רשימות שיעורים על בבא קמא י״ב ב

מהדורה: רשימות שיעורים על מסכת ב"ק, ניו יורק תשנ"ח

« רשימות שיעורים על בבא קמא י״ב ×¢×´× רשימות שיעורים על בבא קמא י״ג ×¢×´× »

1 בבא קמא פתח ↗

הָא קַיְימָא לַן דְּלָא בָּעֵינַן צְבוּרִין! אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – שָׁאנֵי מִטַּלְטְלִי דְּנָיְידִי מִמִּטַּלְטְלִי דְּלָא נָיְידִי; הָכָא נָמֵי, שָׁאנֵי מְקַרְקְעֵי דְּנָיְידִי מִמְּקַרְקְעֵי דְּלָא נָיְידִי. עַבְדָּא – מְקַרְקְעֵי דְּנָיְידִי הוּא, הָתָם – סַדָּנָא דְאַרְעָא חַד הוּא. נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְעִילָה וְכוּ׳. מְעִילָה הוּא דְּלֵית בְּהוּ, הָא מִקְדָּשׁ – קָדְשִׁי; מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּקָדָשִׁים קַלִּים – וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: מָמוֹן בְּעָלִים הוּא. דְּתַנְיָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. וְהָתְנַן: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, כִּי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר שְׁחִיטָה – אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מוֹדֶה, דְּכִי קָא זָכוּ – מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ. וּמֵחַיִּים מִי אָמַר? וְהָתְנַן: בְּכוֹר, מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּם – חַי וְלֹא שָׁחוּט, וּבַעַל מוּם – חַי וְשָׁחוּט. וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכוֹר בַּזְּמַן הַזֶּה – דְּכֵיוָן דְּלָא חֲזֵי לְהַקְרָבָה, אִית לְהוּ לְכֹהֲנִים זְכִיָּיה בְּגַוֵּייהּו; אֲבָל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – דַּחֲזֵי לְהַקְרָבָה, לָא. וְאֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי! וּמְשַׁנֵּי רָבִינָא: בִּבְכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: אִם בָּאוּ תְּמִימִים – יִקְרְבוּ. אִם בָּאוּ – אִין, לְכַתְּחִלָּה – לָא. וְאִם אִיתָא דְּכִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מָמוֹנוֹ הוּא – מֵחַיִּים,

2 בבא קמא פתח ↗

3 בבא קמא פתח ↗

4 בבא קמא פתח ↗

5 בבא קמא פתח ↗

6 בבא קמא פתח ↗

6 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

הַגּוֹנֵּב אֶת הָעַכּוּ"ם אוֹ שֶׁגָּנַב נִכְסֵי הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא הַקֶּרֶן בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ח "יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" לְרֵעֵהוּ וְלֹא לַהֶקְדֵּשׁ לְרֵעֵהוּ וְלֹא לְעַכּוּ"ם. וְכֵן הַגּוֹנֵב קָדָשִׁים מִבֵּית בַּעֲלֵיהֶן בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים בֵּין קָדָשִׁים שֶׁאֵין הַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן בֵּין קָדָשִׁים שֶׁהַבְּעָלִים חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַכֶּפֶל וּמִתַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כב ו "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" וְלֹא מִבֵּית הֶקְדֵּשׁ:

6 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

הַמּוֹכֵר עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְדִין תּוֹרָה שֶׁיַּחְזְרוּ הַמָּעוֹת חֻלִּין כְּמוֹ שֶׁהָיוּ. וְקָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים שֶׁיִּפְּלוּ הַמָּעוֹת לִנְדָבָה אֲפִלּוּ הָיְתָה הַבְּהֵמָה שָׁוָה אַרְבָּעָה וּמְכָרָהּ בַּחֲמִשָּׁה הַחֲמִשָּׁה כֻּלָּן יִפְּלוּ לִנְדָבָה וְאֵין כָּאן מְעִילָה לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

7 בבא קמא פתח ↗

8 בבא קמא פתח ↗

9 בבא קמא פתח ↗

10 שבועות פתח ↗

הָא קָיְימָא שְׁנִיָּה! אָמַר רָבִינָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שְׁנִיָּה בִּשְׁעַת כְּפִירַת הָרִאשׁוֹנָה קְרוֹבִין בִּנְשׁוֹתֵיהֶן, וּנְשׁוֹתֵיהֶן גּוֹסְסוֹת. מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה; קָא מַשְׁמַע לַן: הַשְׁתָּא מִיהַת חָיֵי נִינְהוּ וְלָא שְׁכִיבֵי. תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁטָּעַן טַעֲנַת גַּנָּב בְּפִקָּדוֹן, וְנִשְׁבַּע, וְהוֹדָה, וּבָאוּ עֵדִים; אִם עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ וְאָשָׁם. אִם מִשֶּׁבָּאוּ עֵדִים הוֹדָה – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְאָשָׁם! הָכָא נָמֵי, כִּדְרָבִינָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: חֲמוּרָה מִמֶּנָּה שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. מִדְּקָאָמַר לוֹקֶה – מִכְּלָל דְּאִיכָּא עֵדִים; וְקָאָמַר: עַל שִׁגְגָתָהּ אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים! אֲמַר לְהוּ רַב מָרְדֳּכַי: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא; דְּהָאָמַר לְהוּ רַב כָּהֲנָא: אֲנָא תְּנֵינָא לַהּ – וְהָכִי תְּנֵינָא לַהּ: אֶחָד זְדוֹנָהּ וְאֶחָד שִׁגְגָתָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים. תָּא שְׁמַע: לֹא; אִם אָמַרְתָּ בְּנָזִיר טָמֵא – שֶׁכֵּן לוֹקֶה; תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה?! הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא עֵדִים – אַמַּאי לוֹקֶה? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִיכָּא עֵדִים; וְקָתָנֵי: תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה; מִלְקָא הוּא דְּלָא לָקֵי – אֲבָל קׇרְבָּן מַיְיתֵי; תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה! תְּיוּבְתָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – חַיָּיב. בִּשְׁטָר – פָּטוּר. אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן? עֵדִים – עֲבִידִי דְּמָיְיתִי, שְׁטָר – הָא מַנַּח. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא: שְׁטָרָא נָמֵי עֲבִיד דְּמִרְכַס! אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַיְינוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – מִשּׁוּם דְּהָוֵה שְׁטָר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וְאֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת. אִיתְּמַר: מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע – פְּלִיגִי רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר; חַד אָמַר חַיָּיב, וְחַד אָמַר פָּטוּר. תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר פָּטוּר – מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכּוֹפֵר בְּמָמוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – חַיָּיב, שְׁטָר – פָּטוּר; וְכִדְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. תִּסְתַּיַּים. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי אֲבָהוּ: לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי? דִּתְנַן: הַגּוֹזֵל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וּשְׁטָפָהּ נָהָר – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹמֵר לוֹ ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. וְאָמְרִינַן: בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – רִיבָּה, ״בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד״ – מִיעֵט, ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רִיבָּה? רִיבָּה כֹּל מִילֵּי; וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט שְׁטָרוֹת. וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – כְּלָל, ״בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל״ – פְּרָט, ״אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן; אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵין מטלטל מִטַּלְטְלִין; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן. מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמַאן דְּפָטַר – כְּרַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ: לָא; מַאן דִּמְחַיֵּיב – כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר; וּמַאן דְּפָטַר אָמַר לָךְ: בְּהָא אֲפִילּוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מוֹדֶה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״מִכֹּל״ – וְלֹא הַכֹּל. אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: ״גָּנַבְתָּ אֶת שׁוֹרִי״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא גָּנַבְתִּי״; ״מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי״, וְאָמַר: ״אָמֵן״ – חַיָּיב. וְאִילּוּ ״גָּנַבְתָּ אֶת עַבְדִּי״ – לָא קָתָנֵי; מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּעֶבֶד אִיתַּקַּשׁ לְקַרְקָעוֹת, וְאֵין מְבִיאִין קׇרְבָּן עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת? אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֵימָא סֵיפָא, זֶה הַכְּלָל: כׇּל הַמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – חַיָּיב, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – פָּטוּר. ״זֶה הַכְּלָל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי ״גָּנַבְתָּ אֶת עַבְדִּי״?

10 משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

11 בבא קמא פתח ↗

12 בבא קמא פתח ↗

13 תוספות על בכורות פתח ↗

ואהני קרא למיקם עליה בלאו - וא"ת אדרבה כיון דמהדריה הקרא הדר לגמרי אף מכרת כדתניא לקמן גבי פסולי המוקדשין הגוזז והעובד בהם סופג ארבעים ולא אמר איתקוש לצבי ואיל ומפקיע לגמרי מלאו וכי כתיב תזבח ולא גיזה איסורא בעלמא אלא אמר אהדריה לאיסוריה וצריך לחלק ומההיא דהגוזז והעובד בהם נמי קשה על מה שפי' טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו כגון גיעולי עובדי כוכבים דהשתא כי אישתרי טעם לפגם כמו נבלה מסרחת וכי הדר אסר גיעולי עובדי כוכבים במדין איסורא בעלמא איכא לא מלקות ואינו נראה דאית לך למימר אהדריה לאיסורא כדפרישית:

14 רש"י על חולין פתח ↗

מפני שהן מחליפין - בשל עובדי כוכבים דכיון דמצי לאכול התירא דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור. ואע"ג דהשתא נמי איסור הוא לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לא דיהיב ליה לעובד כוכבים לא הוה יהיב ליה דידיה אפ"ה כל מה דמצי למעבד בהיתירא פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מעבודת כוכבים והקדש ושביעית. וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה מוכרו לעובד כוכבים ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים:

15 בבא קמא פתח ↗

16 בבא קמא פתח ↗

17 תוספות פתח ↗

ומחיים מי אמר - תימה מאי קס"ד אי מחיים לא אמר כ"ש לאחר שחיטה ואין לומר דה"פ ומחיים מי אמר אפילו היכא דחזיא להקרבה מדקמפלגת בין מחיים לאחר שחיטה מכלל דמחיים אפילו בחזי להקרבה חשבת ליה ממונו דומיא דלאחר שחיטה דאם כן כי פריך מבכור לסייעיה משלמים דקאמר בן עזאי לא בא הכתוב אלא לרבות שלמים ובן עזאי ואבא יוסי אתו לפרושי מילתיה דר"י הגלילי כדפ"ה ושלמים חזו להקרבה ואפילו לכתחילה יקרבו וי"ל דה"פ ומחיים מי אמר במתנות כהונה בחלק שיש לכהנים בשלמים מדלא קאמר מתנות כהונה שאני דהמקדש בחלקו היינו מתנות כהונה חלק שיש לכהנים בשלמים אלא קאמר משום דלאחר שחיטה משלחן גבוה זכו משמע אבל מחיים הוי ממון בעלים אע"ג דהוי מתנות כהונה וא"ת אי הוה משני מתנות כהונה שאני הוה משמע דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים ובפ"ב דיו"ט ביצה כא. נמי אמר דבעלים משלחן גבוה זכו וי"ל דה"מ לענין נדרים ונדבות דאינן קריבים בי"ט משום דעיקר שחיטה הוי בשביל גבוה ולא משום אכילת בעלים והוי לכם ולא לגבוה אבל פשיטא דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן משמע דהמקדש בחלקו בחלק כהנים איירי דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים דבבעלים לא שייך בהן לשון חלק דעיקר הקרבן שלהן וקראי נמי דמייתי בפ' האיש מקדש קדושין דף נב: אמתני' דהמקדש בחלקו וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש לא כתיב אלא בכהנים והא דקאמר התם לימא מתני' דלא כר' יוסי ומסיק כי קאמר ר' יוסי מחיים דיקא נמי דקתני המקדש בחלקו דמשמע לאחר שחיטה לא הוי לפי המסקנא דהכא אלא לפי מה דסלקא דעתיה מעיקרא דלפי המסקנא במתנות כהונה אפי' מחיים הוי ממון גבוה:

18 לחם משנה על משנה תורה, הלכות אישות פתח ↗

קידשה במעשר שני כו'. פסק כרבי מאיר דף נ"ב: דאמר בין בשוגג בין במזיד לא קידש דאמר מעשר ממון גבוה הוא. ושם בגמרא דף נ"ד: הקשו ממתניתין דמשך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים נותן סלע ומשתכר בסלע מפני שמעשר שני x שלו מני אילימא רבי מאיר אמאי משתכר בסלע ונתן הכסף וקם לו אמר רחמנא אלא לאו רבי יהודה משמע דהך מתניתא ליתא אליבא דרבי מאיר דקיי"ל כוותיה וא"כ קשה איך פסקה הוא בהלכות מעשר שני פרק ח' שכתב שם הלוקח פירות של סלע בכסף מעשר ומשך הפירות ולא הספיק ליתן הסלע עד שהוקרו הפירות ועמדו בשתים הרי זה מפריש עליהם סלע בלבד שנאמר ונתן הכסף וקם לו וכו'. ועוד הדברים שם כמעורבים שלבסוף כתב שנאמר ונתן הכסף וכו' והיינו כרבי מאיר וכתב לשון המשנה שהוא כרבי יהודה וצ"ע. ופירוש המשנה כפירוש אחר מרש"י ז"ל כמבואר שם וכן פירשו בתוספות המשנה במעשר שני וכבר עמד על זה בעל ספר כסף משנה ע"ש:

19 בבא קמא פתח ↗

19 משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פתח ↗

כֹּהֵן שֶׁאָכַל בִּכּוּרִים חוּץ לִירוּשָׁלַיִם מֵאַחַר שֶׁנִּכְנְסוּ לְפָנִים מִן הַחוֹמָה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב יז "לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ" וְגוֹ' דברים יב יז "וּתְרוּמַת יָדֶךָ" וְהֵם הַבִּכּוּרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּרוּמָה. וְכֵן אִם אֲכָלָן הַכֹּהֵן בִּירוּשָׁלַיִם קֹדֶם הַנָּחָה בָּעֲזָרָה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה כְּמִי שֶׁאֲכָלָן בַּחוּץ לְפִי שֶׁהֵן טְעוּנִין הַנָּחָה בָּעֲזָרָה שֶׁנֶּאֱמַר וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ:

19 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְהַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים כֻּלָּן נִקְרְאוּ תְּרוּמָה. בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר נֶאֱמַר במדבר יח כו "וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה'" וְאוֹמֵר במדבר טו כ "כִּתְרוּמַת גֹּרֶן". וּבְחַלָּה נֶאֱמַר במדבר טו כ "חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה". וְנֶאֱמַר דברים יב יז "לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" וְגוֹ' דברים יב יז "וּתְרוּמַת יָדְךָ". וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁטָּעוּן הֲבָאַת מָקוֹם שֶׁלֹּא פֵּרְטוֹ בְּפָסוּק זֶה חוּץ מִן הַבִּכּוּרִים וּבָהֶן נֶאֱמַר וּתְרוּמַת יָדְךָ הָא לָמַדְתָּ שֶׁהֵן קְרוּאִין תְּרוּמָה:

20 בבא קמא פתח ↗

21 בבא קמא פתח ↗

21 עבודה זרה פתח ↗

רָבָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים. נִרְאֶה? מוּם מְעַלְּיָא הוּא! הָנֵי מִילֵּי בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, דַּחֲזֵי לְהַקְרָבָה. הַשְׁתָּא דְּלָא חֲזֵי לְהַקְרָבָה — לֵית לַן בַּהּ.

22 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות בכורות פתח ↗

מצות בכור בהמה טהורה וכו' עד אלא הרי הוא כחולין. א"א טעות היא זו ואפי' לר"ע דאית ליה האי סברא לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו:

23 בבא קמא פתח ↗

24 בבא קמא פתח ↗

25 בבא קמא פתח ↗

1 גמ'. בקדשים קלים ואליבא דריה"ג. פסק הרמב"ם:

2 הגמרא לקמן דף עו. מחלקת בין גנב והקדיש לבדק הבית שמשלם ד' וה' כי "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים" לבין גנב שהקדיש למזבח שפטור מד' וה' כי "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן". והסביר הגר"ח זצ"ל שהגונב ומקדיש לבדק הבית חייב לפי שקדשי בדק הבית הויין לגמרי ממון הקדש וקנינו. ואילו בקדשי המזבח אפילו אחרי ההקדש נשאר המקדיש בעלים של הקרבן ואינו מקנה את הבהמה לגמרי לגבוה אך שמטיל עליו שם קדש המחייבו במצות הקרבה.

3 ראייה ליסוד הגר"ח ממה שפסק הרמב"ם פ"ו מהל' ערכין הל"ח שיש הקדש עילוי מקדשי מזבח להוסיף בהם קדושת בדק הבית אך לא איפכא, והסביר הרמב"ם וז"ל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל. הרי שקדשי בדק הבית הם לגמרי של הקדש, מאידך קדשי מזבח שלו הם ויכול להקדישם הקדש עילוי.

4 עוד ראייה מפירש"י בפסחים דף ה: ד"ה ולא יראה לך שהמיעוט "אתה רואה של גבוה" הממעט חמץ של הקדש מאיסור בל יראה ובל ימצא חל על חמץ שהקדישו לבדק הבית. אולם בחמץ שהקדישו למזבח - כגון לחמי תודה - משמע מרש"י שעובר בבל יראה ובל ימצא. ההבחנה היא ע"פ הנ"ל כי לדעת רש"י הפוטר מב"י וב"י הוא הבעלות של הקדש, ודוקא בבדק הבית איכא בעלות גמורה להקדש ולא בקדשי מזבח.

5 ברם אע"פ שיש חלות בעלות דבעל הקרבן בקדשי מזבח עכ"ז בעלותו מוגבלת ומצומצמת עקב מצוות ההקדש שחלו בקרבן. וסובר ריה"ג שדין המעילה קובע שיעור הבעלות. בקדשי קדשים מאחר שיש בה מעילה בעלות הבעלים מצומצמת ביותר. ואילו בקדשים קלים שאין בהם מעילה בעלות הבעלים גדולה מאשר בקדשי קדשים. משום הכי סובר ריה"ג שהבעלים בקדשים קלים יכולים למכור את הקרבן לאדם אחר. וכן סובר שהכופר בפקדון חייב בקדשים קלים ופטור בקדשי קדשים.

6 והנה שיטת ריה"ג לכאורה נוגעת לכל מקום שמיעטו הקדש כי רק קדשי קדשים ובדק הבית נתמעטו ולא קדשים קלים. ובכן תהיה נפקא מינה לגנב ותשלומי כפל, אונאה, שמירה, שבועה ומקומות אחרים. אמנם מהלכות הרמב"ם אינו עולה כן. בפ"ח מהל' נזקי ממון הל"א - ב פסק הרמב"ם כריה"ג וז"ל וכל הקדשים שחייבין בהן מעילה אין בהן דין נזקין וכו' שלמים שהזיקו גובה מבשרם וכו' וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה וכו' עכ"ל, היינו שדיני נזקין חלים בקדשי קלים - והוא כריה"ג. מאידך בפ"ד מהל' מעילה הל"ח פסק הרמב"ם וז"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו עכ"ל. והוא לכאורה נגד שיטת הגמרא בפסחים דף צ. שלריה"ג דאמר קדשים קלים ממון בעלים, קרבן שניתן לזונה אפי' אחרי הקדשו נעשה אתנן. לפי פשטות הגמרא חלה ההקנאה לזונה ולכל אדם אחר אליבא דריה"ג כי סובר דניתן להקנות את הקרבן לאדם אחר משום דממון בעלים הוא. וצ"ע שאם הרמב"ם פסק כריה"ג לגבי נזקין למה לא יימכרו קדשים קלים. ועוד קשה ממה שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה הל"א שהגונב קדשים קלים אינו משלם כפל, ואם קדשים קלים ממון בעלים כריה"ג למה פטור מכפל.

7 וכדי לבאר את הענין יש לעיין במוכר קדשים קלים: אם ננקוט שיכולים הבעלים למכור קדשים קלים כדי שהקונה יקריבנו, למי היה עולה הקרבן - למוכר או ללוקח. ובקצות החשן סי' ת"ו אות א' כתוב שאפילו יוכלו הבעלים למכור קדשים קלים עכ"ז קיום ההקרבה עולה לשם הבעלים הראשונים. דין ההקרבה לשם הבעלים מהוה חלות בעצם שם קדש שבקרבן ואינו ניתן להקנאה, ובכן הקרבן עולה אך ורק לשם הבעלים הראשונים. הבעלים מוכרים רק את זכותם לאכול את בשר הקרבן והיא זכות ממון שלהם בקרבן. ובקצות שם מבאר את פסק הרמב"ם שהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום דהיינו בנוגע לבעלות של ההקרבה אך לשאר הדברים ק"ק ממונו הם ובידו למוכרם. אך פירוש זה קשה שהרי הרמב"ם כ' שהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלם והמעות חוזרין, וצ"ע אליבא דהקצות שאם המכר חל לדיני ממונות למה כתב הרמב"ם שלא עשה כלום. ועוד קשה על הקצות שאם המכר חל למה המעות חוזרין. ולכן לענ"ד נראה שלרמב"ם תלויה בעלות הממון בבעלות של קיום מצות ההקרבה. ומה שפסק הרמב"ם שהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום היינו מאחר שא"א למכור את קיום ההקרבה גם א"א למכור את בשר הקרבן. כי הן קשורות זו בזו וא"א להפרידן, ולפיכך אין המכירה חלה כלל.

8 ונראה שהרמב"ם פוסק שהדין קדשים קלים ממון בעלים הם אינו חל לשאר דיני התורה חוץ מבדין מזיק. ברם לשאר דיני התורה במקומות שנתמעטו קדשים ה"ה שנתמעטו קדשים קלים, ולכן אין כפל בגנב קדשים קלים.

9 אשר לנזקין, מצינו בסוגיין דין נזק בקדשים קלים בנוגע לשור תם שהזיק בסוגית שלמים שהזיקו לענין גביית בשר ואימורין. והנה בשור תם קיי"ל כר"ע שהשור הוחלט לניזק לקמן לג. ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' נ"מ הלי"ב, זאת אומרת שהשור עובר מעצמו מרשות המזיק לרשות הניזק בלי חובת בעלים לשלם כבשאר חובות ממון. ובכן י"ל שמאחר והוחלט השור אין צורך בחלות דין בעלים בפועל הדומה לדיני הבעלים ביתר התורה. די בחלות שם בעלים בעלמא להחיל דין יוחלט השור, והצורך בבעלים בשור תם הוא רק כדי שלא תהיה הנגיחה נגיחת שור הפקר או שור בדק הבית שאין להם בעלים דהדיוט כלל ולכן נגיחתן נגיחות פטור. אמנם כל שיש בשור חלות שם בעלים הריהי נגיחת חיוב, והשור תם הוחלט לניזק מעצמו בלי שיחול חיוב תשלומין על הבעלים בתורת גברא המתחייב לשלם מחמת שורו. וסובר הרמב"ם שקדשים קלים חייבים בנגיחת שור תם כי בתם אין צורך בדין בעלים בפועל אלא לחלות שם בעלים בעלמא. אך בנוגע לדיני בעלות אחרים שבתורה סובר הרמב"ם שקדשים קלים מופקעים כמו קדשים אחרים כי אין לבעלים הזכויות לפעול כבעלים. כך למשל בנוגע לכפל שהגנב פטור לפי שאין לקדשים קלים בעלים בפועל המחייבים את הגנב בחיוב כפל. ה"ה שאין הבעלים יכולים למכור קדשים קלים שלהם כי אין להם דיני בעלות בפועל כדי להקנות את הקרבן לאדם אחר.

10 יש לחקור בדין שבועת הפקדון האם יש צורך בחלות בעלות בפועל או בחלות שם בעלות בלבד. וידועה החקירה אשר לשבועת הפקדון אם המחייב הוא גזילה או שבועת שקר. הגר"ח זצ"ל היה בדיעה שדין גזילה הוא עיקר המחייב בשבועת הפקדון. אך אם ננקט שלא כגר"ח זצ"ל ניתן לומר שגם בנוגע לשבועת הפקדון סובר ריה"ג שממון בעלים הוא שכן המחייב הוא שבועת שקר, ודי בחלות שם בעלות דעלמא שיש לבעלים בקדשים קלים לחייב בשבועת הפקדון למרות שאין לבעלים דיני בעלות בפועל. לא כן ביתר דיני התורה התלויים בבעלות בפועל, ובכן הגונב קדשים קלים אינו משלם כפל שהרי לנגנב חסרה בעלות בפועל.

11 ב. כתב הרמב"ם פ"ד מהל' מעילה הל"ח ז"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו עכ"ל. מהרמב"ם יוצא שסובר שאילו היתה מכירת השלמים קיימת היה הדין נותן שהמעות יתפסו בקדושה. וצריך עיון, הרי לא הופקעה קדושת השלמים ע"י המכירה כי הבהמה רק עוברת מרשות ראובן לרשות שמעון, אבל עדיין עומדת בקדושתה, וא"כ למה יקדשו דמי המקח.

12 ואמר הגר"מ זצ"ל שי"ל שני ביאורים ברמב"ם; א בקצות החושן סי' ת"ו ס"ק א' חקר אם אליבא דריה"ג חלה המכירה לדיני ממונת בלבד או גם בנוגע לבעלות הקרבן לענין הקרבה. ובכן י"ל דאילו היתה המכירה חלה היה הקונה נעשה בעל הקרבן לכל דבר - בין לדיני ממונות ובין לקיום ההקרבה, והמוכר שעכשיו אינו בעל הקרבן הזה היה חייב להקריב קרבן שכבר נתחייב בו. לכן בדין הוא שהמעות של המקח יתפסו בקדושה כדי שהמוכר יוכל לקיים בהן את חובתו להקריב קרבן כמו שנתחייב. ועוד, אילו חלה המכירה היה הקונה נעשה לבעל הקרבן ועליו להקדיש מעות להקדש כי א"א למישהו להיות בעל קרבן בלי שיתן דמים להקדש, ומפני כך נתפסות המעות בקדושה.

13 ב א"נ הרי מובא במס' סוכה דף מ: ז"ל שביעית תופסת את דמיה שנא' כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה וכו' עכ"ל. הנה השוואה זו של הגמרא טעונה ביאור שהרי מעות הקדש נכנסות לקדושה כשפודין הקדשות דעלמא והיא מדין חילול קדושה שכן הדבר הקדוש הראשון יוצא לחולין ודמי הפדיון נכנסים לקדושה במקומו. פרי ראשון דשביעית לעומת זאת אינו ניתר ונשאר בקדושתו לעולם אך הדמים נתפסים באיסורי שביעית, והוא דין תפיסת דמים ולא דין חילול, ולמה איפוא הושוו שני הדינים השונים הללו. מזה מוכח שבנוסף לדין חילול הנמצא בפדיון דהקדש דעלמא יש בהקדש דין תפיסת דמים באיסורים כמו בשביעית - ובלי חילול הקדושה. ונראה שזהו טיבו של פדיון פסולי המוקדשין, שהרי נשארת חלות קדושה על בהמת בעלת המום אף שחל היתר אכילה, ובכל זאת נתפסים דמי הפדיון בקדושה, שדין פדיון פסה"מ חל מטעם תפיסת הדמים באיסורי הקדש, ולא מטעם חלול הקדש שזה נכנס לקדש תחת זה שיוצא מקדושה. הוא הדין במכירת עולה ושלמים אליבא דריה"ג. אע"פ שהקרבן אינו יוצא מקדושתה אלא עוברת מרשותו של ראובן לרשותו של שמעון נתפסים הדמים בקדושה מדין תפיסת דמים בהקדש כמו בשביעית ולא מדין פדיון דעלמא שזה נכנס בקדושה וזה יוצא.

14 והנה הר"ן על הרי"ף לריש פ"ג דשבועות ביאר שדין התפסה בנדרים הוא מדין חליפין בהקדש וז"ל מפני שקדש עושה חליפין אף הוא חל להתפיס איסורו בדבר המותר לו וכו' שאיסור קדושה הוא שנמשך ונתפס ולא איסור גרידא עכ"ל. ולכאורה אינו דומה כלל שהרי כשפודין הקדש יוצא החפצא הראשון לחולין והחליפין נכנסין לקדושה במקומו, ואילו בהתפסה בנדרים שניהם אסורים ואין ההקדש הראשון יוצא לחולין. אך גם מכאן מוכח שמצוי דין התפסת דמים בהקדש כמו בשביעית והוא כוונת הר"ן בהתפסה בנדרים שהדבר הקדוש מתפיס קדושה על הנתפס בו בנדר בלי שיצא לחולין בעצמו.

15 ג. אשר לחקירת קצות החושן ת"ו: א' אם מכירת קדשי קלים אליבא דריה"ג מקנה את הממונות שבקרבן בלבד או גם את קיום ההקרבה לשם בעליו, אמר הגר"מ זצ"ל שניתן לפשוט את הספק מפסק הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין הלי"א - י"ב ז"ל מחרים אדם בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין חרמי כהנים בין חרמי בדק הבית כו' היו נדבה והחרימן כיצד פודין אותן אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה שאינו חייב בה. וכל הנותן אותו שיעור יקריב בהמה זו נדבה כמו שהיתה עכ"ל. לפום ריהטא יוצא מהרמב"ם שהפודה מביא את הקרבן לשם עצמו, ואף הבעלות לענין קיום הקרבה הועברה מהמקדיש לפודה. וכן במכירת קדשי קלים ואליבא דריה"ג.

16 אך פסקי הרמב"ם עצמם מפליאים שפסק שהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום משום שא"א למכור בעלות הקרבן ואילו בפדיון הקדש עלוי פסק שבעלות הקרבן עוברת לפודה. ואולי יש לחלק בין מכירה לפדיון. אין המקנה יכול להקנות בעלות הקרבן ולכן א"א למכור קרבן, אבל בפדיון הקדש, מאחר וחל הקנין בלי דעת מקנה, נעשה הפודה לבעל הקרבן ע"י מעשה הפדיון שעשה.

17 תוס' ד"ה ומחיים. רש"י והתוס' חלוקים אליבא דריה"ג בנוגע לדין חלק הבעלים לאחר שחיטה. התוס' סוברים שהוא ממון בעלים ולרש"י אינו ממון בעלים. בביאור שיטת רש"י נראה שמדמה חלק הבעלים בקרבן שמצוותו שיאכל למע"ש. והרי מע"ש אינו קרבן ועכ"ז הוי ממון גבוה מפני שמצוותו שיאכל לפני ד' בירושלים עיין לקמן סט ב. ה"ה בכל קדשים, מכיוון שיש מצוה בחפצא של הקרבן ובחלק הבעלים שיאכל כמצוותו, חובת האכילה לפני ד' מפקיעה ממון בעלים.

18 אמנם עדיין צריך עיון. שהרי גם ביכורים נאכלים דוקא לפני ד' בירושלים ועכ"ז מקדשין בהן אשה פ"ב בביכורים משנה א' משום שהם נכסי כהן. אך אין מקדשין במע"ש דממון גבוה הוא קידושין דף נג.. וצ"ע שאם חובת האכילה של מעשר שני בירושלים מפקיעה ממון בעלים ומשווה את החפצא לממון גבוה, מ"ש ביכורים ממע"ש.

19 ואמר הגר"מ זצ"ל שיסוד חובת האכילה של מע"ש בירושלים שונה מחובת האכילה של ביכורים. במע"ש יש מצות הבאת מקום וניתן החפצא לקיום מצות אכילה לפני ד' בירושלים. מאידך עיקר קיום המצוה וחלות השם בביכורים הוא מצות תרומה כי ביכורים נקראו תרומת ידך עי' מכות יז א. אמנם שונים ביכורים מתרומה כי תרומה מותרת מיד לכהנים ואילו הביכורים זקוקים למתיר של הנחה בעזרה והותרו לאכילה רק תוך חומות ירושלים. ברם אין קיום מצוה ניתן בחפצא של הביכורים שיאכלו לפני ד' כפי שמצינו אצל מע"ש. כן מורים דברי הרמב"ם פ"ג מהל' בכורים הל"ג וז"ל כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים מאחר שנכנסו לפנים מן החומה לוקה מן התורה שנא' לא תוכל לאכל בשעריך וגו' ותרומת ידך והם הבכורים כמו שבארנו בהלכות תרומה. וכן אם אכלן הכהן בירושלים קודם הנחה בעזרה לוקה מן התורה כמי שאכלן בחוץ לפי שהן טעונין הנחה בעזרה שנאמר והנחתו לפני מזבח ד' אלקיך עכ"ל. הרמב"ם השוה את איסורי אכילה חוץ לירושלים ואכילת ביכורים לפני הנחתם בעזרה, ומשמע שיסוד האיסור בשניהם שוה - דהיינו שלא לאכול ביכורים בלי המתיר. אולם אין חלות מצוה בחפצא שיאכל לפני ד' כמו במע"ש ולפי' אין ביכורים ממון גבוה ומקדשין בו אשה.

20 בא"ד. נדרים ונדבות דאינן קריבים בי"ט משום דעיקר שחיטה הוי בשביל גבוה עכ"ל. ר"ל דין אוכל נפש שמותר ביו"ט אינו משום שהצורך באכילה או הכוונה לשם אכילה חל כמתיר ודוחה את איסור מלאכה, אך הגדר הוא כי החפצא של מלאכת אוכל נפש אינו מלאכה כלל. השם של א"נ בגוף המעשה מפקיע דין מלאכת איסור מהמעשה. וראיה לכך משיטת הראשונים עיין בהשגת הראב"ד פ"א מהל' יו"ט הל"ח ובסוף דברי התוס' במס' ביצה דף ג. ד"ה גזרה וכו' בשם הירושלמי שהיתר א"נ חל מדאורייתא דוקא מלישה ואילך - כי מלאכות אלו מהוות בעצם חלות שמן מלאכות אוכל נפש. ואילו מלאכות אחרות אסורות למרות שהגברא מכוון לשם אוכל נפש. בהתאם לכך סוברים התוס' כאן שעצם השחיטה צ"ל שחיטה של א"נ ומלאכה שגופה א"נ. ואילו שחיטת קדשים אינה בעצמותה מלאכת אוכל נפש שכן השחיטה היא עבודה החלה כקיום הקרבה לד' ולא לשם אכילת הבעלים. כוונת השוחט לשם אכילה אינה מועלת כלל להתיר כי אין הצורך או הכוונה לאו"נ מתיר אלא עצם חלות השם של אוכל נפש בגופה של המלאכה.

21 גמ'. בכור בזמן הזה. מהגמרא מוכח שחסרון ביהמ"ק אינו חסרון בהיכי תמצי בעלמא אלא שמחמתו השתנתה עצם קדושת הקרבן ואינו קדוש להקרבה, שבלי ביהמ"ק חסרה קדושה להקרבה. קדושה להקרבה חלה רק בפני הבית ולא כשהבית חרב. ולפיכך הוא ממון בעלים. סמוכין לזה מהמבואר במס' ע"ז יג: שהמטיל מום בקדשים בזה"ז אינו לוקה ואע"פ שבמטיל מום בבעל מום יש מחלוקת בבכורות לג ב, וקשה מ"ש בזה"ז. אלא שבזה"ז חסרה לקרבן קדושה להקרבה, ולכן בזה"ז ליכא איסור להטיל מום בקרבן. ור"נ מחדש שרק קדושה להקרבה מפקיעה ממון בעלים, ולא קדושת קרבן שאינה קדושה להקרבה.

22 גמ'. בבכור בחו"ל ואליבא דר"ש וכו'. לכאורה נראה דבכור בחו"ל אליבא דר"ש קדוש בקדושה להקרבה שהרי בדיעבד אם הביאו יקריבנו. אך פטור ממצות טיפול והבאה לביהמ"ק. ממון בעלים מופקע רק מחמת מצות הטיפול ולא משום קדושת ההקרבה בעצמה.

23 וביאר מרן הגר"מ הלוי זצ"ל בשם אביו הגר"ח זצ"ל שמצות טיפול אינה מצוה בעלמא אלא היא שעבוד ע"פ דיני ממונות המחייבת את הבעלים באחריות על הקרבן. עיין במשנה במס' בכורים פ"א מ"ט שהמביא בכורים חייב באחריותם עד שיביאם להר הבית, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' בכורים הל"כ. אמנם הגר"א בשנות אליהו שינה את הגירסא לבית בלי מלת הר דהיינו לעזרה שהרי המצוה להניח את הבכורים בעזרה ולא בהר הבית, וסובר הגר"א כי חיוב אחריות בבכורים הוא עד קיום מצות הבאת הבכורים. הגר"מ אמר בשם הגר"ח זצ"ל שלפי גירסת הרמב"ם חיוב האחריות אינו תלוי בקיום מצות הבאת הביכורים עד סיומה בשעת הנחתם בעזרה, אלא תלוי בחיוב הטיפול. בהבאה להר הבית כבר קיימו הבעלים את חובת הטיפול שעליהם אע"פ שעוד לא קיימו את מצות ההבאה לעזרה. מיד אחרי קיום מצות הטיפול פקעה האחריות, שכן אחריות דין בחובת טיפול.

24 והסתייע מהספרי דברים יב: כ"ו אות מ"ה שם הובאה דעת רבי יהודה שחיוב האחריות בקרבן הוא עד שעת הבאתו לבאר הגולה שבעזרה. והנה פשיטא שלגבי קיום נדרו באר הגולה לא מעלה ולא מוריד כי עדיין לא זרק את הדם ולא הקריב את קרבנו כפי שנדר. ומוכח שחיוב האחריות הוא מדין מיוחד של טיפול, ולדעה זו חיוב הטיפול בזבחים נגמר בטיפול עד לבאר הגולה.

25 רבינא סובר שקרבן שאין בו חובת טיפול הוא ממון בעלים. חובת הטיפול מפקיעה את ממון הבעלים. בבכור בחו"ל ליכא מצות טיפול ולכן ממון בעלים הוא.

3 משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין פתח ↗

הַמַּקְדִּישׁ קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לְבֶדֶק הַבַּיִת הֲרֵי הַהֶקְדֵּשׁ חָל עֲלֵיהֶן וְתֵעָרֵךְ הַבְּהֵמָה וְתִפָּדֶה וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לְבֶדֶק הַבַּיִת וְהַבְּהֵמָה תִּקָּרֵב לְמַה שֶּׁהָיְתָה בַּתְּחִלָּה. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לַמִּזְבֵּחַ וְאָמַר הֲרֵי זֶה עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים אוֹ הֶחֱרִימָם לַכֹּהֲנִים לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְאֵין הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ וְלֹא הַחֵרֶם חָל עַל קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:

4 פסחים פתח ↗

אָמַר מָר: יָכוֹל יַטְמִין וִיקַבֵּל פִּקְדוֹנוֹת מִן הַגּוֹיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יִמָּצֵא״. הָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא: שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ!

6 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אוֹ שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא לה "שׁוֹר רֵעֵהוּ". וְכָל הַקָּדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין בָּהֶן מְעִילָה אֵין בָּהֶן דִּין נְזָקִין. וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין יֵשׁ בָּהֶן דִּין נְזָקִין בֵּין שֶׁהִזִּיקוּ בֵּין שֶׁהֻזְּקוּ שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ לַפִּדְיוֹן וְלִהְיוֹתָם חֻלִּין: שְׁלָמִים שֶׁהִזִּיקוּ גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָם וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַבָּשָׂר כְּנֶגֶד אֵימוּרֵיהֶן. שֶׁהָאֵימוּרִים שֶׁל קָדָשִׁים קַלִּים מוֹעֲלִין בָּהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְעִילָה. וְכֵן תּוֹדָה שֶׁהִזִּיקָה גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָהּ וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלֶּחֶם הַבָּא עִמָּהּ שֶׁאֵין הַלֶּחֶם מִכְּלַל בָּשָׂר:

6 פסחים פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: אִי לָאו דְּאוֹקְמֵיהּ רַבִּי אוֹשַׁעְיָא לְהַהִיא בִּמְמַנֶּה זוֹנָה עַל פִּסְחוֹ וְרַבִּי הִיא, הֲוָה מוֹקֵמְינָא לָהּ לְהַהִיא בְּקָדָשִׁים קַלִּים וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: קָדָשִׁים קַלִּים מָמוֹן בְּעָלִים הוּא,

9 משנה תורה, הלכות נזקי ממון פתח ↗

שׁוֹר שֶׁנָּגַח וְחָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר הֲרֵי הַנִּזָּק הָרִאשׁוֹן וְהַבְּעָלִים שֻׁתָּפִין בּוֹ. כֵּיצַד. שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְּלוּם הַנִּזָּק נוֹטֵל מֵאָה וּבַעַל הַשּׁוֹר מֵאָה. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְּלוּם הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מֵאָה וְהַנִּזָּק שֶׁלְּפָנָיו עִם הַבְּעָלִים נוֹטְלִין חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים זוּז. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְּלוּם הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מֵאָה וְנִזָּק שֶׁלְּפָנָיו חֲמִשִּׁים וְהַנִּזָּק הָרִאשׁוֹן עִם הַבְּעָלִים עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. וְכֵן עַל דֶּרֶךְ זוֹ חוֹלְקִין וְהוֹלְכִים:

10 בבא קמא פתח ↗

11 משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

15 משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין פתח ↗

מַחֲרִים אָדָם בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים בֵּין חֶרְמֵי כֹּהֲנִים בֵּין חֶרְמֵי בֶּדֶק הַבַּיִת. וְאִם הָיוּ קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן נוֹתֵן אֶת דְּמֵיהֶן בֵּין לַכֹּהֲנִים בֵּין לְבֶדֶק הַבַּיִת וְיִקָּרְבוּ אוֹתָן הַקָּדָשִׁים אַחַר שֶׁיִּפָּדוּ לְמַה שֶּׁהֵן: הָיוּ נְדָבָה וְהֶחֱרִימָן כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתָן. אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּבְהֵמָה זוֹ לְהַעֲלוֹתָהּ עוֹלָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. וְכָל הַנּוֹתֵן אוֹתוֹ שִׁעוּר יַקְרִיב בְּהֵמָה זוֹ נְדָבָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה:

19 מכות פתח ↗

קוֹרֵא אֶת הַשֵּׁם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ. מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: וַדַּאי – טוֹבְלוֹ. וּמָר סָבַר: וַדַּאי – אֵינוֹ טוֹבְלוֹ? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, אַדְּמִיפַּלְגִי בִּסְפֵיקוֹ, לִיפַּלְגוּ בְּוַדַּאי! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא וַדַּאי – טוֹבְלוֹ. וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: לֹא נֶחְשְׁדוּ עַמֵּי הָאָרֶץ עַל מַעְשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי. כֵּיוָן דְּמָמוֹנָא הוּא – אַפְרוֹשֵׁי מַפְרֵישׁ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: כֵּיוָן דִּטְרִיחָא לֵיהּ מִילְּתָא – לָא מַפְרֵישׁ. כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וְכוּ׳: אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַחְלוֹקֶת בְּחִטָּה, אֲבָל בְּקֶמַח – דִּבְרֵי הַכֹּל כְּזַיִת. וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּמַחְלוֹקֶת בָּזוֹ כָּךְ מַחְלוֹקֶת בָּזוֹ. תְּנַן, אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּאוֹכֵל נְמָלָה כׇּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּיב? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּבְרִיָּיתָהּ. אָמַר לָהֶן: אַף חִטָּה אַחַת כִּבְרִיָּיתָהּ. חִטָּה – אִין, קֶמַח – לָא! לְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי – אֲפִילּוּ קֶמַח נָמֵי, אֶלָּא לְדִידְכוּ – אוֹדוֹ לִי מִיהַת דְּחִטָּה אַחַת כִּבְרִיָּיתָהּ. וְרַבָּנַן: בְּרִיַּית נְשָׁמָה – חֲשִׁובָה, חִטָּה – לָא חֲשִׁובָה. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא לְמַכּוֹת, לֹא אָמְרוּ כְּזַיִת אֶלָּא לְעִנְיַן קׇרְבָּן. מַתְנִי׳ הָאוֹכֵל בִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶם, קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים חוּץ לַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי חוּץ לַחוֹמָה. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר – הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא – אֵינוֹ לוֹקֶה אַרְבָּעִים. הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל: כׇּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ. גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא סְתִימְתָּאָה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּכּוּרִים – הַנָּחָה מְעַכֶּבֶת בָּהֶן, קְרִיאָה אֵין מְעַכֶּבֶת בָּהֶן. וְלֵימָא זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן סְתִימְתָּאָה! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי עֲקִיבָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ. מַאי רַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּתַנְיָא: ״וּתְרוּמַת יָדֶךָ״ – אֵלּוּ בִּכּוּרִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְאוֹכְלָן חוּץ לַחוֹמָה – קַל וָחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר הַקַּל: וּמָה מַעֲשֵׂר הַקַּל, אוֹכְלָן חוּץ לַחוֹמָה לוֹקֶה – בִּכּוּרִים לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לָאוֹכֵל מִבִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶם, שֶׁהוּא לוֹקֶה. ״וְנִדְבֹתֶיךָ״ – זוֹ תּוֹדָה וּשְׁלָמִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְאוֹכְלָן חוּץ לַחוֹמָה – קַל וָחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר, הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לָאוֹכֵל בְּתוֹדָה וּבִשְׁלָמִים לִפְנֵי זְרִיקָה, שֶׁהוּא לוֹקֶה. ״וּבְכֹרֹת״ – זֶה הַבְּכוֹר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְאוֹכְלָן חוּץ לַחוֹמָה – קַל וָחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר, אִם לִפְנֵי זְרִיקָה – קַל וָחוֹמֶר מִתּוֹדָה וּשְׁלָמִים! הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לָאוֹכֵל מִן הַבְּכוֹר אֲפִילּוּ לְאַחַר זְרִיקָה, שֶׁהוּא לוֹקֶה. ״בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ״ – זוֹ חַטָּאת וְאָשָׁם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְאוֹכְלָן חוּץ לַחוֹמָה – קַל וָחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר, אִם לִפְנֵי זְרִיקָה – קַל וָחוֹמֶר מִתּוֹדָה וּשְׁלָמִים, אִם לְאַחַר זְרִיקָה – קַל וָחוֹמֶר מִבְּכוֹר! הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לָאוֹכֵל מֵחַטָּאת וְאָשָׁם אֲפִילּוּ לְאַחַר זְרִיקָה חוּץ לַקְּלָעִים, שֶׁהוּא לוֹקֶה. ״נְדָרֶיךָ״ – זוֹ עוֹלָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְאוֹכְלָן חוּץ לַחוֹמָה – קַל וָחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר, אִם לִפְנֵי זְרִיקָה – קַל וָחוֹמֶר מִתּוֹדָה וּשְׁלָמִים, אִם לְאַחַר זְרִיקָה – קַל וָחוֹמֶר מִבְּכוֹר, אִם חוּץ לַקְּלָעִים – קַל וָחוֹמֶר מֵחַטָּאת וְאָשָׁם! הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב

19 משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי פתח ↗

אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ אַחַר שֶׁנִּכְנַס לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר דברים יב יז "לֹא תוּכַל לֶאֱכל בִּשְׁעָרֶיךָ" וְגוֹ' דברים יד כג "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לִמְקוֹם אֲכִילָתוֹ וַאֲכָלוֹ בַּחוּץ לוֹקֶה. אֲבָל אִם אֲכָלוֹ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לִירוּשָׁלַיִם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם:

21 בכורות פתח ↗

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּמֵטִיל מוּם בְּבַעַל מוּם, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״כׇּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״, וְרַבָּנַן סָבְרִי: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״.

23 משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין פתח ↗

הַמַּפְרִישׁ בִּכּוּרָיו וְנָמַקּוּ אוֹ נִבְזְזוּ אוֹ אָבְדוּ אוֹ שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ חַיָּב לְהַפְרִישׁ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר שמות כג יט שמות לד כו "תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" מְלַמֵּד שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחְרָיוּתָן עַד שֶׁיְּבִיאֵם לְהַר הַבַּיִת:

« רשימות שיעורים על בבא קמא י״ב ×¢×´× רשימות שיעורים על בבא קמא י״ג ×¢×´× »