1שדה בשותפות לא יאמר ישראל לנכרי טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול ואם התנו מעיקרא מותר ואם באו לחשבון אסור אכסיף רבא לסוף איגלאי מילתא דהתנו מעיקרא הוה:2סליקו להו כל כתבי3דף קכב: כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן אף על פי שנתפרקו בשבת ואינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן:4גמ' אע"פ שנתפרקו בשבת ולא מיבעיא נתפרקו בחול אדרבה נתפרקו בשבת מוכנין אגב אביהן נתפרקו בחול אין מוכנין על גב אביהן אלא אמר אביי הכי קאמר כל הכלים הניטלין בשבת ודלתותיהן ניטלים עמהן ואף על פי שנתפרקו בחול ניטלין בשבת ואינן דומין לדלתות הבית לפי שאינו מן המוכן שדלתות הבית קבועין בו ולא הוכנו לטלטל:5תנו רבנן דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל ניטלין ולא מחזירין של לול של תרנגולין לא ניטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע:6מתני' נוטל אדם קורנס לפצוע בו אגוזים קרדום לחתוך בו את הדבילה מגירה לגרר בה את הגבינה מגריפה לגרף בה את הגרוגרו' את הרחת ואת המזלג7לתת עליו פת לקטן את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו מחט של יד ליטול בו את הקוץ ושל סקאים לפתוח בו את הדלת:8גמ' האי קורנס בין קורנס של אגוזים בין קורנס של נפחים בין קורנס של זהבים אבל קורנס של בשמים אסור דף קכג. כדרב חייא בר אשי אמר ר' יוחנן דכיון דקפיד עליה מייחד ליה מקום כסיכי זיירי ומזורי דאמר רב חיננא בר שלמיה משמיה דרב הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום:9ירושלמי זיירי דעצר בהו מזורי דחביט בהו וסיכי הן יתדות:10את הכוש ואת הכרכר וכו': תנו רבנן פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מבעוד יום מותר לטלטלה בשבת ואם לאו אסור אלעזר בן תדאי אומר תוחבין בהן בכוש או בכרכר והן ננערות מאיליהן אמר רב נחמן הלכה כאלעזר בן תדאי:11מחט ליטול בו את הקוץ: האי מחט היכי דמי מחט שלימה אבל מחט שניטל עוקצה או חורה אסור לטלטלה כדרבא:12אסוכי ינוקא בשבתא רב נחמן אסר ורב ששת שרי וקיי"ל הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי:13מתני' דף קכג: קנה של זיתים אם יש קשר בראשו מקבל טומאה ואם לאו אינו מקבל טומאה בין כך ובין כך ניטל בשבת רבי יוסי אומר כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ומן היתד של מחרישה דף קכד. כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך רבי נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך:14גמ' אמר רב נחמן האי אוכלא דקצרי כיתד של מחרישה דמי פירוש כלי חרס מנוקב מעשנין בו את הכלים ומזלפין בו מים פ"א אוכלא דקצרי אבן גדולה שנותן עליה הכובס את היריעה כשהוא רוצה ללבנה והיא שרויה במים ומכה עליה במזורה ופירוש' קמא דוקא דגרסינן בפרק חלק דף צב: עד דשוויה לנפשיה כי אוכלא דקצרי דשמעת מינה דכלי מנוקב הוא אמר אביי האי חרבא דאושכפא וסכינא דאשכבתא וחצינא דנגרי