רש"ש על בבא מציעא ב׳

1 במשנה או שיש להם עדים חולקים בל"ש. נראה דהכוונה שכ"א הביא עדים שהיא כולה שלו. ואף שהעלה הש"ך בסי' פ"ז סקט"ו דבכה"ג סלקינן עדותייהו ואי הוה חייב שבועה אפי' היסת בלא הם השתא נמי מישתבע. מ"מ הכא דכל שבועה זו תק"ח היא שלא יהא כאו"א הולך ותוקף כו' ובמידי דלא שכיח כהאי שיביא עוד עדי שקרים ע"ז לא תקנו חכמים. ובדאיכא ע"א לכאו"א אנכי מסתפק. דאף להפוס' דעד המסייע פוטר משבועה עי' לקמן בתד"ה וליחזי מ"מ כיון דיש אחר כנגדו המכחישו הוה כמאן דליתי' וכדעת הש"ך שם. ואשר ע"כ אנכי תמה על הא דנתקשה בתור"ע על דעה זו מדוע תני עדים ל"ר ע"ש. וגם י"ל דנקיט עדים משום דלכאו"א יש עד וה"ל ביחד שנים:

2 גמרא ואמרי לה כדי. הרש"ל כ' דבעלמא רגיל רש"י לפרש שם חכם. והסה"ד כ' דל"מ ברש"י. ונמצא ברש"י גיטין פה ב ד"ה ולורכיה הב':

3 רש"י ד"ה במקח וממכר. ודוקא מו"מ כו' דא"ל שניהם כו' אבל כו' דודאי חד מינייהו רמאי כו'. לכאורה המ"ל החילוק ביניהם דבמציאה ומו"מ איכא הוראת היתר כדלקמן בהצריכותא ובארגתיה ליכא הוראת היתר ועי' במהר"ם לקמן ע"ב בתד"ה היכא. אלא שהוצרך לטע"ז דרמאי בכדי לפסוק דיהא מונח עש"א. דמפני טע"ז פריך לקמן ג בין לרבנן ובין לר"י כו' דהא ודאי איכא רמאי:

4 תד"ה שנים. איידי כו' מחלוקת נגר ובעה"ב כו'. כצ"ל ותיבת נסורת נראה למחוק ע"ש:

5 תד"ה דבראי'. והא כו' כגון שגדר כו'. מפרש"י שם נראה לחלק דהתם כוון לשמרן בהבטתו ועי' לשון השו"ע סי' רע"ג סי"א:

6 גמרא משום דמורי ואמר חבראי דמי קיהיב כו'. לכאורה שפת יתר הוא ולא הל"ל אלא אנא דמי קא יהיבנא כדאמר לקמן סוף דף ה ונ"ל דבא לומר הואיל דלא ארגו בעצמו דליהוי שייך לומר אדם רוצה בקב שלו מט' קבין ש"ח דלקמן לח וכן לא בא לידו מאבותיו דליהוי שייך ביה שבח בית אביו כבכתובות עט ב אלא בדמי אתא לידי ליזל ליטרח ליזבן:

7 רש"י ד"ה ולחזי זוזי. להיות נזכר משהלכו מלפניו. כצ"ל:

8 תד"ה ולחזי. אותו שהמוכר מסייעו יפטר משבועתו. והרא"ש הביא בשם ה"ר יונה להקשות על הא דע"א יפטור משבועה מהא דנקיט הש"ס באיזה מקומות לענין זה לשון עדים דמשמע דע"א לא. והוא תירץ דר"ל עדות המועלת ואף ע"א. גדולה מזו מצאנו בכתובות כב ב דמשני אביי על הא דאריו"ח שם שנים אומרים כו' וכן לקמן שם אברייתא דנקטא נמי שנים תירגמה בעד אחד. ואף דרש"י פי' שם ולאו שנים איתמר כו' הלשון ל"מ כן. ולע"ד ראיה דע"א פוטר משבועת השומרים מהא דכתיב בפרשת שומר שכר אין רואה שבועת ה' תהיה כו' ודרשינן בסוף האומנין הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ומשמע אפי' חד כדדרשינן בשלהי סוטה לא נודע מי הכהו הא נודע כו' אפי' אחד כו' אך שם דרשינן אפי' עבד ושפחה וא"כ הכא נמי וזה לא שמענו והפוסקים לא למדוהו אלא מהא דע"א מחייבו שבועה והתם עד כשר דוקא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' עדות הל"ג:

9 בא"ד והשתא גריס שפיר ולא ידע כו'. לשון הנ"י דכיון דתרוייהו יהבי זוזי שכח כו' ר"ל דאילו קבל מחד לא שכיח דישכח והתוי"ט מסיים דאי מחד א"נ לומר שמכר לאחד ונראה דט"ס וצ"ל לאחר ברי"ש ור"ל לאותו שלא קבל ממנו המעות וכדכתבו התוספות בקדושין שם: