רש"ש על בבא מציעא ל״ד

מהדורה: דפוס וילנא ראם

« רש"ש על בבא מציעא ל״ג ע״ב רש"ש על בבא מציעא ל״ה ע״א »

1 שבועות פתח ↗

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ קָצַץ נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: אוּמָּן אוֹמֵר ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אַחַת״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה? קְצִיצָה וַדַּאי מִידְכָּר דְּכִיר לֵיהּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ עָבַר זְמַנּוֹ נָמֵי! אַלְּמָה תַּנְיָא: עָבַר זְמַנּוֹ וְלֹא נָתַן לוֹ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל? חֲזָקָה אֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר בְּ״בַל תָּלִין״. וְהָאָמְרַתְּ: בַּעַל הַבַּיִת טָרוּד בְּפוֹעֲלָיו הוּא! הָנֵי מִילֵּי – מִקַּמֵּי דְּלִימְטֵי זְמַן חִיּוּבָא הוּא; כִּי מָטֵי זְמַן חִיּוּבָא – רָמֵי אַנַּפְשֵׁיהּ וּמִידְּכַר. וְכִי שָׂכִיר עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תִּגְזוֹל״?! גַּבֵּי בַּעַל הַבַּיִת אִיכָּא תְּרֵי חֲזָקֵי: חֲדָא דְּאֵין בַּעַל הַבַּיִת עוֹבֵר בְּ״בַל תָּלִין״, וַחֲדָא דְּאֵין שָׂכִיר מְשַׁהֶא שְׂכָרוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים, אֲבָל שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתִּיךָ, וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִצְחָק: יִישַׁר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן. מִכְּלָל דִּפְלִיג עֲלֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ? אִיכָּא דְּאָמְרִי מִישְׁתָּא הֲוָה שָׁתֵי לֵיהּ וְשָׁתֵיק לֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי מִישְׁהָא הֲוָה שָׁהֵי לֵיהּ וּשְׁתֵיק לֵיהּ. אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בַּר זְבִיד, אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשְּׂכָרוֹ בְּעֵדִים, אֲבָל שְׂכָרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״לֹא שְׂכַרְתִּיךָ מֵעוֹלָם״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתִּיךָ, וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרֶךָ״. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתָּא! אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאי מְעַלְּיוּתָא? אִם כֵּן, שְׁבוּעַת שׁוֹמְרִין דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ ״נֶאֶנְסוּ״! דְּאַפְקֵיד לֵיהּ בְּעֵדִים. מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ ״הֶחְזַרְתִּיו לָךְ״, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ ״נֶאֶנְסוּ״! דְּאַפְקֵיד לֵיהּ בִּשְׁטָרָא. מִכְּלָל דְּתַרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ: הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵין צָרִיךְ לְהַחְזִיר לוֹ בְּעֵדִים; בִּשְׁטָר – צָרִיךְ לְהַחְזִיר לוֹ בְּעֵדִים. קָרֵי רָמֵי בַּר חָמָא עֲלֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: ״וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּלִבּוֹ״. דְּאַשְׁכְּחֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְרַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵי מָר מִידֵּי בְּשָׂכִיר? אֲמַר לֵיהּ: אִין, תְּנֵינָא: שָׂכִיר בִּזְמַנּוֹ – נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. כֵּיצַד – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״שְׂכַרְתַּנִי וְלֹא נָתַתָּ לִי שְׂכָרִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״שְׂכַרְתִּיךָ וְנָתַתִּי לְךָ שְׂכָרֶךָ״; אֲבָל אָמַר לוֹ: ״שְׁתַּיִם קָצַצְתָּ לִי״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא קָצַצְתִּי לְךָ אֶלָּא אֶחָת״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הָא מִדְּסֵיפָא בִּרְאָיָה הָוֵי – רֵישָׁא בְּלֹא רְאָיָה. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:

2 רש"י פתח ↗

השוכר פרה ונגנבה כו' - אע"פ שהשוכר חייב בגניבה ואבידה מ"מ אם רוצה לשקר ולישבע שנאנסה היה נפטר בשבועה הלכך כי אמר נגנבה וחייב עצמו בקרן נקנה לו הכפל:

3 תוספות פתח ↗

שואל עד שישלם - הואיל וכל הנאה שלו ולהאי טעמא אפי' אם התנה להיות כש"ח לא קנה עד שישלם ולטעמא דלעיל דמשום לא שכיחא אם התנה להיות כש"ח קנה כפל במגו דפטר נפשיה בגניבה ואבידה דשכיחא:

4 רש"י פתח ↗

שאל שתי פרות - אם תימצי לומר לא קני מחצה שאל שתי פרות ונגנבו ואמר הריני משלם אחת ולא אמר מתה מחמת מלאכה:

1 גמרא במאי ה"ל למיפטר נפשיה במתה מחמת מלאכה כו' לא שכיח. לכאורה הרי יכול לפטור א"ע בבעליו עמו וצ"ל דג"ז לא שכיח או משום דהוי העזה דהרי ידע חבריה בשקרי' עי' שבועות מה ב וברא"ש ור"ן שם:

2 רש"י ד"ה השוכר. הלכך כי אמר נגנבה וחייב עצמו כו'. לכאורה לפ"ז אין מזה סיוע לריו"ח דהכא הודה שחייב מה"ד משא"כ בהא דריו"ח דלפי טענתו פטור רק שרוצה לשלם ומכש"כ לדעת ר"ת לקמן בתד"ה וחזר דיוכל לחזור ולפי' ריב"ן לעיל במתניתין א"ש דגם ריו"ח בכה"ג מיירי אבל תמה אנכי דבב"ק נז ב מדייק הגמרא להדיא דהברייתא מיירי דלפי טענתו פטור בשבועה רק דרוצה לשלם וגם על פי' ריב"ן יקשה מהתם דכן נוכל לדייק גם במתניתין ע"ש:

3 תד"ה שואל. ולה"ט אפי' אם התנה כו' ולטעמא דלעיל כו'. ונ"ל דנ"מ נמי באם שטען מתה מחמת מלאכה ואעפ"כ אמר הריני משלם דלטעמא דלעיל הרי כבר פטר נפשיה ומקני ליה כפילא:

4 רש"י ד"ה שאל שתי פרות. ואמר הריני משלם. לא פי' כפי המסקנא דלעיל דבשואל דוקא שלם:

1 בבא מציעא פתח ↗

שׁוֹאֵל שֶׁאוֹמֵר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״ – לָא מַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא, בְּמַאי הֲוָה לֵיהּ לְמִפְטַר נַפְשֵׁיהּ? בְּמֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה, מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה לָא שְׁכִיחַ.

3 תוספות על שבת פתח ↗

מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני - פירש רש"י טעמא משום דסתם הלואה ל' יום ולפי שהוא לזמן מרובה יותר משאלה אתי למיכתב וקשה לר"ת דסתם שאלה ל' יום כדאמר במנחות בהתכלת מנחות דף מד. טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית ואמרינן נמי התם הדר באכסני' בא"י והשוכר בית בחו"ל כל ל' יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב במזוזה אלמא דסתם שאלה ל' יום איתא ולהכי פטורה כל ל' יום דאמר שאולה היא אבל מכאן ואילך נראה כמו שלו ומיהו יכול לומר לרש"י לאו משום דאי מתבע ליה לדינא בתוך ל' יום שאין צריך להחזיר דודאי היה חייב להחזיר דעבידי אינשי דמשאלי פחות משלשים יום אבל טפי לא משאלי הלכך עד ל' יום אמרי אינשי שאולה היא ור"י פירש לנו דהיינו טעמא בשאלה לפי שהיא חוזרת בעין לא אתי למיכתב אבל לשון הלואה אינו חוזר בעין ואתי למיכתב ואע"ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ"מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב. מ"ר וכן פירש ה"ר פורת: אתקין רבא במחוזא דדרו בדוחקא כו' - ברוב ספרים אינו כתוב כאן ולא בפירוש רש"י ובריש המביא כדי יין ביצה דף ל. ושם נראה שהוא מקומו וזה לשון פירוש הקונטרס בביצה דדרו בדוחקא משוי שאדם יחיד נושא בחול על כתיפו בטורח אם בא לשאתו לצורך יום טוב ביו"ט כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו ביו"ט. בדיגלא עתר שקורין פורק"א כדרך נושאי מלח למכור מפני שצריך לשנות וכשמשנה ישנה להקל משאו ולא להרבות טורח ביו"ט ועתר זה נוח לשאת בו משא כבד וכשנושא בו חבית הנישאת בכתף ישנה להקל דדרו בדיגלא משוי חבית גדולה שרגילה לשאת בדיגלא לידרו באגרא ישאהו ביו"ט בב' בני אדם במוט על כתפים דהיינו נמי שינוי להקל דדרו באגרא במוט על כתפים לידרו ביו"ט אותו משוי באכפא במוט בידים משום שינוי ואפילו אינו להקל מ"מ שינוי הוא ואינו מרבה טורח בשינוי דדרו באכפא ניפרוס סודרא קל הוא ואינו מכביד ושינוי בעלמא הוא ולהצנע עד כאן לשונו ומשמע מתוך פירושו דכל אלה משוי אחד להם בשוה ואין זה נושא יותר אלא שנושא משאו בענין אחר ממה שהיה רגיל וזה דחקו שאם נפרש שכל אלו ממעטים משאם מאשר היו רגילים לשאת קשיא הא דאמר בסמוך מפשי בהילוכא משמע מפירושא דאגרא נושאים שני בני אדם שפיר במוט בשנים ויש בו משוי שני בני אדם שנושאים כל מה שרגילין לשאת בדיגלא ודיגלא היא משוי שני בני אדם כדמשמע בבבא מציעא בס"פ השוכר את האומנים בבא מציעא דף פג. וקשיא לר' דהתם משמע נמי דאגרא אין בו משוי לשני בני אדם דאמר התם דדרו באגרא ואיתבר משלם פלגא מ"ט נפיש לחד וזוטר לתרי ודמי לפשיעה ודמי לאונס בדיגלא משלם כולה משמע דלא הוי זוטר לתרי נראה דאגרא לשום אדם אינו נראה עובדא דחול כמו דיגלא ומשום הכי דדרו בדיגלא לידרו באגרא ואע"פ שמפיש בהילוכא יכול לשנות כיון שאינו נראה כל כך עובדא דחול והשתא אתי שפיר דדרו באגרא לידרו באכפא אע"פ שבוודאי מרבה במשאוי הוא בנושא בידים המוט מכשנושאו על כתיפו מ"מ כיון שאינו נראה עובדא דחול כמו אגרא יכול לעשות כעין שמצינו גבי בהמה מסוכנת דתנן בביצה דף כה. שחטה בשדה לא יביאנה במוט אלא מביאה בידו אברים אברים ותנן נמי דף כט: ושם בהמביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה אלא מביא הוא על כתפיו או לפניו אלמא הני אע"ג דמפשי בהילוכא כיון שאינו עושה כל כך כדרך שעושה בחול יש לו לשנות וההיא דבסמוך דמליין בחצבא זוטא ודמליין בחצבא רבה תרווייהו עובדא דחול ובענין שנושאים זה נושאים זה הלכך אין לו לשנות לא להקל ולא להכביד כדפי' טעמא ובההיא דלעיל בריש מפנין שבת דף קכז. לא שייכא עובדא דחול שאינו מטלטל אלא בבית מזוית לזוית. מ"ר. ובההיא דשחטה בשדה פירש בריש מפנין ג"ז שם בע"א וכמו שפירש כאן עיקר ועוד קשה לי לפי' הקונטרס דדרו באכפא אמאי ניפרוס סודרא עליה הוה ליה למימר לידרו באגרא כיון שאינו משנה להכביד יותר מאכפא כמו שמשמע נמי מתוך פירושו ולפירוש רבי אתי שפיר: ניפרוס סודרא עליה אתי למסחטיה - מכאן מייתי ר"ת ראיה דביין ושמן לא שייכא סחיטה לעיל בשלהי שמונה שרצים שבת דף קיא. בד"ה האי מסוכרייתא פירשתי: לא מספקין ולא מטפחין - לא כפי' הקונטרס משום דא"כ מאי איריא ביו"ט אפי' בחול המועד נמי אסור כדתנן במועד קטן פרק בתרא דף כח: נשים במועד מענות אבל לא מטפחות אלא נראה לרבי משום שמחה רגילין לספק ולטפח בהשמעת קול ואסור שמא יתקן כלי שיר כדמפרש בהמוצא תפילין עירובין דף קד.: וכן היה הלל אומר - כרבנן דפליגי עליה באיזהו נשך ב"מ ד' עה. וקי"ל: רבה אמר ניתנה ליתבע - הלכה כרבה לגבי רב יוסף: ורב אויא ורבה בר עולא מחמרי אנפשייהו כ"ה בס"א דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למיכתב. אע"פ שמזכיר לו לשון שאלה: דאיגלאי מילתא דבחול הויא - ורב יוסף לא מיירי אלא בשבת ויו"ט ודאי: והא אנן תנן אין נימנין כו' - פירש ה"ר פורת בשם רבינו שמואל דל"ג ליה חדא דמה שייך להקשות מנמנין של רשות לנמנין של מצוה ועוד דמפרש התם בביצה פרק אין צדין ביצה דף כז: מאי אין נמנין אין פוסקין דמים בתחילה לבהמה ביו"ט הרי אני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך לשליש ולרביע: מטילין חלשים על הקדשים ביו"ט - תימה דאמר בפרק ב' דקדושין דף נג. ושם דאין חולקין זבחים כנגד זבחים ומנחה כנגד מנחה ומפיק לה מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ועוד דפריך התם מוהצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים חולקין מאי חולקין חוטפין כו' ואומר רבי דאין מועלת בהם חלוקה וגורל שיהא ממונו לקדש בו את האשה ולהוציאו בדיינים אבל מ"מ מטילין היו חלשין לתת לכל א' חלקו פן יריבו ביחד כדכתיב הושע ד ועמך כמריבי כהן והא דמשני התם חולקין לאו דוקא אלא חוטפין ולא משני הכי משו' דחולקין משמע כופין לחלוק ע"כ מחמת שחוטפין אותן שאינן שלהם. מ"ר: בשטרי הדיוטות - פי' בקונט' של מקח וממכר ולעיל בפרק כל כתבי שבת דף קיז: ושם פירש איגרות השלוחות למצוא חפץ: ולמ"ד שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא - ולא מסיק אדעתיה גודא בשטרא לא מיחלף: אלא איכא בינייהו דכתיב אכותל ומתתאי - ולא ידענא אמאי נקט מתתאי כיון דס"ד דכ"ע אית להו דרבה: אילימא דכתיב מיכתב מ"ש הכא מ"ש הכא - פירוש תרוייהו יהא אסור שמא ימחוק: לעולם דכתב אכותל ומידלי ודקשיא לך דרבה דרבה תנאי היא - לפירוש הקונטרס צ"ל דהשתא דמוקי לה דכתיב אכותל ומידלי למ"ד שמא ימחוק איכא דאית ליה דרבה ולמ"ד שמא יקרא לית ליה דרבה והשתא מיבעיא לן למימר דבדרבה פליגי תנאי כי היכי דפליגי אמוראי דהכא וברייתא קמייתא מיתוקמא שפיר דכתיב מכתב אכותל ומידלי דכולהו אמוראי גודא בשטרא לא מיחלף וקשה לפירוש זה דהשתא לא הוה פלוגתייהו כדהוה מוקמת לה מעיקרא למאן דאמר שמא ימחוק לא חיישינן למאן דאמר שמא יקרא חיישי' וה"ר פורת פירש דאביי ורב ביבי תרוייהו לית להו דרבה דפליגי בכתב אכותל ומידלי למאן דאמר שמא ימחוק לא חיישינן כיון דמידלי ולית לן דרבה ולשמא יקרא נמי לא חייש קסבר גודא בשטרא לא מיחלף ולמ"ד שמא יקרא חייש דקסבר גודא בשטרא מיחלף ואביי לא הוה מוקי פלוגתייהו דרבי אחא ורבנן כרבה דא"כ ר' אחא ע"כ לית ליה דאביי דשרי בכותל אלמא קסבר גודא בשטרא לא מיחלף וא"כ כמאן סבירא ליה דאפילו רבנן לא פליגי עליה דר' אחא אלא משום דאית להו דרבה וגזרינן שמא ימחוק אלא הוה מפרש אביי דכ"ע לית להו דרבה ולא חיישינן לשמא ימחוק במידלי ובגודא בשטרא מיחלף פליגי והא דקאמר ש"מ דרבה תנאי היא הו"מ למימר ודאי לכ"ע לית להו דרבה כדמפרש לאביי אלא דלא מצי למוכח הא בהדיא ולהכי קאמר דתנאי היא וליכא לאקשויי לרבה והא לא מצי למימר דפליגי בחייק מיחק רבי אחא ורבנן ובגודא בשטרא מיחלף פליגי אבל כ"ע אית להו דרבה משום דסברא הוא כיון דחייק ואיתא נמי בכותל פשיטא דבהא לא הוי אמרי רבנן דגודא בשטרא מיחלף וצריך לאוקמא השתא ברייתא דלעיל דחייק מיחק למאן דסבר גודא בשטרא מיחלף וקשה קצת לפירוש זה דה"ל למימר דכ"ע לית להו דרבה ואביי ורב ביבי בגודא אי מיחלף בשטרא פליגי: ודיוקני עצמה אף בחול אסור - נראה דבשויה לשם עבודת גלולים אמר אבל לנוי מותר כדמשמע מבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא ע"ז דף נ. מכלל דאחריני הוו מסתכלי: בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום משקל ומשום מדה ומשום מנין - פירוש לפי שמקפידין זה על זה עוברין אפילו על מה שאין שאר בני אדם עוברין משום מדה כדאמרינן בביצה דף כט. יכול אדם לומר לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה פירוש כלי שמודדין בו אסור דדמי למקח וממכר והם כיון שהם מקפידים כל כלים הוי לגבייהו מדה לפי שמקפידין לידע שיעורו לשלם להם הכלי וכן משקל ששוקלים ומכוונים זה כנגד זה ביד ואמרינן בביצה אין משגיחין במאזנים ביום טוב ומשום מנין כדאמר בביצה דף כט: הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שאם היו נותנים מאה אגוזים בדינר ולקח כבר תשעים לא יאמר לו תן לי עשרים אגוזים שאתחייב לך עשרה אגוזים שנראה שעושה להשלים הדינר אבל יכול לומר לו תן לי כ' אגוזים סתם ובבני חבורה המקפידים אסור שיבא לידי איסור שיזכירו להשלים וכדברי בית הלל אף משום רבית דכשהם מחזירין זה לזה הם מקפידים מה ששוות יותר וקשה לפירוש זה דאם הלל לא איירי אלא במקפידין אם כן אמאי קאמר לעיל לימא מתניתין דלא כהלל והא הלל במקפידין איירי ומתניתין דלעיל אתי שפיר כוותיה דהא רישא באין מקפידין איירי דקתני שואל דאילו למקפידין אסרינן שאלה לפי מה שפירש' להכי נראה לפרש עוברין משום מדה ומשום משקל כלומר קרובין לבא לידי כך שיעברו משום מדה שע"י שמקפידין זה ע"ז ורגילין ליקח במדה זה מזה גם ביו"ט יעשו כך וגם כל בני אדם הוי אסורין בכלי של מדה כדאמר בביצה דף כט: ושם אבל למקפידין נותן הוא עצה שלא ישתתפו שקרובים הן לבא לידי איסור מדה וכן לידי איסור משקל מתוך שרגילים לשקול על ידי הקפדתן גם ביו"ט לא ירגישו עד שישקלו ולידי מנין כשישאל אחד מהן ס' אגוזים יאמר לו תן לי מ' להשלים ק' כמו שרגילין לעשות ומשום לווין ופורעין ביו"ט כדאמר לעיל דלשון הלואה אסור והם מתוך שמקפידים יזכירו לשון הלואה לפי שיאמר השואל אם אזכיר לו לשון שאלה משמע דהדרא בעיניה לכך אומר לשון הלואה וכדברי הלל אף משום רבית דכשלוין זה מזה כבר באין לידי רבית לפי שפעמים שזה משלם יותר שאע"פ שמקפיד הוא בוש הוא שלא ישלם כמו שהלוהו בשביל שההנהו וכיון שאינו מוחל הוי רבית אבל שאר בני אדם מחלי ולא הוי רבית והשתא מתני' איירי במקפידין דסתם שכנים שאינם חברים מקפידין ומ"מ דרך שאלה מותר ומה שדברו כאן על מקפידין לא אמרינן אלא גבי חבורה שרגילים לישאל זה מזה תדיר ואתי לידי איסור אבל שכנים שאינן תדירין כל כך לשאול זה מזה מותרים ואין לגזור בהם שמא יבאו לידי איסור ולהכי לא משני כי אמר מתני' דלא כהלל דמתניתין איירי כשאין מקפידין משום דסתמא דמתני' איירי במקפידין כדפרישית. מ"ר: מאי טעמא משום קוביא - היינו כרבי יהודה בשם רבי טרפון דאמר אין אחד מהן נזיר שלא נתנה נזירות אלא להפלאה וסבירא ליה דלא מחית אינש לספיקא ולית הלכתא הכי אלא כאידך דר' יהודה כדפסקינן בסנהדרין בפרק זה בורר סנהדרין דף כה. ושם. מ"ר: ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות - השתא משמע דוקא על התחום אבל בתוך התחום מחשיכין לשכור פועלי' ולהביא פירו' וקשה לרבי דבסוף פ' בכל מערבין עירובין דף ל"ח: תניא לא יהלך אדם לתוך שדהו לידע מה צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד ואומר רבי דהתם מינכרא מילתא דאינו מטייל אלא ליכנס למרחץ מיד אחר השבת שעל פתח מדינה רגילים להיות מרחצאות כדאמרי' בפ"ק דמגילה דף ו: ה' מאות מעלות עשן חוץ לחומה אבל הכא אין הוכחה כ"כ בתוך התחום המחשיך לשכור פועלים ולהביא פירות וכי האי גוונא משני התם. מ"ר: מה לי הוא ומה לי חבירו - ואם תאמר ונימא דחבירו היינו דאמר ליה שכור לי פועלים למחר וי"ל דא"כ מאי איריא חבירו אפי' הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר דעד כאן לא קאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר אלא משום דשאם יש בורגנין הולך הא לאו הכי לא: ורבי יהושע בן קרחה היא - יש מפרש דר"ע קרוי קרחה שהיה קרח כדתניא בפרק בתרא דבכורות דף נח. ושם אמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה ואומר שזה היה ר"ע והיה לו בן ששמו יהושע כדאמר בפרק קמא דשבועות א"ל ר' יהושע בנו של ר"ע לר"ע ואין נראה לר"ת דמה שקראו בן עזאי לר"ע קרח בבדיחותא בעלמא אין לנו לקרותו כן כל שעה דלשון גנות הוא שנא' עלה קרח עלה קרח מלכים ב ב׳:כ״ג ואמרינן נמי לקמן שבת דף קנב. אמר ליה ההוא צדוקי לר' יהושע בן קרחה מהכא לקרחינאה כמה הוי הרי שהיה מגנה אותו על שהיה קרח ועוד אמרי' במגילה פרק בתרא דף כח. שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה במה הארכת ימים כו' א"ל רבי ברכני א"ל יהי רצון שתגיע לחצי ימי ואי ר' יהושע בן קרחה בנו של ר"ע והא קיימא לן דלא נשא ר"ע בת כלבא שבוע עד שקיבל עליו לעסוק בתורה ואז היה בן מ' דתניא בסוף ספרי מ' שנה שימש ת"ח מ' שנה פירנס את ישראל וכל ימיו ק"כ שנים ואמרי' בקידושין פרק בתרא דף עב. עד שלא מת ר"ע נולד רבי ואפילו נולד ר' יהושע בשנה ראשונה שנשאה לא נשאר כי אם פ' שנים מר"ע ורבי יהושע בשעה שבירך את רבי היה בן ק"מ שנים לכל הפחות שבפחות מע' שנה לא היה מברכו ואז היה רבי לכל הפחות בן ס' וא"כ לא היה מברכו רק מי' שנים ועוד נראה שלא נשאה עד שעסק בי רב תרי סרי ותרי סרי שנין נמצא כשהיה רבי יהושע בן קרחה בן ק"מ היה רבי יותר מחצי ימיו לכך נראה לר"ת דלא ר"ע היה אלא איניש אחרינא היה ששמו קרחה וקרחה הוא שם אדם כמו קרח ונולד הרבה קודם ר' יהושע בנו של ר"ע. מ"ר: אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב - י"א דדווקא לחבירו אבל לנכרי אסור לפי שהוא עושה לדעת אותה אמירה ואינו נראה דהא שרינן ליה הכא משו' דדבור אסור והרהור מותר א"כ ל"ש נכרי ל"ש ישראל. מ"ר: ודיבור מי אסור - פי' מן התורה דהא מדשרינן דיבור של מצוה מכלל דמדאורייתא שרי: ואמר ר"א פוסקין צדקה לעניים בשבת - וא"ת מה צריך לאתויי הא ה"ל לאתויי מילתייהו דבית הלל בפי"ז בתוספתא דתני אין פוסקים צדקה אפי' להשיא יתום ויתומה ואין משדכין על התינוקות ליארס בו דברי בית שמאי ובית הלל מתירין וצ"ל דניחא ליה לאתויי מילתא דרבי אלעזר דמהתם לא הוה שמעינן פסיקת צדקה לעניים דהא לא שרי בית הלל אלא להשיא יתום ויתומה: לכרך פלוני אני הולך - תימה מאי איריא הוא אפילו לחבירו נמי יכול לומר לך לי לכרך פלוני למחר מהאי טעמא דקאמר מדשרי שמואל לקמן לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך אפילו בשבת כ"ש שיכול לומר שמור לי למחר ואין לפרש דשאני התם שהן בתחומו אבל אין יכול לומר לחבירו שמור לי פירות שחוץ לתחומך דנראה הוא שאפילו זה יכול לומר מכיון שמותר להחשיך וצ"ל דלא נקט שמואל דוקא לכרך פלוני אני הולך דהוא הדין לחבירו יכול לומר לך לי לכרך פלוני למחר: בשלמא קש במחובר משכחת לה - ה"נ הו"מ למימר מטעם מוקצה דהא אינו ראוי למאכל בהמה כדאמר לעיל שבת דף קמא הקש שע"ג המטה לא ינענענו כו' אלא רבותא קאמר דאפילו במחובר משכחת לה: במחובר משכחת לה - אומר רבי דלאו משום תלישה נקט לה דאע"ג שמחובר לארץ אין בו איסור תלישה כיון שיבש אינו יונק מן הארץ כדמוכח בחולין פרק העור והרוטב חולין דף קכז: ושם דאמר תאנים שצמקו באביהן מטמאין טומאת אוכלין והתולש ממנה בשבת חייב חטאת דווקא צמקו אבל יבשו לא וכן משמע בכל הסוגיא דיבשו הן ועוקציהן מטמא טומאת אוכלין ואין דינו כלל כמחובר והא דקאמר הכא במחובר משכחת לה היינו משום איסור ייפוי קרקע כדאמר לעיל התולש עולשין בשבת חייב חטאת בפרק הבונה לעיל שבת דף קג. והא דפריך בפרק המוציא תפילין עירובין דף ק: אאילן יבש הא קא נתרי פירי משמע שיש ביבש איסור תלישה אומר רבי דמיירי התם ביבשו הן ולא עוקציהן: בתיבנא סריא - והא דאמר לקמן פרק מי שהחשיך שבת דף קנה: מפרכין תבן ואספסתא לפני בהמה ומוקי לה בתבנא סריא משמע דחזי לבהמה אומר רבי דמיירי כגון דלא סרי' כולי האי: אלא מת מאי ניהו להביא לו ארון ותכריכין - תימה אמאי לא קאמר למיגז ליה אסא שהיו רגילין להביא אסא למת כדאשכחן בנדה דף לז. דשוור אסא מערסא לערסא וי"ל ע"כ צ"ל ארון ותכריכין כדקתני במתני' בהדיא. מ"ר: אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו - מתוך פירוש הקונטרס משמע לשמור חוץ לתחום וכן משמע פשט המשנה וקשה לרבי מהא דאמר שמואל בגמ' מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר ופריך תנן אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים כו' והשתא מתניתין גופיה תיקשי ליה דמוכחא מילתא כוותיה דשמואל מדקתני בסיפא כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו יכול אני להחשיך עליו וקא מפרש בגמ' דמה שמותר לומר מותר להחשיך וא"כ מדשרינן להחשיך לשמור חוץ לתחום אלמא שרי למימר חוץ לתחום אני הולך למחר דהא בהא תליא והיינו כשמואל ואיני יודע מאי קשיא דאי לאו דשמואל מתני' אתיא שפיר דה"א אין לך דבר שלא יהא מותר לאדם לומר על עצמו ואפי' אשכור פועלים למחר או אבנה בנין זה יכול לומר בשבת דהוה אמינא דווקא לחבירו אסור לומר שכור לי פועלים למחר דמהני אמירתו אבל על עצמו יכול לומר כל מה שירצה דלא מהני אמירתו וכי תלי אבא שאול ההחשכה ה"מ באמירה לחבירו דיש אסורה ויש מותרת אבל אם איתא לדשמואל פריך שפיר דאסר כל אמירות אפילו על עצמו אלא דווקא לכרך פלוני אני הולך למחר משום טעמא דשאם יש שם בורגנין הולך והשתא פריך כיון דאי לאו האי טעמא הוה אסרת ליה אלא משום האי טעמא דווקא שרית ליה א"כ מתני' נמי תשתרי להביא פירות שאם יש מחיצות מביא. נ"ל: האי כל שאני רשאי בחשיכתו רשאי אני באמירתו מיבעי ליה - תימה הא דכי פריך לעיל האי כל שאיני רשאי באמירתו איני רשאי בחשיכתו מיבעי ליה מכלל דאי הוה תנן הכי הוה אתי שפיר אע"ג דתלי חשיכה באמירה וי"ל התם שאני דלא הוה תלי תניא בדלא תניא דאמירה נמי תנינא לעיל לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים אבל השתא תלי תניא בדלא תניא דהיתר אמירה לא תניא אבל היתר החשכה תניא: לעולם אסיפא קאי דאמר רב יהודה אמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך - אע"פ שהוא אינו יכול לילך לשומרן יכול לומר לחבירו לשמרן ומתניתין הכי קאמר כל שאני זכאי באמירתו כגון לפקח על עסקי כלה ועל עסקי מת ויכול לומר לחבירו לעשות למחר רשאי אני להחשיך עליו וכ"ש מה שאני זכאי לומר לעשות היום כמו שמור לי פירות שבתחומך אע"פ שאיני רשאי לילך שם היום דמותר להחשיך עליו: אין מחשיכין על התחום להביא בהמה - יש ספרים דגרסי מחשיכים לפי שאם יש שם בורגנים הולך ומביאה ובתוספתא גרס אין מחשיכין וי"ל דאיירי בבהמה שאינה יכולה לבא ברגליה כגון טלה קטן אא"כ ישאוהו בכתף שאפילו יש מחיצות אינו רשאי להביא דאסור לטלטל בעלי חיים שהם מוקצים: נכרי שהביא חלילים בשבת לא יספוד בהן ישראל - לא כפי' הקונטרס שפירש עולמית מדפריך בגמרא גבי עשה נכרי ארון וחפר לו קבר יקבר בו ישראל אמאי הכא נמי נימא ימתין בכדי שיעשו ואמאי קאמר נמי אי לאו דקאי אחלילים על כן נראה דלא יספוד בהן ישראל היינו עד כדי שיבואו דסתם חלילים אין מביאין אותן לשם אדם אחד אלא לשם כמה בני אדם: אא"כ באו ממקום קרוב - תימה לרבי מה מהני שבאו ממקום קרוב הלא הביאם דרך רה"ר ומה לי ארון וקבר שנעשו בשבת ומה לי חלילים שהובאו דרך רה"ר וי"ל דהביא ממקום קרוב לא מהני כל כך הבאתו: דיקא מתניתין כוותיה דשמואל כו' יקבר בו ישראל אלמא מספיקא שרי - תימה היכי מוכיחנא מינה דמספיקא שרי והא מוקמ' לה בעומד באיסרטיא דודאי לצורך נכרי נעשה מיהו אומר רבי דל"ג ליה להא דקתני עשו לו ארון כו' ול"ג נמי בסמוך ת"כ גם בפי' הקונט' ל"ג אלא ה"ג דיקא נמי ממתני' עיר שישראל ונכרים דרים בה כו' ומשנה היא במסכת מכשירין פ"ב משנה ה ר' יהודה אומר אם יש בה רשות רוחץ בה מיד אלמא תלינן להתיר כמו כן גבי חלילין יש לתלות בהיתר ולומר חוץ לחומה לנו. מ"ר: עד שיסתם הגולל - בכל מקום מפרש רש"י דגולל הוא כיסוי ארונו של מת ודופק דף שנתון מצידו ונקרא דופק על שם שהמת דופק שם כמו חתיכה גופה תיהוי סימן אי דאדפקא אי דאטמא בפרק אלו מציאות ב"מ דף כג: שנקרא דופק לפי שהנשימה דופקת ואין נראה לר"ת מדאמר בברכות פרק מי שמתו ברכות דף יט: ושם מדלגים היינו ע"ג ארונות לקראת מלכי אומות העולם ואי ארון היינו גולל ודופק היאך היו מדלגין עליו והלא גולל ודופק מטמאין באהל כדאמר בחולין בפרק העור והרוטב חולין דף קכו: גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא ועוד דאמר בעירובין דף טו: כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא גולל לקבר ולא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ואי כפי' הקונט' וכי דרך לעשות כיסוי ארון מבעלי חיים ועוד בפרק בהמה המקשה חולין עב. מרבינן דופק דמטמא מדכתיב על פני השדה ולפי' הקונטרס הוא מונח בקרקע דהיינו ארון ולא על פני השדה ועוד דתנן במס' אהלות בפ"ב משנה ד דופק דופקים טהור ואי כפירוש הקונטרס וכי דרך להניח שני קרשים מימין המת ופירש ר"ת דגולל היינו אבן גדולה שעל ארונו של מת שקורין מצבה וגוללין אותה שם הקרובי' לסימן ולשון גולל נופל באבן כדכתיב בראשית כ״ט:ג׳ וגללו את האבן וגולל אבן אליו תשוב משלי כ״ו:כ״ז ודופק הם שתי אבני' שנותנין אחת לראשו ואחת לרגליו לציון ופעמים שעדיין האבן אינה מוכנת לשום שם נותנין שם בהמה או שום דבר לסימן עד שימצאו אבן והיינו דתנן בעירובין דף טו. דדבר שיש בו רוח חיים אין עושין כו' ובההיא דמדלגין היינו ע"ג ארונות שלא היה שם לא גולל ולא דופק ומחמת המת לא היינו מיטמאים כדמפרש התם שהיה ברוב ארונות חלל טפח ומרבי נמי שפיר גולל ודופק מעל פני השדה והא דקאמר דופק דופקים פעמים שמניחים הגולל ע"ג שתי אבנים ועוד מניחין לראש הגולל אבן אחת ולסופו אבן אחרת ולא תקשה לר' יהושע דאמר בפרק קמא דכתובות דף ד: ושם מאימתי חל אבילות משיסתם הגולל במקום שאין גולל מתי חל די"ל מכי אהדרי אפייהו מקברא כדאמר במו"ק ד' כב. בהנהו דלא אזלי בתר שכבא מנו מכי אהדרי אפייהו ויש דוחין ראיה של ר"ת דמאי דמייתי ראיה מדמדלגין היינו אף על פי שהגולל מטמא באהל מ"מ יכולין היינו לדלג ולטמא עצמנו בגולל דהא תניא כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליו וגולל ודופק אין הנזיר מגלח עלייהו כדתנן במסכת נזיר פרק כ"ג דף נד. ואמר ר"ת דמשבשתא ההיא דמסכת שמחות דהא הש"ס ערוך דרביעית דם אין הנזיר מגלח עליו כדתנן התם בנזיר וכהן מוזהר ואם הברייתא בהש"ס הוה פריך עלה ומשבש לה כדאשכחינן בכמה דוכתין דמשבש להו ואפילו הויא מתרצתא אכתי היאך מדלגין הלא מחמת המת היו מיטמאים והגולל ודופק לא היו חוצצין ומה שהביא ראיה מעירובין יש דוחין דאע"פ שאין רגילות לעשות כסוי ארון מבעלי חיים כמה דברים אשכחן דלא שכיחי ומיירי בהו הש"ס להראות לנו הדין ודרוש וקבל שכר כדאמרי' בבהמה המקשה חולין דף ט. בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה מהו ואף על פי שזה לא יהיה לעולם ועוד מקשינן לפירוש ר"ת מדתני בהדיא בתוספתא דאהלות בפרק אמר רבי יהודה שתי אבנים גדולות שעשאן גולל לקבר המאהיל על גבי שתיהן טמא ניטלה אחת מהן המאהיל על גבי שנייה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא ומה דרך שתצא שייך לפירוש ר"ת ובערוך פירש בענין אחר בערך גלל וכפירושו יתכן מה שבתוספתא: ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת - אף על פי כן כשהיא רוצה היא יורדת כי ההיא דלעיל דרבי אחי בר יאשיה וכההיא מעשה דר' בנאה דחזקת הבתים ב"ב דף נח. ושם דהוה מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אבינו אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי אבבא אמר ליה מאי קא עביד אברהם כו' אמר ליה ניעול וניתי כו' אע"פ שנשמתו היתה גנוזה מתחת כסא הכבוד. מ"ר:

« רש"ש על בבא מציעא ל״ג ע״ב רש"ש על בבא מציעא ל״ה ע״א »