רש"ש על בבא מציעא י׳

1 רש"י ד"ה נכש. פעולת ניכוש כו'. כצ"ל:

2 רש"י ד"ה וא"ת משנתינו. ואע"פ שהגביה לצורך חבירו כו' עד סה"ד. נ"ל דר"ל דאע"פ שאמר בפירוש בשעה שהגביה שמגביהו לצורך חבירו יכול אח"כ לחזור בו כיון דחבירו גלי דעתיה דלא ניחא ליה שיזכה בשבילו ודומה למאי דאמרינן לקמן כיון דנפל גלי אדעתיה כו' בד"א לנ"ל דנקני ובדלא אמר הרוכב כלום והשני הגביה מעצמו לצורך הרוכב אע"פ שלא אמר בפירוש בשעת הגבהה זכה הרוכב והמגביה א"י לחזור בו ולכ"ז כוון הטור בסי' רס"ט וזהו דפריך ר"נ לעולא מעיקרא ממשנתינו מפני שהם אינם מחלקים לגרע כחו משום דאמר תנה וזה דלא כהסמ"ע ודלא כהתוי"ט ודלא כהש"ך שם בסק"ה עיין בהם:

3 תד"ה תופס. מה שפרש"י כו' א"נ דבפ' הכותב כו'. עמש"כ לקמן ר"ד יא ליישב פרש"י על נכון בס"ד:

4 ומה שהקשה רבא מפועל לתירוצא דר"פ לקמן יב ב ששכרו ללקט מציאות לא מקשה מידי דהוה שליח גמור ולא אקשי אלא לתירוצא דידי' שם:

5 תד"ה כי. דדוקא ע"ע שאין יכול לחזור בו. ולכאורה תמוה דהא יוצא בגרעון כסף בע"כ של אדון ועי' במרדכי פרק האומנין דיליף דפועל יכול לחזור אף שמשך כלי אומנתו מעבד שמגרע פדיונו ודוחק לומר דע"ע א"ח אלא אם עבד קצת דכ"מ לשון גרעון משא"כ פועל דחוזר אף אם עדיין לא התחיל במלאכה ואולי דכוונתם דאם הוקרו עבדים ידו ש"ע עה"ת משא"כ בפועל כמ"ש בדבור דלעיל והא דאמרינן בקדושין כ ב נתרבה כספו מכסף מקנתו היינו דוקא שהוא השביח וכלישנא דברייתא לעיל שם ודלא כפרש"י שם שנתייקרה הפעולה וכן לשון הרמב"ם והבריא והוסיפו דמיו אבל לא הוקרו עבדים כיוצא בו שהי' בעת מקנתו ולכאורה מוכרח הוא דאלת"כ מאי קמ"ל רב וכי גרע מעבד והיכא פליג ר"ד ויש לדחות דפועל גרע דאין לו לעבוד רק זמן מועט:

6 גמרא מותיב ריב"א נזיקין. רש"י פי' סדר נזיקין וקשה דהראשון פרט שם המסכת והוא לא זכר רק שם הסדר ול"נ דנזיקין הוא שם הסדר וגם שם המסכת הכוללת ג' הבבות דכולהו חדא מסכת וכמו דבסדר טהרות יש ג"כ מסכת בשם זה עיין תוי"ט בריש טהרות מש"כ בשם הרמב"ם בזה וכן פרש"י גופי' בע"ז ז ושם מוכרח לפרש כן וכ"פ בברכות כ ועי' בערוך ערך זק הה' ובויק"ר פי"ט נזיקין למ"ד פרקים כלים למ"ד פרקים ע"ש:

7 גמרא אלא מעתה האומר לאשה ועבד כו'. ק"ל נהי דקס"ד דפטירי לשלם מ"מ בלאו דלא תגנבו איתנייהו דהא השוה הכתוב אשה לאיש כו' וא"כ שייך שפיר גבייהו נמי דברי הרב כו' וצ"ע:

8 רש"י ד"ה וכי היכי כו'. דתנן שאין הקטן עושה שליח. הוא בגיטין סה:

9 תד"ה ר' יוחנן. תימה כו'. לכאורה י"ל דלא ילפינן מגט אלא חצר וכיון דתקינו רבנן ד"א גבי מציאה דליהוי כחצר ממילא יש לה ג"כ. יותר ה"ל להקשות ללישנא דמר אמר חדא כו' ולפי פרש"י דריו"ח אמר לענין גט :

10 שם תד"ה ת"ל. וא"ת ונימא כו' בידו פרט כו' וי"ל כו'. כאן י"ל דכיון דאשכחן בעלמא דרשותו נקרא ג"כ ידו כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו כפרש"י והוא מהגמרא לקמן נו ב לכן אמרינן דאתי הרבוי ומגלה דידו דהכא פירושו ג"כ רשותו וכן נמי בדרשת ונתן בידה וכ"מ לישנא דאביי בגיטין כא חצר מהיכא איתרבי מידה אמנם בעירובין טו ב בדרשת וכתב לה ספר אליבא דריה"ג מוכרחין דבריהם דשם שהם ע"ד שכתבו כאן:

11 תד"ה ואי. אמאי כו' מקרא דידו כדבסמוך כו'. כצ"ל:

12 בא"ד וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח כו'. ל"י מה הכריחם לומר מכח התנא כו' נימא דסברת הגמרא עצמה היא כיון דילפינן מידה הוה דיניה כידה ממש לבע"כ ולקטנה וכמ"ק לישנא דאביי בגיטין שם:

13 בא"ד אבל הכא אי אפשר כו'. כצ"ל:

14 שם תד"ה אי בעי. וי"ל כו' ה"ל כחצר. וק"ל דמ"מ מאי פריך כאן מחצר ולמ"ד דהוא מטעם שליחות ליקשי ליה מהתם אליבא דכ"ע. וי"ל מפני דנוכל לדחוק ולפרש התם כפי' הא' שברש"י שם דקאי אבעלים :