רש"ש על גיטין מ״א

1 רש"י ד"ה על דמיו. העודפים על החוב. לשון דמיו משמע דמי שויו וכפי' הרמב"ם והרע"ב אליבא דרב וכמו במשנה הסמוכה חצי דמיו. ואפשר לומר כיון דאין שיחרורו של שני כלום לכן לא הפסיד חובו בשיחרורו והעבד כותב שטר על כל דמי שויו והמה יחלקוהו ביניהם. ולרשב"ג לא די שהפסיד חובו אלא דחייב עוד לשלם היתרון להלוה:

2 תד"ה אשה בסופו. ומתיישב בהך פי' הקונטרס דהאשה שנפלו ד' פא. כצ"ל והוא שם בסה"ע וע"ש בתד"ה מגרשה:

3 במשנה תקנתם את רבו. לכאורה אף הרב מפסיד ולדות כיון שאינו יכול להשיאו שפחה. ועי' חגיגה ב ע"ב תד"ה תקנתם גי' הרר"מ. וי"ל דעבד אחד יכול לישא כמה שפחות ואם יש לו עבד כנעני אחר אינו מפסיד כלום. ודוקא קאמינא עבד כנעני דאילו עבד עברי אף שמותר בשפחה כנענית לא הותרה לו אלא אחת כמבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות עבדים הלכה ה'. והכ"מ לא הראנו מקורו. ונ"ל דאזיל לשיטתיה בפי"ז מהל' איסורי ביאה הלי"ג דאסור לכה"ג לישא שתי נשים משום שנאמר אשה אחת ולא ב'. וה"נ כתיב אם אדוניו יתן לו אשה אחת ולא ב' ואע"ג דהה"מ כתב שם משום דאשה דקרא יתירה היא. ה"נ י"ל דהאשה דכתי' בתריה האשה וילדיה יתירה דה"ל למיכתב היא וילדיה:

4 תד"ה לישא. וא"ת וליתי עשה דפו"ר ולידחי לאו דלא יהיה קדש כו'. עי' מהר"ם ומש"כ בס"ד בב"ב שם. ומה שהקשה על מש"כ התוס' דבדידה ליכא עשה ממה שהביאו לקמן דאפי' בשפחה שייך שבת. תמוה דהא שפתותיהם ברור מללו דאפי' מיפקדא אפשר לה בכיוצא בה:

5 מה שהקשה המהרש"א דליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולידחי לאו דל"י קדש. נ"ל דלא מצינו לעשה דשוא"ת דלידחי ל"ת בקום ועשה:

6 בא"ד ואפי' אין לו אשה ובנים הא איכא למ"ד דרבו מוסר לו ש"כ. הגרי"פ ציין לקדושין כ. אבל שם לא נמצא מפורש למי שיחלוק על ראב"י בזה לדינא. ויותר נראה שכוונו להגמרא דתמורה ל לפלוגתת רבי ורבנן ע"ש בפרש"י ועמש"כ בקדושין יד ב. ולפמש"כ שם דליכא מאן דפליג בהא דאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ. א"ש הא דפריך הגמרא ביבמות ק שיחררו אי בעי כו' ואמאי לישא שפחה א"י כו'. דהקשה הט"א בריש חגיגה דיכולין לימכר בע"ע על תנאי ע"ש. ותירוצו אינו עולה לדברי התוס' דאם יכול לקיים שבת כל דהו לא כפינן. אבל לפמש"כ ניחא דהא אין להם אשה ובנים:

7 בא"ד ע"ב דנפקי נמי מל"י קדש בפרק ד"מ. כצ"ל בלא ו':

8 במשנה בת חורין א"א שכבר חציו עבד. בפסחים שם הגי' שעדיין חציו עבד:

9 גמרא אבל בכסף ד"ה קנה פדויה ואינה פדויה. ק"ל דלמא קרא בשפחה דב' שותפין ואחד מהם שחרר כולא פלגא דידיה דבזה לכ"ע קנתה כדלקמן. וכן קשה לקמן בדרב יוסף לל"ל דרבנן סברי ד"ת כלשון ב"א לימא דמיירי בכה"ג:

10 רש"י ד"ה מה כסף. נפדתה. הס"ד ואח"כ מ"ד מה אשה:

11 רש"י ד"ה יכול לכל. ונתארסה לע"ע. ל"ד דכיון שהיא ב"ח גמורה מותרת לכל ישראל אלא שיגרת לישנא דכריתות נקיט:

12 תד"ה לא תוהו. מש"כ המהרש"א דע"ע אסור בשפחה שאינה לרבו שלו. הקשו עליו שנעלם ממנו גמרא דתמורה ל ע"ש. אמנם לפי' הרמב"ם שם יש מקום לדבריו:

13 תד"ה כופין. דפשע שהדביק סמוך לחשיכה. ר"ל אף דהוא סבר שעדיין הוא יום מ"מ כיון דבאמת כבר חשכה א"כ אף לפי טעותו היה סמוך לחשיכה ולא ה"ל להכנס לבית הספק. ועוד דמדרבנן אסור אלא אם כן יש שהות שיקרמו פניה מבעוד יום: