רש"ש על גיטין ח׳

1 גמרא דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא. שבת ק ב:

2 שם רנבי"א בנהרות דא"י כו'. ק"ל מדוע לא מוקי הא בנהרות דא"י והא בים הגדול ואידי ואידי רבנן:

3 שם שנאמר וגבול ים כו' זה יהי' לכם גבול ים. כצ"ל:

4 שם וכש"כ סוריא דמרחקא טובא. לכאורה יקשה מדוע לא מביא הש"ס תניא כוותי' מהברייתא הסמוכה. ועמש"כ בברכות כו:

5 תד"ה כל ששופע. וקשה לר"י דא"כ כו' הל"ל כו' מטורי אמנון כו'. מפרש"י משמע דמפרש מטורי אמנון עד נחל מצרים שבדברי ת"ק היינו מרגלי ההר למערבו א"כ אם הי' ר' יהודה אומר מטורי אמנון הי' ג"כ משמעו מרגלי ההר לצפונו או לדרומו לכן אומר מקפלוריא דהוא בראש ההר:

6 בא"ד ונראה לר"י כו'. קשה דלפירושו חסר בדברי הת"ק הגבול שבצפון. וי"ל דלא בא לסמן א"י אלא בהנסין ממזרח למערב ולאפוקי מדר"י דס"ל דאין להם גבול למערב אלא עד אוקיינוס. וא"ל ר"י דממזרח למערב א"צ סימן כי נמשך למערב עד אוקיינוס. ולא נצרך אלא לסמן גבולי צפון ודרום בהנסין:

7 תד"ה רי"א. דבזה"ז הי' לנו להתחייב כו'. כצ"ל:

8 בא"ד כדכתיב עד ים הגדול כו' וכתיב כו' ועד ים פלשתים. ק"ל ל"ל לר"י וגבול הלא ס"ל בר"ה ל ב דעד עצם היום הזה הוה עד ועד בכלל. וא"כ תיפוק ליה מהני קראי דמייתו התוס' ועי' בערכין יח:

9 תד"ה המוכר. דא"כ הוי סברתם איפכא כו'. לכאורה י"ל דמיבעי להו פסיקא להו דמסוריא אין השיירות מצויות ולכן אפי' היא כא"י לענין עבד צ"ל בפ"נ כמו ממדינה למדינה בא"י למאי דס"ד מעיקרא אליבא דרבא. ועכו לרחב"א השיירות מצויות אפי' שהיא כח"ל כמו סמוכות ומובלעות לת"ק ור"ג:

10 גמרא עבד שהביא גיטו כו' נכסים לא קנה. לכאורה מכאן ראיה דטענינן מזוייף להבא ליפרע שלא בפניו עי' בתוס' ריש מכלתין בד"ה ואם:

11 רש"י ד"ה עבד שהביא גיטו. כצ"ל:

12 רש"י ד"ה לא יצא ב"ח. רישא דלא ג"ד כו' ל"א דשייר אבל הכא דנחית לשיורא אמרינן דלדידי' נמי שייר כו'. זהו היפך מהא דאמרינן בר"פ בכל מערבין ובכ"ד אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בו חוץ וע"ש בפרש"י ד"ה ואפי' וצ"ע:

13 תד"ה דגזרו. ותירץ דמיירי בעפר הבא מח"ל לארץ ומאהיל עליו. כצ"ל:

14 תד"ה אע"ג. כדמוכח בפ' הדר כו' אתו לקמיה דרבא. כצ"ל:

15 בא"ד ודאי איסורא דרבנן בחצר שלא עירבו שרי משום מצות מילה. כצ"ל:

16 בא"ד דע"י ישראל היה אסור להרבות. פי' משום שיש בו איסור דאורייתא כמש"כ הר"ן בפ"ב דביצה דף קצ ב. וראייתם נכונה מהא דחולין דאם איתא דריבוי אינו אסור אלא דרבנן לא הוי גזרי שמא ירבה דה"ל גזירה לגזירה. ומש"כ אבל ע"י עובד כוכבים ניחא דשרי להרבות. ר"ל אפי' לצורך רשות כיון דהיתר גמור לצורך חולה ע"י עובד כוכבים דבחולה ל"ג וכמש"כ הר"ן שם בטעמא דביו"ט מותר להרבות הואיל דלצורך או"נ היתר גמור. ושוב כתבו ושמא דוקא לצורך המילה כו' ור"ל דלא כסברת הר"ן דבהיתר גמור שרי להרבות ואפ"ה לא תיקשי מהא דביו"ט מותר להרבות דהתם איכא ג"כ מצות שמחת יו"ט. ואף דבמנחות סד בד"ה שתים לא כתבו כן. זה מצינו רבות בדבריהם שסותרין א"ע ממקום למקום. ודברי המהרש"א בכאן אינם מחוורין:

17 בסה"ד משום שמחת יו"ט התירו. לכאורה בהא דממלאה אשה כו' מה שמחת יו"ט איכא בריבוי כיון דא"צ היום אלא לחתיכה אחת וכן בנחתום. ואולי משום דשמחה היא להם היום במה שימצאו למחר מוכן. וכה"ג בסוף פ"ק דביצה כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביו"ט: