רש"ש על בבא מציעא ל״ה

1 גמרא ואם איתא לדר"ה כו'. יש מקשים לדעת הרמב"ם ברפ"ו מהל' שאלה שבדבר המצוי בשוק מודה ר"ה דא"צ לישבע שא"ב מאי מקשה דלמא מיירי במצוי והבל הוא דהכא כיון שיש הכחשה ביניהם בשווי החפץ ובסיפא דרישא צריך הלוה לישבע וברישא דסיפא מפסיד לגמרי ודאי דצריך לישבע שא"ב לר"ה וכן בסיפא דסיפא מפסיד רק שהמלוה צריך לישבע ונ"ל דאפי' ברישא דרישא דאינו מפסיד כלום וגם אינו נשבע קודם תקנת היסת מ"מ יכול לומר לא ניחא לי דניפוק עלי קלא דאיני משלם וכן מתבאר בפי' הרמב"ם שם בשבועות למדקדק יפה בדבריו ז"ל:

2 גמ' שם אר"א אמריתא כו' אמר לי כו'. מהתוס' בשבועות שם משמע דל"ג תיבות א"ל ועמש"כ לקמן צב ע"ד המהרש"א שם:

3 גמ' שם ונהמני' כו' נמי בהא כמה היה שוה. לכאורה מ"ד בהא דא"ב הלוה א"י שפיר א"ל דמאמינו אבל בשוויה איך יאמינהו כיון שאומר היפך הידוע לו וי"ל דהכי פריך כיון דמחזיקו לנאמן ה"ל להאמינו נמי ולתלות טעות או שכחה בעצמו וא"ת דברי לו שלא טעה ולא שכח א"כ כיון דחזי ליה דמשקר ומעיז כש"כ שלא יאמינהו באמרו שא"ב שאין בה גם העזה אולם פרכת ונהמני' מלוה ללוה א"א ליישב בכה"ג וצ"ע:

4 גמ' שם התם כו' הכא אטרחי' לב"ד. משמע דבלא אטרחי' אע"ג דבטעות הויא כדמסיק שבחא דיוקרא דנפקד הוה ועי' בש"ך סי' רצ"ה סק"ו ודברי מהר"ם בגליון הרי"ף אות ג' תמוהים בזה ע"ש:

5 גמ' שם פשיטא כו' ואזל איהו ושמה לבע"ח דידי' כו'. לשון ואזל ושמה ל"ד דזהו כמו זבנה לחד מ"ד לקמן ועי' בש"ך סי' ק"ג סקט"ז אלא דר"ל דב"ד שמוה ואנכי מסתפק אי הדר מבע"ח שני לראשון אם לוה הראשון אינו חפץ או אין ידו משגת לפדות:

6 במשנה השוכר כו' והשאילה לאחר כו'. נ"ל מדשביק תנא פקדון דאיירי ברישא ולא תני המפקיד אצל שומר חנם והוא מסרה לש"ש ונגנבה או שנאבדה וכמו בפלוגתת רב וריו"ח לקמן שומר שמסר לשומר כו' משמע דדוקא בשוכר הוא דפליג ת"ק דשכירות ביומי' מכירה היא לקמן נו ב והוא כמו מכירה על תנאי שיחזירנה אחר כלות משך השכירות או שתמות ולס"ד דרב אידי שישבע ג"כ וזהו כוונת הגמרא דקני בשבועה או במיתה ר"ל למפרע דאלת"ה איזה קנין הוא מיתה או שבועה ועוד מאי יקנה אז כיון דאיננה שמתה ונ"ל ראיה עוד מהא דפ' השואל שהביאו התוס' דלרבנן בעלה פטור משום שהיא עמו במלאכתו וכ"כ התוס' לקמן בסה"ע והא קי"ל שם דאם לא היה עמו בשעת שאלה אף שהיה עמו בשעת האונס אינו כלום והא בשעה שנעשה הבעל שואל או שוכר היא עדיין לא נעשית בעליה אלא ע"כ דלמפרע הוא דנקנית לה ויש לדון בזה אבל לשומר לא נקנית הפרה מעולם ונ"מ אף לדידן דפסקינן כר' יוסי היכא דהמפקיד היה שם שכ' התוס' דמודה ר"י וכ"מ לי מפרש"י לקמן לו ד"ה ולא מיבעיא שכ' דפטור מן האונסים ולא נקיט רבותא טפי דהיינו גניבה ואבידה ע"כ דס"ל דבזה היה השומר הב' משלם לבעלים אך י"ל דפי' אליבא דר' יוסי דהל' כוותיה:

7 רש"י במשנה ד"ה שמתה. ופטור כו'. כצ"ל בו':

8 רש"י ד"ה בשבועה. שהוא כו'. עי' בתויו"ט וברל"צ ודברי התו"ח תמוהים בזה ע"ש:

9 רש"י ד"ה כיצד. חזר ראובן כו' ואם היתה מתה אצל ראובן כו' ופרה אחרת כו' עשרה ימים להשלים המאה. עי' מהרש"א ול"נ דשמעון א"ח לשלם אם מתה עד תשלום ימי שאילתו כי יאמר גם אם היתה חיה לא הייתי מחזירה לך עד אותו הזמן וא"ח רק לתת לו פרה א' להשתמש בה שמונים יום משך ימי שכירותו בפעם הב' ובכלות הפ"י יחזירנה לשמעון ובעוד עשרה ימים כשיכלו ימי השאלה אז מחוייב לשלם לו אחת לחלוטין והראשונה יתננה לו עוד הפעם להשלים עשרה ימים למאה וכן כשחזר ושאלה לע' יום ומתה אצלו לאחר כלות ע' יום חייב שמעון לשלם לו אחת ולתת לו אחת להשתמש בה עשרה ימים להשלים הפ' ואח"כ תוחזר לו ובעוד עשרה ימים שתכלה זמן שאילתו הראשונה יתחייב שמעון לשלם לו עוד פרה א' ואותה שהוחזרה לו יתננה לו עוד הפעם על עשרה ימים לתשלום המאה:

10 תד"ה אגרה פ'. ואי הדר שאלה ע' יום כו' ודשכירות ק' יום. מש"כ מהר"ם בביאור גיר' למ"ד יום דהיינו כו' וכ' יום להשלמת הצ' יום כו' נראה דל"ד שהרי מה ששכרה לצ' יום אינו אלא שקנה זכותו שהיה לו בה והל"י אינם אלא לתשלום שכירות דהק' יום: