רש"ש על בבא מציעא ל״ו

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על בבא מציעא ל״ה ×¢×´×‘ רש"ש על בבא מציעא ל״ז ×¢×´× »

1 סוטה פתח ↗

״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״שְׁלַח לְךָ״ — מִדַּעְתֶּךָ. וְכִי אָדָם זֶה בּוֹרֵר חֵלֶק רַע לְעַצְמוֹ? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״בְּעֵינַי״, וְלֹא בְּעֵינָיו שֶׁל מָקוֹם.

2 בבא מציעא פתח ↗

אָמְרִי הָתָם, הַיְינוּ טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ חֶנְוָנִי לְבַעַל הַבַּיִת: אֲנָא שְׁלִיחוּתָא דִידָךְ קָא עָבְדִינָא, מַאי אִית לִי גַּבֵּי שָׂכִיר, אַף עַל גַּב דְּקָא מִשְׁתְּבַע לִי, לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה, אַתְּ הֶאֱמַנְתֵּיהּ, דְּלָא אֲמַרְתְּ לִי בְּסָהֲדֵי הַב לֵיהּ.

1 גמרא א"ה לבעלים בעי לשלומי. לכאורה תמוה הלא הבעלים ג"כ אינם יכולים להשאילה בלא דעת השוכר וא"כ הל"ל שיחלקו ביניהם ונ"ל דפשטות לשון המשנה משמע דהשאילה על כל משך זמן השכירות עי' לעיל בתד"ה אגרה פ' ולכן הוי כאלו נתבטל השכירות לגמרי הואיל דנסתלק השוכר מכל זכות שהיה לו בגוה והוא כעין סברת התוס' שם ונראה דנסתלק ג"כ מחיוב שמירתה ושוב אין לו להמשכיר עליו כל מאומה רק על השואל כיון דמדעתו השאילה לו ומשני דא"ל לדעתך והוא כמו שאמרו בסוטה לד ב שלח לך לדעתך כו' ע"ש בפרש"י ולכן לא נסתלק עדיין מדין שמירתה:

2 גמרא דא"ל כו' האיך לא מהימן לי בשבועה. כה"ג לעיל ג אע"ג דקא משתבע לי לא מהימן לי:

3 גמ' שם לדידי דאמינא כו' ליכא לאותבה כלל. והרע"ב מוקי למתניתין דהשאיל ברשות המשכיר והשיג עליו התו"ח דהא לרבא לא נצרך לזה ול"נ דעל הרע"ב אין תפיסה דאולי אזיל בשיטת ר"ח דפסיק כאביי אבל על הרמב"ם בפי' יש לתמוה שכ' ג"כ דמיירי ברשות וסיים לפי שעיקר אצלינו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש עדים כו' והיינו כרבא וצ"ע:

« רש"ש על בבא מציעא ל״ה ×¢×´×‘ רש"ש על בבא מציעא ל״ז ×¢×´× »