רש"ש על גיטין כ״ח

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על גיטין כ״ז ע״ב רש"ש על גיטין כ״ט ע״א »

1 תוספות פתח ↗

מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר - כשמצאו הוא עצמו איירי מדסמכינן אהכרתו ואע"ג דלאו צורבא מדרבנן הוא נאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי דכולי עלמא אית להו טביעות עינא כדפירשנו לעיל ומכירו אחפיסה ואדלוסקמא קאי ואע"פ שאינו מכיר את הגט דאי מכיר את הגט למה לי שמצאו בחפיסה וא"ת וניחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות דף קכ: וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילה לשום אדם אי נמי ביודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו ומכל מקום צריך שיהא מכיר חפיסה או דלוסקמא בטביעות עינא דמה שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אין זה סימן והא דתנן בפ"ק דב"מ דף כ. מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות כו' התם מיירי שנותן סימן בחפיסה או בדלוסקמא עצמו ועל ידו מחזיר לו מה שבתוכו ולא חיישינן לשאלה לענין ממון אבל מה שאומר שאבדה בדלוסקמא לא הוי סימן דדרך להניח שטרות בדלוסקמא כדתניא בתוספתא עשר דלוסקמאות שטרות מסרתי לך ואפילו הוי סימן סימן מובהק להחזיר הגט לא הוי והא דאמר באלו מציאות ב"מ דף כח. הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל דאית ליה בחפיסה מנח ליה אפילו תימצי לומר דינתן לו לגרש בו קאמר לא משום דחשיב סימן מובהק דהתם מיירי בשלא הוחזק יוסף בן שמעון אחר ואותו הגט ודאי נכתב לשמו אלא שאין ידוע אם נפל מן הבעל או מן האשה אי נמי ומכירו פירוש או מכירו ויש ספרים דגרסי בהדיא או מכירו והכי פירושו מצאו בחפיסה או בדלוסקמא וידוע שהוא שלו וגם שבתוכה איבדו אע"פ שאינו מכיר הגט או מכירו שמכיר הגט אפילו בלא חפיסה ויש ספרים דגרסי אם מכירו הכי פירושו מצאו בחפיסה ויודע שלא בתוכה איבדו ואינו שלו ואפילו הכי אם מכירו כשר ולרבותא נקט מצאו בחפיסה אי נמי דווקא אם מכירו כשר אבל מה שהוא יודע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו אינו מועיל ולספרים דגרסי ומכירו מצי לפרש כמו אם מכירו:

2 תוספות פתח ↗

3 תוספות פתח ↗

4 תוספות פתח ↗

5 רש"י פתח ↗

כיון דאיפליג - משאר דרך כל הארץ שהאריך ימים עד מאה שנה:

6 רש"י פתח ↗

גט לא אפשר - למיחש למיתה דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות:

7 תוספות פתח ↗

והניחו זקן או חולה כו' - תימה דבפרק המפקיד ב"מ דף לט: גבי ההיא סבתא דאישתבאי איהי וחדא ברתא אמרינן דלמא שכיבא סבתא דלמא שכיבא ברתא ואומר ר"י דלענין יתמי החמירו טפי למיחש כדקאמר נמי התם לא שנא עבוד עיטרא לא שנא לא עבוד חיישינן ובחזקת הבתים ב"ב דף כט: מפלגינן בין עבוד עיטרא ללא עבוד דאמר עיטרא קלא איתלה ועוד דבשבויות חיישינן טפי למיתה:

8 תוספות פתח ↗

תרומה אפשר - תימה וכי לא היה יודע המתרץ מתניתין דתרומה ואיכא לאקשויי תרומה אתרומה כדבסמוך וי"ל דכן דרך הש"ס שאינו חושש אלא מתרץ קושיא שמקשה לו:

9 תוספות פתח ↗

והא בעי סמיכה - אע"ג דסמיכה לא מעכבא מ"מ אין לעשות בלא סמיכה לכתחלה וכן פריך בפ' התערובות זבחים דף עד: אהא דתנן התם קדשים בקדשים יקרב לשם מי שהוא והא בעינא סמיכה ומשני בקרבן נשים וכן בפסחים פרק האשה דף פט. גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני אף על פי שיכולים להביא ולהתנות במותר הפסח אפ"ה פטורין משום דפסח לא בעי סמיכה ומותר פסח בעי סמיכה ולא אמרינן יעשו בלא סמיכה דלכתחלה אין לעשות בלא סמיכה כדפרישית וקשה דבפרק תמיד נשחט פסחים דף סב. אמרינן דכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ולא קפיד אסמיכה וליכא למימר דסמיך אבראי דבפ' כל הפסולין זבחים דף לג. מסקינן דתכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ואפילו למ"ד ביאה במקצת לא שמיה ביאה ליכא למימר אפשר דמעייל ידיה וסמיך דהא בפרק כל הפסולין גז"ש אמרינן כל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס דכל כחו בעינן וליכא לאוקמי בעוף דעוף לאו זבח הוא ובבכור ומעשר נמי ליכא לאוקמי דהא כל הזבחים קאמר ולא בקרבן נשים משום ערל ויש לומר דהכא כיון שיכול לקיים מצות סמיכה שיביאנו הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה וכן בפרק התערובות שם דף עד: יש לו תקנה ברעייה דהכי נמי מפליג התם גבי אשם משום דאית ליה תקנה ברעייה ובפרק האשה נמי כיון שהוא ספק דשמא פטור הוא לא עשו חכמים תקנה דאי אפשר לתקן אם לא יעבור מצות סמיכה אבל ערל וטמא מיירי כגון שאין לו תקנה להמתין כגון. שמתו אחיו מחמת. מילה דאי אפשר לימול בשום ענין וטמא כגון זב ומצורע שאין רפואתו תלויה בעצמו אי נמי כגון שהיה עובר בבל תאחר אם היה ממתין וכן ההיא דתנן בשקלים פ"ז מ"ד ומייתי לה בפ"ב דקדושין דף נה. בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים התם נמי אין תקנה אחרת לאותם קרבנות אלא שיקריב בלא סמיכה וכן יורש שמביא קרבן אביו אע"פ שאינו סומך וא"ת והא דתנן בפ' דם שחיטה כריתות כג. ושניהם מביאים חטאת אחת ובפרק שני נזירים נזיר דף נז. שמביאים קרבן אחד בתנאי אלמא מייתי קרבן בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מאי שנא מההיא דפרק האשה ויש לומר דודאי תקנו חכמים שמביאים קרבן אחד מספק בלא סמיכה כדי לפטור עצמו אבל להביא קרבן ודאי כגון מותר הפסח לא התירו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו וא"ת בפ' כל המנחות באות מצה מנחות דף סב: אמרינן השולח קרבנותיו ממדינת הים כהן מניף על ידו והיכי עביד הכי והא בעי סמיכה דמדקתני מניף משמע דאיירי בשלמים ובקרבן נשים ליכא לאוקמי דהא תנא ליה רישא והאשה כהן מניף על ידה ודוחק לאוקמי בערל וטמא וי"ל דמיירי ביורש וכרבי יהודה דאמר יורש אינו סומך והכא דלא משני ביורש משום דחטאת תנן ובהתערובות זבחים ע: תנן כל הזבחים דמשמע אפילו חטאת וא"ת ערל וטמא וכל הנהו דאין ראויין לסמוך נהי דסמיכה לא מעכבא נימא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ויש לומר מדדרשינן בתורת כהנים ויקרא טו וכי יטהר הזב מזובו ולא מנגעו שמע מינה דטמא משלח קרבנותיו דבהבאת קרבן איירי ועוד מדממעטינן בפרק קמא דחגיגה דף ד: טמא מראיה מובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ש"מ דשאר קרבנות משלח ולא חיישינן שיהא ראוי לסמיכה:

10 יבמות פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״כָּכָה יֵעָשֶׂה״ — כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה מְעַכֵּב. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: מִשָּׁם רְאָיָה? ״כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ״ — כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה בָּאִישׁ. הַחֵרֵשׁ שֶׁנֶּחְלַץ, וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְחוֹלֶצֶת לְקָטָן — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. קְטַנָּה שֶׁחָלְצָה — תַּחְלוֹץ מִשֶּׁתַּגְדִּיל, וְאִם לֹא חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. חָלְצָה בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלֹשָׁה, וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר מַכְשִׁירִין. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁחָלַץ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְהִכְשִׁיר. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ קְרִיאָה לָא מְיעַכְּבָא, לְפִיכָךְ אִלֵּם וְאִלֶּמֶת שֶׁחָלְצוּ — חֲלִיצָתָן כְּשֵׁירָה. תְּנַן: חֵרֵשׁ שֶׁנֶּחְלַץ, וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. מַאי טַעְמָא — לָאו מִשּׁוּם דְּלָא בְּנֵי קְרִיָּיה נִינְהוּ! לָא, מִשּׁוּם דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה נִינְהוּ. אִי הָכִי, אִלֵּם וְאִלֶּמֶת נָמֵי! אָמַר רָבָא: אִלֵּם וְאִלֶּמֶת בְּנֵי דֵעָה נִינְהוּ, וּפוּמַּיְיהוּ הוּא דְּכָאֵיב לְהוּ. וְהָא אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּ״אָמַר״ ״וְאָמְרָה״! אֶלָּא, כִּי אִתְּמַר דְּרָבָא אַסֵּיפָא אִתְּמַר: חֵרֵשׁ שֶׁנֶּחְלַץ, וְהַחֵרֶשֶׁת שֶׁחָלְצָה, וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן — חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה. אָמַר רָבָא: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ קְרִיָּיה מְעַכְּבָא, לְפִיכָךְ אִלֵּם וְאִלֶּמֶת שֶׁחָלְצוּ — חֲלִיצָתָן פְּסוּלָה. וּמַתְנִיתִין כְּרַבִּי זֵירָא. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה — אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ. וְכֹל שֶׁאֵין רָאוּי לְבִילָּה — בִּילָּה מְעַכֶּבֶת. שְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: יְבָמָה שֶׁרָקְקָה — תַּחְלוֹץ. מִכְּלָל דְּאִיפַּסְלָא לַהּ מֵאַחִין. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא, הַשְׁתָּא וּמָה בִּמְקוֹם מִצְוָה, דְּאִיכָּא לְמֵימַר מִידֵּי דְּהָוֵה אַאֵימוּרִים, דְּכִי לֵיתַנְהוּ — לָא מְעַכְּבִי, וְכִי אִיתַנְהוּ — מְעַכְּבִי, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא לָא מְעַכְּבָא, מֵאַחִין אִיפַּסְלָא? וְאֶלָּא לְרַבִּי אֶלְעָזָר — וְהָא שְׁנֵי דְּבָרִים הַמַּתִּירִין נִינְהוּ, וּשְׁנֵי דְּבָרִים הַמַּתִּירִין — אֵין מַעֲלִין זֶה בְּלֹא זֶה. אֶלָּא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת — אֵין מְקַדְּשִׁין הַלֶּחֶם אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה. כֵּיצַד? שְׁחָטָן לִשְׁמָן, וְזָרַק דָּמָן לִשְׁמָן — קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שָׁחַט שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, וְזָרַק לִשְׁמָן — לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָן לִשְׁמָן, וְזָרַק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן — קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ קָדוֹשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ קָדוֹשׁ עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט לִשְׁמָן וְיִזְרוֹק דָּמָן לִשְׁמָן. וּמִי אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא רְקִיקָה לָא פָּסְלָה? וְהָתַנְיָא: חָלְצָה וְלֹא

11 תוספות פתח ↗

1 תד"ה מצאו. וא"ת וניחוש לשאלה כו'. לכאורה י"ל דכ"כ ל"ח שישאילם דוקא לאיש ששמו כשמו וגם שמות נשותיהם שוין:

2 בא"ד דלא חיישינן לשאלה לענין ממון. כצ"ל. ועיין ביבמות קכ ב תד"ה כליו הב':

3 בא"ד כדתניא בתוספתא עשרה כו'. כצ"ל. כי דלוסקמא הוא לשון זכר כמש"כ התוס' שם בד"ה איבעית אימא:

4 בא"ד וי"ס דגרסי כו' ויודע שהוא שלו כו'. כ"נ דצ"ל. ודברי מהרש"א בזה אינן מחוורין:

5 רש"י ד"ה כיון דאיפליג. שהאריך ימים עד מאה שנה. משמע דוקא מאה אבל מן פ' עד ק' לא. והא דתני אפי' בן ק' ר"ל לא מיבעי' עד פ'. או יותר מק'. ובדבור הסמוך פי' עד תשעים קרוב למות משמע דיותר על צ' קרוי ג"כ איפליג והאי דהרחיק ההפלגה עד למעלה מצ' הוא משום דבאבות פ"ה מכ"א לא חשיב חילופי טבע חיי האדם אלא בעשרה שנים. וגם אמר שם בן תשעים לשוח. ועי' בהגר"א סי' קמ"א ס"ק קל"ז:

6 רש"י ד"ה גט לא אפשר. דאי חיישת כו' והן עגונות. לכאורה תימה דהרי יכולין להנשא ממ"נ אם מחמת גירושין או מיתת הבעל. ואפי' אין לו בנים ויש לו אח תחלוץ ותנשא דהרי אין כאן חשש דהכרזה לכהונה דאמרינן ביבמות קיט ב. דהלא ממ"נ פסולה לכהונה. אבל י"ל דאולי יוודע שמת קודם הגירושין והי' לו שם בנים. או באם יש לו אח קטן. או גדול במדה"י:

7 תד"ה והניחו. ובח"ה מפליגינן בין עבוד כו'. כצ"ל:

8 תד"ה תרומה. שא"ח אלא לתרץ קשיא כו'. כצ"ל:

9 תד"ה והא. וי"ל דודאי כו' אבל להביא קרבן ודאי כגון מוה"פ כו'. נ"ל להגיה קרבן אחר כגון כו' כדאיתא בדבריהם בזבחים עה ע"ש:

10 בסה"ד וי"ל מדדרשינן כו' מזובו ולא מנגעו ש"מ כו'. הט"א במגילה ח הקשה דהרי קרבן זב הוא תורים ובנ"י דאין בהן סמיכה. ועמש"כ ביבמות קד ב ובנזיר נט ב בישוב דבריהם:

11 תד"ה אבל. וא"ת והלא חטאת העוף באה עה"ס כו'. לא מצאנוה אלא במחוסרי כפרה כדי שתהא לו תקנה לאכול בקדשים והכא מיירי בבאה על חטא כגון בקרבן עולה ויורד ועי' בנזיר כט:

2 תוספות על יבמות פתח ↗

כליו דחיישינן לשאלה - ואם תאמר מצא פירות בכלי דבפ' אלו מציאות ב"מ דף כד: משמע דהוי סימן ויחזיר ואמאי לא חיישינן לשאלה ויש לומר דלא חיישינן לשאלה אלא בדבר איסור אבל בממון לא חיישינן לשאלה וא"ת א"כ מאי פריך הכא והתם חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה והא בממון לא חיישינן לשאלה וי"ל דפשיטא ליה ודאי אפי' אי חיישינן לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר אבדה אבל קשה היכי מפקינן מקרא דמהדרי חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה מן התורה מיהו למסקנא אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי' באיסור:

5 רש"י על גיטין פתח ↗

איפליג - ואינו כשאר האדם להיות קרוב למות אבל בן שמונים ואחת או יותר עד תשעים קרוב למות הוא:

10 נזיר פתח ↗

מַתְנִי׳ מֵת אֶחָד מֵהֶן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: יְבַקֵּשׁ אֶחָד מִן הַשּׁוּק שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ בְּנָזִיר. וְאוֹמֵר: אִם טָמֵא הָיִיתִי — הֲרֵי אַתָּה נָזִיר מִיָּד, וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי — הֲרֵי אַתָּה נָזִיר אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְסוֹפְרִין שְׁלֹשִׁים, וּמְבִיאִין קׇרְבַּן טוּמְאָה וְקׇרְבַּן טׇהֳרָה. וְאוֹמֵר: אִם אֲנִי הוּא הַטָּמֵא — קׇרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי, וְקׇרְבַּן טׇהֳרָה שֶׁלְּךָ. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר — קׇרְבַּן טׇהֳרָה שֶׁלִּי, וְקׇרְבַּן טוּמְאָה בְּסָפֵק. וְסוֹפְרִים שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמְבִיאִין קׇרְבַּן טׇהֳרָה, וְאוֹמֵר: אִם אֲנִי הַטָּמֵא — קׇרְבַּן טוּמְאָה שֶׁלִּי, וְקׇרְבַּן טׇהֳרָה — שֶׁלְּךָ, וָזֶה קׇרְבַּן טׇהֳרָתִי. וְאִם אֲנִי הוּא הַטָּהוֹר — קׇרְבַּן טׇהֳרָה שֶׁלִּי, וְקׇרְבַּן טוּמְאָה בְּסָפֵק, וְזֶהוּ קׇרְבַּן טׇהֳרָתְךָ. אָמַר לוֹ בֶּן זוֹמָא: וּמִי שׁוֹמֵעַ לוֹ שֶׁיִּדּוֹר כְּנֶגְדּוֹ בְּנָזִיר? אֶלָּא: מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה, וְאוֹמֵר: אִם טָמֵא הָיִיתִי — הַחַטָּאת מֵחוֹבָתִי, וְהָעוֹלָה נְדָבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי — הָעוֹלָה מֵחוֹבָתִי, וְהַחַטָּאת מִסָּפֵק. וְסוֹפֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמֵבִיא קׇרְבַּן טׇהֳרָה, וְאוֹמֵר: אִם טָמֵא הָיִיתִי — הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה נְדָבָה, וְזוֹ חוֹבָה. וְאִם טָהוֹר הָיִיתִי — הָעוֹלָה הָרִאשׁוֹנָה חוֹבָה, וְזוֹ נְדָבָה, וְזוֹ שְׁאָר קׇרְבָּנִי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: נִמְצָא זֶה מֵבִיא קׇרְבְּנוֹתָיו לַחֲצָאִים. אֲבָל הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים לְבֶן זוֹמָא. גְּמָ׳ וְלַיְיתֵי! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא לְחַדֵּד בָּהּ אֶת הַתַּלְמִידִים. אָמַר רַב נַחְמָן: מַאי לֶיעְבֵּיד לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְדַקַּיָּה דְּלָא לֵיסְרוּ. מַתְנִי׳ נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְּסָפֵק וּמוּחְלָט בְּסָפֵק — אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים אַחַר שִׁשִּׁים יוֹם. וְשׁוֹתֶה יַיִן, וּמִטַּמֵּא לַמֵּתִים אַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם. שֶׁתִּגְלַחַת הַנֶּגַע דּוֹחֶה תִּגְלַחַת הַנָּזִיר בִּזְמַן שֶׁהוּא וַדַּאי. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהוּא סָפֵק — אֵינוֹ דּוֹחֶה.

11 תוספות על גיטין פתח ↗

אבל חטאת לא ליעול חולין לעזרה - וא"ת והלא חטאת העוף באה על הספק כדאמרינן בפרק בתרא דנדה דף ע. ויש לומר דאדם עצמו בדין הוא שמביא על הספק כדי לפטור עצמו אבל הכא לשליח אין להביא חולין לעזרה מספק:

« רש"ש על גיטין כ״ז ע״ב רש"ש על גיטין כ״ט ע״א »