רש"ש על גיטין מ״ב

1 רש"י ד"ה בשטר אחד. דכתיב לה ולא לה ולחברתה. לקמן פז:

2 רש"י ד"ה דק"ל עבדיי. וטועה דסבר כו'. ולעיל ס"ד ח פי' דלחנופי ליה קאתי:

3 תד"ה בעבד. וא"ת והא לר"א כו' כמו שא"י בשן ועין כו'. נ"ל להגיה כמו שאינו בדין יום או יומים ע"ש בסוגיא. דלגי' שלפנינו אין טעם למש"כ אח"כ וקאמר התם ח"ע כו' א"י בראשי אברים. ומש"כ המהרש"א בסופו דר"א דהכא לאו היינו דר"א דהתם. יפה כוון דהתם צ"ל אלעזר בל"י כמו שהגהתי שם:

4 תד"ה הא. ול"ד לשיחרר חציו ומכר חציו דהתם כו' תיתי לי שכוונתי לדעתם בהא שכתבתי ביומא לח ויש לחלק דשם נמי הוי בזא"ז אם כתב כסדרן. וכן שם נז איתא בזא"ז אם הזה מדם הפר תחלה:

5 תד"ה יום דלמ"א מעשה ידיו שלו. אע"ג דכתבו לקמן ע"ב בד"ה חבלי דאם קנסא לרבו חבלה נמי לרבו כו' היינו דוקא באין סופו לחזור. אבל הכא דמיירי בסופו לחזור אין התשלומין אלא שבת כדלקמן וכיון דמעשה ידיו שלו פשיטא דגם השבת שייך אליו:

6 בא"ד ומיהו נ"מ אף למ"א כגון כו'. עמש"כ ביבמות צט ב בס"ד:

7 בא"ד ואין יכול להקנות לבנו אלא מה שיש לעצמו. לכאורה בלא"ה כיון דליכא גביה אלא איסורא. ואיסורא לא מצי להקנות כדאמר אמימר לעיל דבאיסורא לא מצי מורית:

8 גמרא איבעיא להו מעוכב ג"ש יש לו קנס כו'. משמע דכופר פשיטא להו דאין לו אפי' את"ל דח"ע וחצי ב"ח קידושיו קידושין ויש לו יורשים. מ"מ בעד חצי עבדות שלו אין כופר כיון דעדיין מעוכב ג"ש להתירו בבת ישראל:

9 שם קנס הוא קראי קא דרשינן. עמש"כ בקדושין שם:

10 שם ת"ש דא"ר משרשיא כו'. הגרי"פ תמה דהא מתניתין היא. ונלע"ד דר"מ תני בה משחררין זא"ז ולא כגירסת המשנה דלפנינו ושיחררו. וראיה לדבר דבתמורה מביא ר"מ המשנה בגי' משחררין. ונ"ל עוד דביבמות שם צ"ל א"ר משרשיא משמיה דרבא כופין אותן ומשחררין זא"ז דאשכחן טובא בש"ס דאמר משמיה והכא עיקר הפשיטות מהא דצריכין לשחרר זא"ז כדמשמע מפרש"י. ונ"ל דט"ס ברש"י וקתני וצ"ל דקתני. ועוד י"ל ע"ד שכ' התוס' בכתובות כב ב בד"ה משום דר"א ע"ש. כי גם הכא ר"ש הביא משנה זו בתמורה שם. וכה"ג יל"פ בב"ב פו ב וכדאר"כ שנתות היו בהין. אע"ג דמשנה היא במנחות והתוס' נדחקו שם אלא משום דהוא הביאה בשבת:

11 רש"י ד"ה בכולן. כ"ד ראשי אברים כו'. עמש"כ ע"ד בקדושין שם:

12 תד"ה ושור. אפי' הוזק בפשיעה ונתבטל כו'. כצ"ל:

13 בא"ד ה"נ דרשינן איש בעמיתו ולא איש בשור. דרשה זו לא נמצא בהדיא בגמרא וטפי ה"ל לאתויי מגמרא ערוכה בב"ק ד ב אדם דאזיק שור נזק הוא דמשלם אדם דאזיק אדם משלם ד' דברים:

14 בא"ד מדפריך בב"ק והא ש"ח כו'. כצ"ל:

15 בא"ד ור"ח אומר כו'. ועי' ב"ק לג תד"ה לפוטרו וד"ה ה"א. וק"ק מהא דאמרי' שם ד ב מה לי שור דאזיק שור מ"ל שור דאזיק אדם אידי ואידי נזק הוא דמשלם ע"ש. ולדברי ר"ח שנא ושנא בשבת וריפוי וי"ל:

16 תד"ה מעוכב. והכא איירי בח"ע וחציו ב"ח. נ"ל דה"ט דהוא גרע מפני דכופין א"ר לכתוב לו גט שיחרור. והנה כאן לא מצאו א"ח את ידיהם ליישב דבריהם דאיך יאכל בתרומה הרי חציו הוא ב"ח גמור. ולעד"נ דכמו דדרשינן בפסחים סא ב וכל ערל כולה ערלה פסלה מקצתה לא ה"נ דרשינן וכל זר ל"י קדש כוליה זרות דוקא. ואע"ג דכבר דרשו להאי וכל ביבמות סח ב תרי וכל זר כתיבי. ולפ"ז עבד של שנים א' כהן וא' ישראל יאכל בתרומה. ומותבינא אשמעתין ממשנה דיבמות סז בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת ל"י עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר. אבל י"ל דהתם משום דיש ברירה להחמיר דכשיחלוקו אח"כ. העבד שיפול לחלקו של עובר אמרינן שהוברר שהיה שלו למפרע ואישתכח דאכיל איסורא ועי' לקמן עג ב בתד"ה תנא. שוב מצאתי בת"כ פ' אמור דממעט מכספו הוא חציו עבד וחציו ב"ח של"י בתרומה. ואולי הוא למ"א ולכן שפיר ממעטו מן כספו הוא דמעשה ידיו אינו של רבו. והא דאיתא התם לעיל של שותפין. הרי כבר פי' הק"א דר"ל שהוא בעצמו שותף עם רבו. אבל בירושלמי סוף תרומות איתא להדיא מנין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות כו' שאינו מאכילו בתרומה כו'. וכ"פ הרמב"ם בפ"ז מה"ת הל' י"ז: