רש"ש על גיטין ל״ט

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על גיטין ל״ח ע״ב רש"ש על גיטין מ׳ ע״א »

1 רש"י פתח ↗

מועלין בשערו - דוקא נקט ולקמיה מפרש לה:

2 תוספות פתח ↗

הא מני ר"מ היא - הכא משמע דרב דלא כר"מ והא דאמר בפ"ק דערכין דף ה. האומר ערך כלי עלי נותן דמיו כר"מ וכן בפ' האומר משקלי עלי ערכין כ. דתנן ערך ידי ורגלי עלי לא אמר כלום ואמר רב עלה נותן דמיה ומפרש לר"מ אליבא דר"מ קאמר וליה לא סבירא ליה ואע"ג דבסוף פ"ק דסנהדרין דף טו. גבי הערכין המטלטלין מפרש רב באומר ערך כלי עלי כר"מ לא סבירא ליה הכי וכי האי גוונא אשכחן בריש אלמנה נזונית כתובות דף צו. דבעי למימר שמואל דהניזונת תנן וכאנשי יהודה אע"ג דבסוף נערה שנתפתתה כתובות נד. אמר שמואל הלכה כאנשי גליל:

3 תוספות פתח ↗

4 תוספות פתח ↗

אלמה אמר אמימר כו' - וא"ת מאי אי הכי כ"ש דלשמואל תקשי דאמימר וי"ל דהא לא קשיא ליה משום דשמואל תנאי היא בפרק החולץ יבמות מח. ובפרק בתרא דנזיר דף סב: אבל הא קשיא ליה אי אתיא דאמימר דלא כר' יוחנן רביה ולהכי נמי לא מצי למיפרך לאמימר מדרבנן. דאבא שאול דאיהו מוקי להו כההוא תנא דאית ליה דשמואל אבל איהו סבר כההוא תנא דפליג עלייהו וסבר דלדידיה צריך גט שחרור ואין לו תקנה:

5 פסחים פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמְמַנֶּה עִמּוֹ אַחֵר בְּחֶלְקוֹ — רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִיתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ יָדָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶן יָפוֹת, מַהוּ שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ: טוֹל חֶלְקְךָ וָצֵא. מִי אָמְרִינַן, מָצֵי אֲמַר לְהוּ: הָא קַבֵּילְתּוּן. אוֹ דִילְמָא, מָצוּ לְמֵימַר לֵיהּ: כִּי קַבֵּלְינַן — לְתַיקּוֹנֵי זְבִיחָה, אַדַּעְתָּא דְּאָכְלַתְּ טְפֵי מִינַּן — לָא קַבֵּלְינָךְ. תָּא שְׁמַע: הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל חֶלְקוֹ — רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִיתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל אֶת שֶׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין אֶת שֶׁלָּהֶן. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהָוֵי לֵיהּ כְּיָדַיִם שֶׁל אֶחָד מֵהֶן יָפוֹת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יָדָיו יָפוֹת מָצֵי אֲמַר לְהוּ קַבֵּילְתּוּן, נִיהְוֵי הַאי כְּיָדָיו יָפוֹת! אָמְרִי: לָא, דֵּעוֹת שָׁאנֵי, דְּאִי נָמֵי תַּרְוַיְיהוּ כְּחַד מִבְּנֵי חֲבוּרָה הוּא דְּאָכְלִי, מָצֵי אָמְרִי לֵיהּ: דְּלָא נִיחָא לַן אִינָשׁ נוּכְרָא גַּבָּן. תָּא שְׁמַע: הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת בָּשָׂר בְּצַד הַתַּנּוּר, אִם הָיָה פִּקֵּחַ — מְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מִמֶּנּוּ. אִם רָצוּ בְּנֵי חֲבוּרָה לַעֲשׂוֹת טוֹבָה עִמּוֹ — בָּאִין וְיוֹשְׁבִין בְּצִדּוֹ וְאוֹכְלִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רָצוּ — אִין, לֹא רָצוּ — לָא. וְאַמַּאי? נֵימָא לְהוּ: הָא קַבֵּילְתּוּן. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמְרִי לֵיהּ: כִּי קַבֵּלְינָךְ — אַדַּעְתָּא דְּנַטְרְחָךְ קַמַּן. לְמִטְרַח לַן לְדִידָךְ — לָא קַבֵּלְינָךְ. תָּא שְׁמַע: בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיָה יָדָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶן יָפוֹת, רַשָּׁאִין לוֹמַר: טוֹל חֶלְקְךָ וָצֵא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ חֲמִשָּׁה וְעָשׂוּ סִיבּוֹלֶת, רַשָּׁאִין לוֹמַר לוֹ: טוֹל חֶלְקְךָ וָצֵא. שְׁמַע מִינַּהּ. מַאי ״וְלֹא עוֹד״? לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא פֶּסַח, דְּמָצֵי אָמְרִי לֵיהּ: כִּי קַבֵּלְינָךְ לְתַקּוֹנֵי זְבִיחָה, אֶלָּא אֲפִילּוּ סִיבּוֹלֶת נָמֵי, דְּצַוְותָּא בְּעָלְמָא הוּא, רַשָּׁאִין לוֹמַר לוֹ: טוֹל חֶלְקְךָ וָצֵא. אִיכָּא דְאָמְרִי: הָא לָא אִיבַּעְיָא לַן, אֶלָּא הָכִי הוּא דְּאִיבַּעְיָא לַן: בְּנֵי חֲבוּרָה רַשָּׁאִין לְחַלֵּק, אוֹ אֵינָן רַשָּׁאִין לְחַלֵּק? תָּא שְׁמַע: בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ יָדָיו שֶׁל אֶחָד מֵהֶן יָפוֹת — רַשָּׁאִין לוֹמַר לוֹ: טוֹל חֶלְקְךָ וָצֵא. יָדָיו יָפוֹת — אִין, אֵין יָדָיו יָפוֹת — לָא. שְׁמַע מִינַּהּ. רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עָרִיבוּ רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אַדְּאָכֵיל רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ חֲדָא, אָכֵיל רַב פָּפָּא אַרְבַּע. אֲמַר לֵיהּ: פְּלַג לִי. אֲמַר לֵיהּ: קַבֵּילְתּוּן. אֵיתִיבֵיהּ כׇּל הָנֵי תְּיוּבָתָא, וְשַׁנִּי כִּדְשַׁנִּינַן. אֵיתִיבֵיהּ בְּנֵי חֲבוּרָה. אֲמַר לֵיהּ: הָתָם דְּאָמְרִי לֵיהּ כִּי קַבֵּלְינָךְ — לְתַיקּוֹנֵי זְבִיחָה. אֵיתִיבֵיהּ סִיבּוֹלֶת, פְּלַג לֵיהּ. אֲזַל עָרֵיב בַּהֲדֵי רָבִינָא. אַדְּאָכֵיל רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ חֲדָא, אָכֵיל רָבִינָא תְּמָנְיָא. אֲמַר: מְאָה פָּפֵּי וְלָא חֲדָא רָבִינָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ — מָעוֹת שֶׁבְּיָדוֹ חוּלִּין. וְהַמּוֹכֵר עוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו — לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם, וּמָעוֹת כׇּל שֶׁהֵן יִפְּלוּ לִנְדָבָה. וְכִי מֵאַחַר דְּלֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם, מָעוֹת אַמַּאי יִפְּלוּ לִנְדָבָה? אָמַר רָבָא: קְנָסָא. וּמַאי ״כׇּל שֶׁהֵן״ — אַף עַל גַּב דְּלָא הֲווֹ שָׁווּ אֶלָּא אַרְבְּעָה, וִיהַבוּ לֵיהּ חַמְשָׁה — אֲפִילּוּ בְּהָהִיא יַתִּירָא נָמֵי קַנְסוּהוּ רַבָּנַן. אָמַר עוּלָּא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: אֶפְשָׁר יָדְעִי חַבְרִין בַּבְלָאֵי טַעְמָא דְּהַאי מִלְּתָא. זֶה הִפְרִישׁ טָלֶה לְפִסְחוֹ, וְזֶה הִפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ, הֵיאַךְ הֶקְדֵּשׁ חָל עַל הֶקְדֵּשׁ, דְּקָתָנֵי: מָעוֹת שֶׁבְּיָדוֹ חוּלִּין?

6 תוספות על סנהדרין פתח ↗

אלא רב המנונא. פי' הקונטרס אלא אמרי בי רב היינו רב המנונא וקשה דבשילהי הערל יבמות דף פג: ושם קאמר אמרי בי רב היינו רב הונא ורב הונא אין הלכה קאמר ודחק שם בקונטרס לפרש דהא דמסקינן הכא דקא אמרי בי רב היינו רב המנונא היינו היכא דמוכח דלא הוי רב הונא כי הך דקאמר רב הונא אמרי בי רב וקשה דא"כ למה דחק גבי שלחו מתם לדברי רבי יוסי ברבי חנינא דמשני איפוך ה"נ לימא היכא דמוכח שאני ועוד איך יתכן דרב הונא יאמר בשם רב המנונא הא רב חסדא תלמיד דרב הונא הוה כדמוכח בסוף פרק אלו מציאות ב"מ לג. ובריש הדר עירובין סב: ושם ורב המנונא תלמיד דרב חסדא הוה כדמוכח בפ"ק דקדושין דף כה. גבי סבי דנזוניא דלא אתו לפירקיה דרב חסדא א"ל לרב המנונא זיל צנעינהו ואומר ר"ת דהכא גרס אימא רב המנונא ולא גרסינן אלא ואפילו גרס אלא יש ליישב כלומר לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב והא דאשכחן בפרק ארבע מיתות לקמן סנהדרין דף נז: גבי מצות שבן נח נהרג דפליגי אמרי בי רב אדרב הונא ורב יהודה וכולהו אמוראי תלמידי דבי רב יש לומר דהא דידיה והא דרביה דסתם אמרי בי רב הוי משמיה דרב כדמוכח בסוף פ' השואל ב"מ דף קב: ושם ובפ' בית כור ב"ב דף קה: דמצריך לדרב ולאמרי בי רב אע"ג דבכמה דוכתין אשכחן אמרי בי רב משמיה דרב וניחא השתא גירסא דסוף פרק מרובה ב"ק דף עה. ושם דאמר ליה רבא לרב המנונא קפחתינהו לסבי דבי רב כלומר נצחת לסבי דבי רב שהוא רב הונא שאמר בטוב יותר ממנו ואם כן רב הונא היה קורא סבי דבי רב ובקונטרס מפרש התם בע"א ורבינו שמואל מגיה שם הספרים ושם מפורש ומיהו מצינו רב המנונא שלמד לפני רב בפ' חלון עירובין דף עז: גבי סולם המצרי לא שמיע לך הא דאמר רב אחאבריה דרב אדא אמר רב המנונא אמר רב ובפרק כיצד מעברין עירובין דף נד. אמר ליה רב לרב המנונא ברי מדאית לך אוטיב לך ובהגוזל קמא ב"ק דף קו. קאמר מכדי רב המנונא תלמידי דרב הוה כו':

8 רש"י פתח ↗

אימא לי איזי גופא דעובדא - דרב נחמן דשמעינן מינה דאמר הלכה היכי הוה:

9 רש"י פתח ↗

ולא היא - האי דאמר לי דרב נחמן אמר הלכה אלא אין הלכה קאמר כדאמינא מדעתאי אף מידי שעבוד לא יצאת:

10 תוספות פתח ↗

אמר להן לא עשה ולא כלום - פירש בקונט' משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ליכא שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה אלא בקנין זה נתכוון לשחררה והרי הוא טעות ולא שייך להזכיר כאן מתנת שכיב מרע דהויא ליה במקצת ולמצוה לקיים דברי המת איכא לדמויי אם היה כמוסר לבניו:

11 תוספות פתח ↗

12 תוספות פתח ↗

1 רש"י ד"ה מועלין בשערו. מפ' לה. הס"ד. ומה"ד אלא דכ"ע:

2 תד"ה הא. וכן בפרק האומר כו' וא"ר עלה נותן דמיה ומפ' לר"מ אליבא דר"מ כו'. כצ"ל:

3 בא"ד ואף ע"ג כו' מפ' רב באומר ערך כלי עלי כר"מ. ר"ל וכיון דמוקי סתם מתניתין כר"מ ע"כ ס"ל דהכי הלכתא עמש"כ במגילה ד ב לא ס"ל הכי נ"ל משום דסתמא דמתני' דערך ידו כו' לא אמר כלום כרבנן כדאמרי' שם וסתמא דרבים עדיף. וגם תני לה גבי הלכתא דערכין ודמים עי' סנהדרין לד ב ופי' מהרש"א בזה דחוק:

4 תד"ה אלמה. אי אתיא דאמימר דלא כריו"ח רביה. תימה דאמימר היה מאוחר הרבה אחר ריו"ח עי' תוס' שבת צג בד"ה א"ר זביד:

5 גמרא א"ל לא עשה ולא כלום מאן דחזי סבר משום דהלכה כר"ש. מזה סתירה למה שהבאתי בפסחים פט ב בשם תור"ע דהא הכא אהני להוציאה מידי שעבוד ולאוסרה לעבד לשיטת רש"י:

6 שם א"ר הונא א"ר המנונא. מזה קשה למש"כ התוס' בסנהדרין יז ב דלא יתכן שיאמר ר"ה בשם רה"מ ע"ש:

7 בסה"ע אר"ז א"ר אסי א"ר חנינא אמר רב עבד כו'. כ"ה ברי"ף כאן וברא"ש יבמות פרק ב סי' ג:

8 רש"י ד"ה אימא לי איזי. דשמעי מינה כו'. כצ"ל:

9 רש"י ד"ה ולא היא. כדאמינא מדעתאי ובהא אף מידי כו'. כצ"ל:

10 תד"ה משום. דחליפין דמו לכסף וכל היכא דכסף קני כו' לבר מאשה כו'. נראה דכאן אזלי בשיטת רש"י דקדושין שם ג ודלא כפר"ת שהביאו שם בד"ה ואשה. ומש"כ לבר מאשה. קשה הא גם עבד עברי לא מיקני בחליפין דאיתא שם ח וע"ש בתד"ה ומאי ובמל"מ רפ"ב מהל' עבדים. ואולי ס"ל כאן דע"ע ילפינן מהיקשא דעברי לעבריה ואותה הקישה הכתוב לאחרת ודלא כמ"ש שם ג ב:

11 בא"ד בדף הסמוך אע"ג דרב גופיה פסיק כוותיה בפרק מי שאחזו עב. כצ"ל. ותיבת דרב ט"ס וצ"ל דרבא או לעיל צ"ל דאתקין רב ע"ש בתד"ה הכי:

12 בא"ד דהואיל דכלי ש"פ קני. בב"מ מז איתא אע"פ שאין בו ש"פ וכן בקדושין ג:

4 תוספות על שבת פתח ↗

אמר רב זביד משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא - פירוש דמסייע אין בו ממש קשה לר"י דהכא אית ליה לרב זביד דמסייע אין בו ממש וכן רב אשי בסמוך ובפ"ב דביצה דף כב. אמרינן אמימר כחל עינא על יד נכרי בשבת א"ל רב אשי מאי דעתיך כו' ואמר רב כהנא חולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה הא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח א"ל איכא רב זביד דקאי כוותך ושני ליה מסייע אין בו ממש משמע דרב זביד ורב אשי סוברים דיש בו ממש ואין לומר דהא דאמר הכא אין בו ממש לא שיפטר לגמרי אלא דאין בו חיוב חטאת דהא מייתי רב אשי דעבודתו כשרה משמע דאפי' פסולא דרבנן ליכא א"כ לענין שבת נמי מנלן שיש בו איסורא דרבנן ומיהו לרב אשי איכא למימר דבתר דשמעה מאמימר סברה אלא לרב זביד קשה דאיהו גופיה קאמר משמיה דרבא דאין בו ממש ואמימר היה הרבה אחר רבא ואפי' אחר רב פפא שהיה תלמידו של רבא ושמא בתר מעשה דאמימר שמעה רב זביד משמיה דרבא ולא מרבא עצמו ועוד אור"י דהכי פריך התם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח ואע"ג דמסייע אין בו ממש בעלמא הא אית לן למימר דאסרו משום שחיקת סממנין ומשני דאין בו ממש אפילו לענין זה:

10 תוספות על גיטין פתח ↗

משום דהוה ליה כליו של מקנה - אבל אם היה כליו של קונה היתה זוכה עצמה בחליפין דתני' בהדיא בפ"ק דקידושין דף כב: דעבד כנעני נקנה בחליפין משום דחליפין דמו לכסף וכל היכא דכסף קני חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה כדאמר בריש קדושין דף ג. ומכאן יש להוכיח דהלכה כרב דאמר בכליו של קונה בפרק הזהב ב"מ מז: ועוד אמרינן התם במנא דכשר למקנייה ביה לאפוקי מדלוי ולא דמי להא דאמר בפרק המגרש לקמן גיטין פה: דאתקין רבא מיומא דנן ולעלם לאפוקי מר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דרב גופיה פסיק כוותיה בההיא פרקא דהתם לשופרא דשטרא אתקין אבל הכא למאן דאמר בכליו של מקנה לא מהני בכליו של קונה ובקונטרס פירש בהזהב ב"מ מז. דלוי דאמר בכליו של מקנה כ"ש בכליו של קונה ואין נראה כיון דאמר דגואל נתן לבעז לא מהני אלא בענין זה כמו לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין משום דבעינן דומיא דנעלו ולא אמרינן דהואיל דכלי שוה פרוטה קני כל שכן פירות שוים אלף זוז דאיכא הנאה טפי דגמר ומקני ועוד אמרינן בנדרים בהשותפין דף מח: דסודרא קני על מנת להקנות הוא:

« רש"ש על גיטין ל״ח ע״ב רש"ש על גיטין מ׳ ע״א »