כה"ג עכ"ל ובודאי שאדם גדול הגיה כן והיינו כדפרישית ואהא משני שפיר דלעולם דבעלמא לא מהני שטר כה"ג אלא דהכא בשטרי פסיקתא מהני שטר כה"ג דלא גרע מאמירה דמהני לרב גידל והא דקתני סיפא גובה מנכסים משועבדים מילתא באפי נפשה היא ואיירי בשקנו מידו או בשטר מעליא למ"ד ניתן ליכתב וכ"כ מהרש"א ז"ל בלשון התוספות דלהתרצן נמי איירי בשטר כה"ג אלא דלכאורה לא דקדק מהרש"א ז"ל היטב בלשון רש"י ז"ל שכתב להדיא דלהתרצן איירי בשטר גמור ומדלא השיגו התוספות עליו משמע דלפירושם הראשון לגמרי מפרשי כפרש"י ודוק היטב. ומתוך מה שכתבתי נתיישב' ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק במחייב עצמו בדבר שאינו קצוב פטור ופסק ג"כ דמזונות אף לזמן קצוב אפ"ה מיקרי דבר שאינו קצוב אלא דההיא דמשנתינו שאני משום דשטרי פסיקתא הוא והקשה עליו הראב"ד ז"ל וכמה קדמונים סוגיא דשמעתין דמשמע דלר' יוחנן לא איירי בשטרי פסיקתא ולמאי דפרישית ודאי לכ"ע איירי בשטרי פסיקתא כדקתני להדיא ופסקה עמו משמע בשעת נישואין וקידושין ומש"ה מהני אף בדבר שאין קצוב דדמי לחוב טפי מלמתנה כיון שניסת ע"י כך ובחוב גמור הרמב"ם ז"ל מודה כדפרישית בהניזקין אלא דאפ"ה מקשה שפיר לר"ל דאי ס"ד דשטר כה"ג בעלמא לאו מידי הוא ומצי למיהדר ביה דדיבורא בעלמא לאו כלום הוא ויכול לחזור בו א"כ בשטרי פסיקתא נמי אמאי מחייב בדיבור בעלמא ואהא משני שפיר כדרב גידל דודאי נקנה בדיבור בעלמא וכ"ש בשטר כה"ג כן נ"ל ועיין בפ' הניזקין ובחידושינו ודוק היטב:

1 תוספתא כפשוטה על כתובות פתח ↗

8-9. כתב לזון את בת אשתו, ואת בן אשתו, הרי הן כבעלי חוב, וקודמין לכל. כל הברייתא בעיטור ח"א, פסיקתא, הוצ' רמא"י ס"ז ע"א, מאירי, עמ' 467, רא"ש פי"ב סי' א'. ובמשנתנו רפי"ב: הנושא את האשה ופסקה3בבבלי ק"ב א': בשטרי פסיקתא. וכאן מפורש: כתב לזון וכו'. ועיין גם בירושלמי רפי"ב, ל"ד ע"ד. עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים וכו', מתו, בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין, והיא ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב. ופשוט שהוא הדין לאמה, שאם מת, בתה ניזונית מנכסים משועבדים ואמה מבני חורין דווקא. ואם אין נכסים אלא כדי מזונות הבת דוחה גם את אמה, כמפורש כאן שהן קודמין לכל. וכן בריטב"א ב"ב ק"מ ב': ובת אשתו ובת, אי נמי בת אשתו ואלמנה, בת אשתו קודמת שהיא כבעלת חוב. ובמאירי ב"ב, עמ' 587: אבל בת האלמנה שפסק הוא וכו', הרי הוא חוב גמור, ויש אומרים אף בזו שהאלמנה קודמת.4ואין להניח שהם פירשו בגמרא שם "אלמנתו ובת אי זה מהן קודמת" שהכוונה לבת אשתו שנזכרה לעיל בסמוך שם, שהרי מפשיטות ר' אבהו שם מוכח שהכוונה לבתו שניזונית מתנאי כתובה. ודברי היש אומרים תמוהים מאד,5ומ"ש ידידי הרב המו"ל שם בהע' ה' ובהע' ז' היא פליטת הקולמוס, ודין המאירי היא משנה ותוספתא מפורשת, ודברי היש אומרים אינם עניין לר"מ פי"ט מה' אישות הכ"א ושאר פוסקים, ושם מדברים בבתו הוא מאלמנה זו, או מאשה אחרת, שניזונות מתנאי כתובה. שהרי היא כבעלת חוב, וניזונית מנכסים משועבדים, ואמה אינה ניזונית אלא מתנאי כתובה, וכמפורש כאן. ושמא יש לפנינו שיטת גאונים הסוברים שהבעל פוסק לאם בשביל בתה ובידה למחול,6וכשאין שם נכסים אלא כדי מזונותיה היא מוחלת לבעלה את התנאי, ועכשיו הנכסים ברשותה למזונותיה, ונפשה עדיפא לה עיין בבלי כאן ע"ט א'. ולפ"ז לא דברו ה"יש אומרים" אלא באם ובתה, אבל לא באלמנה ובת אשה אחרת שפסקו לה מזונות. כשם שיכולה למחול על תנאי כתובה בפירוש עיין בחלקת מחוקק ובבית שמואל סי' קי"ב אות ד', ושיטה זו חולקת על התוספתא להלן שהאם אינה יכולה למחול, ועיין מ"ש להלן, שו' 10, ד"ה כתב, ובהע' 10 שם.

2 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר רב גידל אמר רב: כאשר דנים המחותנים ביניהם ואומרים: כמה אתה נותן לבנך? ואומר האב: כך וכך. ושואל לאבי הכלה: וכמה אתה נותן לבתך? ומשיב: כך וכך. אם מתוך כך עמדו וקידשו — הרי קנו בשעת קידושין את כל מה שנאמר בתנאים הללו של ההורים. הן הן הדברים הנקנין באמירה, שאינם צריכים קנין או שטר מפורש, אלא הבטחה בלבד יש בה כדי לחייב.

2 מעשה רקח על הלכות אישות פתח ↗

האב שפסק וכו'. במשנה לא אמרו אלא פוסק לחתנו וכו' ומשם הוציא רבינו דה"ה פוסק לבנו ולבתו דכיון דאין כאן קנין אלא דברים בעלמא יכול לומר לא פסקתי אלא ע"מ שינשאו וכמ"ש בירושלמי לפי זה קשה על דברי רבינו האיי שהביא הה"מ והרא"ש והר"ן ז"ל שאם פסק לבתו בשעת קידושין קנתה אעפ"י שלא נישאת דלבתו הוא שפסק וקנתה עכ"פ ע"כ דכיון דאין כאן קנין מה לי חתן מה לי בן או בת ואי משום דמה שפוסק האדם בשעת קידושין נקנה באמירה בעלמא הרי בגמרא אמרו להדיא בפרק הנושא כתובות דף ק"ב דטעמא דנקנין באמירה בעלמא בלא קנין הוא משום דבההיא הנאה דקמתחתני אהדדי גמרי ומקנו להדדי וא"כ כיון שלא בא לכלל זה דהרי לא נישאת הרי חזרנו לדין המשנה בפוסק לחתנו וכו' דהיא היא אך אם נפרש דבריו ז"ל באם נישאת דווקא אף שלא נישאת לאיש זה יבא על נכון דמה לי חתן זה מה לי אחר דטב למיתב טן דו וכו' והרי דעת האב מיושבת שכבר נישאת בתו ותתורץ ג"כ קושיית הרא"ש ז"ל שהקשה דלא מסתבר כלל דודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא בהם ואם לא נישאת ומתה והיה לה בן לא יירש הבן אותו הממון וכו' ע"כ ואם נפרש כאמור אין כאן שום קושי אך מתוך דבריו נראה עוד דפליג על רבינו גם בזה ממ"ש ואם לא נישאת ומתה והיה לה בן וכו' דמשמע דגם בנישואין שניים הדין כן וכפשטא דגמרא הנז' בההיא הנאה וכו' ולא ידעתי מי הכריחו לזה ומ"ש רבינו ואעפ"י שהבת רוצה בו מסברא דנפשיה כתב כן וראויין הדברים למי שאמרן:

2 רשב״א על בבא בתרא פתח ↗

אינם כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, אין כותבין אלא אם כן הסכימו שניהם להזדווג, משום דהויא עדות שקר. ואינו מחוור, דהאי שטרי אירוסין, שטרי ארוסין ממש היא, דהיינו.שטר קדושין, הרי את מקודשת לי. וכבר איפליגו בפירושא דהא מתניתין אימוראי בפרק קמא דקידושין ט, ב, דרבא ורבינא אמרו דשטר אירוסין וקידושין שכתבו לשמה ושלא מדעתה מקודשת, דומיא דגט, דאיתקש הויה ליציאה, ורב שרביה ורב פפא אמרי אינה מקודשת, דבעינן שטר מקנה, ואקשי עלייהו דרבא ורבינא מהא מתניתין דקתני שאין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם, ופרשו מתניתן בשטרי פסיקתא, דהיינו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך, ולפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם, דדברים אלו ניתנו ליכתב, כלומר, שיש להם דין מלוה בשטר לגבות ממשעבדי ושלא יהא נאמן לומר פרעתי כל שנכתבו, ולפי' כל אחלד יכול לעכב שלא לכתוב, כדי שלא יהא עליהן כמלוה בשטר, וכדאיתא בכתובות ריש פרק הנושא כתובות קב, א, ורב פפא ורב שרביא מפרשי לה התם בפרקא קמא דקידושין בשטרי אירוסין ממש.

1 לָא, בִּשְׁטָרֵי פְסִיקָתָא, וְכִדְרַב גִּידֵּל.

2 דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ? כָּךְ וְכָךְ. וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ? כָּךְ וְכָךְ. עָמְדוּ וְקִידְּשׁוּ — קָנוּ. הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִין בַּאֲמִירָה.

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

לא, פה מדובר בשטרי פסיקתא פסיקה שבהם נקבעים הסכומים שמבטיחים המחותנים מצד החתן ומצד הכלה, ושטרות אלה למרות שאין בהם קנין — הרי הם תקפים כאילו היה בהם קנין. וכדברי רב גידל, ש

1 ר"ן על כתובות פתח ↗

חייב לזונה ה' שנים. בגמ' דף קב. מוקי לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ואשמעינן דבאמירה בעלמא קנה וכתב הרשב"א שאע"פ שהתנה סתם ולא פירש מתי מסתברא דחייב לזונה ה' שנים ראשונות דחזקה דעתם על הראשונות וכן מצאתי מפורש בירושלמי הלכה א תנא זנה ה' שנים הראשונים בין ביוקר בין בזול היה ביוקר והוזלו אם הוא גורם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין שהוא גרם בין שהיא גרמה נותן בזול הדא היא הבת לא עולה ולא יורדת עכ"ל:

1 חידושי רבי עקיבא איגר פתח ↗

גמרא לא בשטרי פסיקתא. צ"ל הא דקאמר בשטרי פסיקתא משום דבא ליישב הא דגובה ממשעבדי. לטעמא דכותבי'. וע"כ דקאי למ"ד דניתן לכתוב לשיטת רש"י לקמן. ולקמן בסוגי' אמר דלטעמא דלא ניתן לכתוב ע"כ מיירי בקנו מידו והחידוש דלא ניחוש לצררי וכמ"ש במהרש"א. אבל הכא בסוגיא קאי למ"ד ניתן לכתוב לא ניחא לאוקמי בקנו מידו דמה קמ"ל. ומוקי ברווחא בשטר פסיקתא דבזה ל"ק מה קמ"ל דבאמת לאו שטר גמור דלא נזכר בו רק שהי' פוסק כך וכך ולא בדרך התחייבות ע"י שטר זה. וכמ"ש צ"ל ג"כ לתוס' בסמוך דמפרשי דאיבעי ניתן לכתוב. אם בעי' גם לדרב גידל כתיבה ג"כ. ולכאורה קשה הא למה דקיי"ל דר"י. א"כ אם מיירי דוקא בכתיב'. דרב גידל למ"ל. צ"ל דהכתיב' הוא רק לראיה ולא בקנין:אמנם כ"ז לשיטת רש"י. אך להתוס' דלקמן דהאיבעי' גם אם גובה ממשעבדי בלא כתיבה. א"כ הא דקאמר הכא בשטרי ע"כ דקאי למ"ד לא ניתן לכתיבה. א"כ תמוה לכאורה אמאי הכא מיקי בשטרא ולקמן מוקי בקנו.ונלע"ד די"ל דהכא לר"ל דס"ל דא"י להתחייב עצמו בשטר. א"כ כי מוקי בשטרי פסיקתא הוי חידוש מעלייתא דקנה מדר"ג. מש"ה עדיף הא אוקימתא מדנוקי בקנו דליכא חידוש כ"כ רק לצררי. אבל לקמן קאי למה דפסקי' כר"י דיכול לחייב בשטר א"כ גם כי מוקי בשטר ליכא חידוש דהא ל"צ לדר"ג. וגם לומר דהך גופא החידוש דיכול לחייב בשטר. הא גם זה לא נשמע, דהא באמת קנה מדר"ג. וא"כ דלא נשמע חד מינייהו ע"כ דהחידוש רק לענין צררי.גם לאידך פירושא דתוס' דהאיבעי' אם בעי כתיב'. י"ל בפשוטו דהכא קאי למ"ד ניתן לכתוב ובעי' כתיבה. א"כ עדיף יותר אוקימתא בשטר דל"ק מאי פסקא דהא בבת אשתו בעי שטר. אבל לקמן דקאי למ"ד לא ניתן לכתוב דגם בשטר קשה מאי פסק' לזה מוקי בקנו מידו:

2 תוספות על כתובות פתח ↗

כתב לה פירות כסות וכלים - למאי דמוקי בקונטרס הך ברייתא מן האירוסין הא דקתני לקמן הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל כו' מתה אביה יורשה אתיא כרבנן ומיהו בנישואין כ"ע מודו כדקתני בסיפא דההיא ואין נראה לר"ת דאי מן האירוסין למה קבעה אמתני' דהכא דאיירי בנישאת ועוד אמאי זכה לרבי נתן הא קתני שכתב שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה והא לא באו ועוד דמסיק אבל הכא משום איחתוני הוא ואי באירוסין אירוסין לא הוי קרי חיתון אלא איקרובי דעתא כדלקמן בריש אע"פ כתובות דף נו. ואע"ג דבפרק הנושא לקמן כתובות דף קב. קאמר גבי כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכו' דאיירי באירוסין בההיא הנאה דאיחתני אהדדי גמרי ומקנו באמירה יש לומר דה"פ בההיא הנאה שיבואו לבסוף לידי חיתון נשואין גמרי ומקנו אהדדי אף בשעת אירוסין ונראה לר"ת דהך ברייתא בנשואין מיירי וטעמא דלא זכה לתנא קמא משום דאנן סהדי דאין דעת האב ליתן נדוניא זו אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה כמו הבעל ולרבי נתן לית ליה אומדנא וזכה הבעל וקאמר לימא דבפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן קמיפלגי דמ"ד לא זכה כרבי אלעזר ואע"ג דההוא דר"א באירוסין והכא בנישואין מכל מקום מדמה להו כי היכי דאזיל ר' אלעזר בתר אומדנא דלא כתב אלא על מנת לכונסה ה"נ אזיל בתר אומדנא שלא כתב אלא על מנת שתהנה בתו ולבתר הכי קאמר למ"ד זכה דעד כאן לא קאמר ר"א אלא מדידיה לדידה דלא אקני לה אלא ע"מ לכונסה משום חיבת חופה אבל מדידה לדידיה אפי' ר"א מודה דדי לנו באומדנא של חיתון נישואין אע"ג דאיכא תו אומדנא אחרינא די לנו באומדנא זו כיון דהוי מדידה לדידיה ולא דמי לההיא דר"א דהוי מדידיה לדידה ואי הוה שייך התם אומדנא אחרינא הוה אמדינן ופסק רבינו תם וכן רבינו חננאל כרבנן דרבי נתן משום דמוקמינן להו כר"א בן עזריה דפסקינן הילכתא כוותיה בפרק אע"פ לקמן כתובות דף נו. ואע"ג דדחי הש"ס לא דכולי עלמא כר' אלעזר דיחויא בעלמא הוא ואדיחויא לא סמכינן והורה ר"ת הלכה למעשה בחתן אחד שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנדוניא ופסק לה דלא זכה הבעל מכח שמעתין דהכא ועוד תיקן לא מכח ההלכה שאפי' בעל מוחזק שיחזיר אם מתה בתוך שנה וחזר בו בסוף ימיו מאותה תקנה והא דאמרינן בפ' מציאת האשה לקמן כתובות דף סו. הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן לך אי אפשי ליתן ופריך בירושלמי ולא דברים הניקנין באמירה הן ומשני כשפסק על מנת לכנוס דמשמע הא אם כנס גובה אחיו לא קשה מידי לפירוש רבינו תם דהתם הרי בתו קיימת והיבם רוצה ליבמה והא דאמרינן בתורת כהנים ותם לריק כחכם זה שפוסק לבתו ממון מרובה ומתה בתוך שבעת ימי המשתה הרי הפסיד בתו והפסיד ממונו ההיא אתיא כרבי נתן א"נ כרבנן ומיירי שהחתן מוחזק בה וצריך עיון שלא יקשה לרבינו תם דלקמן בריש אע"פ כתובות דף נו. מוכח דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא דחיתון ועוד דחוק קצת לרבינו תם דמה לו להזכיר מדידיה לדידה ומדידה לדידיה הל"ל ע"כ לא קאמר רבי אלעזר אלא משום דלא נישאת אבל הכא דנישאת לא ועוד דכולהו אמוראי דלקמן משמע דאית להו דבעל יורשה משמסרה האב לשלוחי הבעל ושמא היינו כשהכתובה ביד הבעל וברייתא דקתני התם לקמן אע"פ שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה אתיא כרבי נתן:

2 פסקי הרא"ש על כתובות פתח ↗

גמ' נישאת יתר עליו וכו' ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו פירש רש"י דמן האירוסין מיירי ולא נהירא לר"ת דאילו מן האירוסין מיירי אמאי קתני לה אמתני' דקתני נישאת ועוד הא קתני שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ואמאי זכה לר' נתן והלא לא באו ועוד דמסיק אבל הכא משום איחתוני והא איחתנו להו ואי באירוסין לא קרי חיתון אלא איקרובי דעתא כדלקמן בפרק אע"פ כתובות דף נו. אע"ג דלקמן בפרק הכותב כתובות דף קב. אמרינן עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה ומפרש טעמא בההיא הנאה דמיתחתני אהדדי גמר ומקנה הכי פירושא בההיא הנאה דסופו להתחתן בנישואין גמרי ומקני אהדדי משעת אירוסין הלכך נראה לר"ת דהך ברייתא בנישואין איירי ופסק לו פירות כסות וכלים שיבואו עמה ועדיין לא באו והיינו טעמא דלא זכה לת"ק דאנן סהדי שלא היה דעת האב להקנות וליתן הנדוניא אלא על מנת שתהנה בתו ממנה הלכך אם לא באו לידי החתן בחיי בתו לא זכה בהם ורבי נתן סבר קנה דלית ליה האי אומדנא לימא בפלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן קא מיפלגי דתנן אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל ר' אלעזר בן עזריה אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. מ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה דכי היכי דאזיל רבי אלעזר בתר אומדנא דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה הכי נמי אזלי רבנן בתר אומדנא דלא כתב לה אלא על מנת שתהנה בתו ממנה אע"ג דהאי אומדנא דרבי אלעזר מהאירוסין לנישואין וההיא דלעיל בנישואין גופייהו נראה לו לבעל הש"ס לדמינהו אהדדי ומ"ד זכה כרבנן לא דכ"ע כרבי אלעזר בן עזריה כו'. וכן היה פוסק ר"ת בנדוניות חתנים שלא גבו דלא זכה בהם הבעל דהלכה כרבנן וכן פסק ר"ח כרבנן ואע"ג דרבי נתן דיינא ונחית לעומקא דדינא לית הילכתא כוותיה כנגד רבים ועוד דבעי הש"ס לאוקומי רבנן כרבי אלעזר וכוותיה פסקינן לקמן בפרק אע"פ כתובות דף נו: אע"ג דדחי ליה הש"ס דיחויא הוא ולא סמכינן עילויה והא דאמרינן לקמן בפרק מציאת האשה כתובות דף סו. הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן ופריך עלה בירושל' שם הל"ב והלא דברים הנקנין באמירה הן ומשני כשפסק על מנת לכנוס הא אם לא פסק על מנת לכנוס גובה אחיו אע"פ שלא גבה שאני התם דבתו קיימת ותהנה מהן והא דקתני לקמן כתובות דף מח: או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה אתי' כרבי נתן:

2 רשימות שיעורים על סנהדרין פתח ↗

אולם יתכן לומר דאף רב אשי סובר שאין גמר הדין מחדש ויוצר את החיוב בפשרה, דיסוד החיוב חל מחמת התחייבות בעלי הדין אחד לשני לעשות פשרה כפי הסכום שב"ד יקבע. ופשרה דומה לדיני ממונות בעלמא, דכי היכי דבד"מ פסק הדין מברר את החיוב שחל מעיקרא מחמת המעשה, כמו"כ בפשרה עצם ההתחייבות חלה מחמת התחייבות בעלי הדין מא' לשני לעשות פשרה והב"ד רק מבררין כמה יהיה סכום הפשרה, אבל עצם ההתחייבות לפשרה חלה מחמת התחייבות של בעלי הדין דמעיקרא. אמנם לפי"ז צ"ב מדוע ס"ל לר"א דפשרה א"צ קנין, דמ"ש משאר התחייבות דעלמא דבעי קנין. ונראה לתרץ דר"א סובר דאע"פ שהתחייבות בעלמא צריכה קנין, פשרה שאני דחלה התחייבות לעשות הפשרה ע"י אמירה בלבד. והטעם בזה הוא בדומה לדין שבגמ' כתובות קב. "כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה", דכיון שהבטיחו אחד לשני ועשו מעשה חלה התחייבות ע"י אמירה בלבד, וה"נ מכיון שהתחייבו א' לשני שילכו לב"ד ויתפשרו כפי הוראת הב"ד, והשני עשה מעשה על פיו והלך לב"ד שוב אינו יכול לחזור בו, דנעשה מעשה עפ"י אמירתו. ועיין בריטב"א ב"מ עג: ד"ה האי מאן דיהיב זוזא לחבריה ובשיעורים לקמן דף כד.

« כתובות ק״א ע״ב כתובות ק״ב ע״ב »