נימוקי יוסף על יבמות ט׳

1 מחקה . אם תזנה מחקה ליה לזמן ותאמר קודם קדושין היה זנות זה:

2 שלא תזנה ומחפה עליה שמא יהא נשוי בת אחותו ותזנה תחתיו ויראה עדים שממשמשין ובאין ויחוס עליה ויגרשנה ויאמר קודם זנות שאתם אומרים נתגרשה:

3 לינחיה גבי עדים. מאי מהני אי דכירי אימת הוו קדושין אפילו אינו כתוב בשטר מצו לאסהודי אלא להכי אמר דמהני דזימנין דלא דכירי וחזו מכתבא ואתו ומסהדי האי לאו עדות הוא דרחמנא אמר על פי שנים עדים ולא שיעידו מכתבם ובעלמא דרשינן באנפא אחרינא למעוטי שלא ישלחו עדותם באגרת כדפירש רש"י ז"ל בפירוש החומש ותרוייהו שמעינן מקרא והא דחיישי הכא שמא יעידו ע"פ כתבם היינו כגון שלא יזכרו הענין כלל מעצמם ואפילו על ידי כתב דאי לא הא אמרינן בכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים לפי מה שפירש שם הרי"ף ז"ל והקשו הגאונים ז"ל אי לא דכירי למה להו לאסהודי מפי כתבם יוציאו השטר לב"ד ויעידו על כתב ידם ותו לא בעינן ותירץ הרי"ף ז"ל דשאני הכא דכיון דשטרא לא נפיק מתותי ידי דסהדי כמה דלא מסהדי בה דמי ולא גמרינן מיניה דהוה ליה ככותב עדותו בפנקס דהא אי בעו כבשי ליה לשטרא ולא מסהדי הלכך אי מדכרי לה לסהדותא ומסהדי בה השתא על פה הוי עדות ואי לא לא הוי עדות אבל שטרא דנפיק מתותי ידי בעל דין לא אמרי' ביה מפי כתבם הוא דהא מעידנא דחתמי בשטרא ויהבי ליה למריה לא יכלי למהדר בהו והוה להו כמו שנחקרה עדותן בב"ד דאמר רשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין הילכך מפיהם קרינן ביה ולא מפי כתבם הוא ומהאי טעמא מקיימים ליה לשטרא בחתימות ידי סהדי ולא איכפת לן אי מדכרי ליה לסהדותא אי לא מדכרי ועוד הרי מקרא מלא כתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים למימרא דכה"ג עדות מעליא וכמפיהם הוא ולא מפי כתבם ולטעמו ז"ל שחילק בין כדנפיק מתותי ידי בעל דין או מתותי ידי דסהדי הקשו עליו דהכא לידא דאתתא או שלוחא מטא ועוד דא"כ אמאי לא מקרעינן כמה שטרי שהעדים חתומים ואינם מספיקים ליתנו לבעל דבר עד ששוכחין עיקר הדבר וי"ל דשאני הכא דכיון דלא חזי למתביה לבעל דבר להיות בידו לראיה לא חשיב שטר לראיה כלל אלא דהוי שטר מקנה בעלמא להתקדש בו וכן תירץ הרמב"ן ז"ל בספר הזכות:

4 להצלה דידה. זמן דגט להצלה דידה קא אתי וליכא למיחש דלמא מחקה ליה דכי אתו סהדי דזנתה אי לא מייתא שטרא דאיגרשה מקמי הכי מוקמינן לה בחזקת א"א ומיהו אי לא תקון רבנן זמן הוה מצי לחפויי עלה ומספקא לא קטלינן לה אבל השתא דתקון רבנן אי לא מייתא שטרא דאגרשא מקמי הכי מוקמי' לה בחזקתה וקטלי' לה כך פרש"י ז"ל והקשו עליו ז"ל דמשום פסולא דתקנתא דרבנן לא קטלי' לה וכ"ש שאינו פסול אלא כשר כדאמרינן פרק המביא תניין דף יז: גזייה לזמן ויהביה נהליה מה הועילו חכמים בתקנתם ופרקינן לרמאי לא חיישינן אלמא דאי גזייה כשר לפיכך פירשו דלהצלה דידה קא אתי דצריך הוא לה לאפוקה מחזקת אשת איש וסברה דקטלינן לה אי מחקה ליה דלאו דינא גמירי נשי אבל בקדושין הוי איפכא דלחובה דידה קא אתי זמן וכדי דמוקי לה בחזקת פנויה מחקה ליה:

5 מתני' ומת. גם השני אחר שעשה בה מאמר הרי יש עליה זיקת ב' יבמין דכ"ז שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עליה ונתוספה עליה זיקת מאמרו הרי כשמת נותרו עליה זיקת שניהם ואילו כנסה הוה פקעה זיקה דקמא וכי מיית לא הוה עלה אלא זיקת שני והוה להו שתי יבמות הבאות מבית אחד שאחת שיבם או חלץ פוטרת חברתה א"נ אי לא עביד בה מאמר לא הוי עלה אלא זיקת ראשון והוו להו ב' יבמות הבאות משני בתים דשתיהן מותרות ליבם או לחלוץ:

6 מיבם לאיזו שירצה. כדקתני טעמא בפרק שני בגמרא בברייתא דף יט. אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל דס"ל לרבי שמעון דמאמר או קונה קנין גמור או אינו קונה כלל הילכך אם מאמר לא קנה אשת שני הוא בועל ואם אינו קונה אשת ראשון הוא בועל:

7 וחולץ לשניה. דלא מיפטרה בביאת חברתה דדילמא מאמר לא קני והוו להו ב' יבמות משני בתים ויבומי תרוייהו נמי לא דילמא מאמר קני והוו להו ב' יבמות מבית אחד:

8 גמ' חליצה נמי לא. לרבנן פריך:

9 אלא מדרבנן. דמדאורייתא מאמר לא קני והוו להו ב' יבמות משני בתים ותרוייהו מצי ליבומי ורבנן הוא דגזור שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית א' מתיבמות:

10 מקצתו חלוץ. ואתי למימר בשתי יבמות מבית א' חדא מיבמה וחדא חלצה:

11 ויאמרו. דהא בחליצה זו אין איסור עד שיאמרו שעשינו חליצה בכדי וכיון דכן משום הא לית לן לבטולי מצות יבום:

12 דילמא חליץ. ולפום דעתייהו שסבורים שב' יבמות אלו מבית א' הם אתו למשרי הכי כשהם מבית אחד וקם ליה באשר לא יבנה:

13 והא דקי"ל בזיקת שני יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה לאו דוקא היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה אלא אפילו היכא דליכא צרה כדאמר רבא בפרק האשה. הרי"ף ז"ל:

14 אמר רבא נתן גט למאמרו. אמתניתין קאי שאם נתן זה העושה מאמר גט למאמרו ולא לזיקתו וכגון שפירש כן בפירוש כדאמר בסמוך ואחר שנתן הגט מת הותרה אשתו הראשונה שהיא צרתה להתיבם לג' דמאמר דעבד הא שקליה שסלק אותו בגט שהגט סלק המאמר נמצא דלאו צרות נינהו ולא מחזו כבאות מבית א' הילכך לא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד חדא חלצה וחדא מיבמה דהכא לאו מבית א' מחזו אבל היא אסורה ולא משום דקם ליה בלא יבנה לפסלה על שאר אחין דכיון שלא נתן גט אלא למאמרו נשארה זיקה ראשונה במקומה וכשם שהיתה מותרת לאחין קודם שעשה זה מאמר מותרת עכשיו שנסתלק המאמר אלא גזרינן דילמא אתי לאחלופי בבעלת הגט כלומר שנתן גט סתם וכ"ש אי פריש דיהב הגט גם לזיקתו דההיא ודאי מידחיא ואסורה על כל האחין ובלישנא בתרא אמרינן דאפי' היא עצמה הותרה ולא גזרינן בה אטו בעלת גט דעלמא ומיהו לאחין דוקא הוא דהותרה אבל למי שנתן הגט ודאי אסיר' ליה כיון דעביד בה מעשה כל דהו מידי דהוה אממאנת ביבם דלדידיה אסורה מדרבנן ולאחין שריא. פי' אחר הותרה צרתה דקאמר היינו כגון שהיו לראובן שתי נשים וכשמת ראובן עשה שמעון מאמר באחת מהן וחזר ונתן לה גט למאמרו בפי' שאילו נתן גט סתם וכל שכן אם פירש גם לזיקתו נאסרו שתי נשי ראובן עליו ועל כל האחין אבל עכשיו שנתן גט למאמרו הותרה השניה ובלישנא בתרא אפי' היא עצמה הותרה דמאי דעבד שקליה:

15 מתני' שני אחין נשואים. כבר פרישנא לעיל:

16 החליפו של זה בזה. החליפו נשותיהן בשוגג ולא במזיד כדאיתא בגמרא ומש"ה אמרינן בגמרא דחייבין שש עשרה חטאות לכל אחת ד' משום אשת איש ואשת אח ואם אחיות הן משום אחות אשה ואם נדה היא אף משום נדה נמצא שהם ט"ז ד' חטאות לכל אשה וארבע לכל איש והאנשים ב' וכן הנשים שתים הן שהכרת על הנשים קאי כמו לאנשים דעל שניהם הוא אומר ונכרתו הנפשות העושות וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת והאי תנא סבירא ליה דאיסור חל על איסור בין ע"י כולל בין ע"י מוסיף בין ע"י בת אחת דמתניתין איסור בת אחת ואיסור כולל ואיסור מוסיף איכא איסור בת אחת בשעה שקידש ראובן את רחל נאסרה על שמעון משום אשת איש ומשום אשת אח ביחד איסור כולל הוא כשחזר שמעון וקדש את לאה מגו דאסרי ליה הנך קידושין בכולהו שאר אחוותא שהן אסורות משום אחות אשה אסרינן לה נמי משום אחות אשה להך ואיסור כולל הוא זה שבאיסור האחרון כולל דברים שהיו מותרים עם הדברים אלו שאוסר עליו כגון שקדש זה אחיו אשה וחזר הוא וקדש אחותה נאסרה עליו אשת אחיו משום אחות אשה בכולל שהיו לאשתו זו קרובות אחרות שנאסרו לו בקידושין של אשתו ונכללה בכללן אף אשת אחיו שהיתה אסורה עליו קודם לכן משום אשת אח וכן נבלה ערב יוה"כ דכי אתא יוה"כ חל איסור יום הכפורים על הנבילה בכלל שחל על השחוטה וכן כל כיוצא בזה איסור מוסיף הוא שיש תוספת איסור לגבי הנאסר הראשון כמו שמתחלה היה איסור אכילה ולבסוף איתוסף איסור הנאה א"נ שיש באיסור שני תוספת איסור לאחרים שהיו מותרין באיסור ראשון כגון אחות אשתו שנעשה אשת אח דמעיקרא הוה אסורה לדידיה והשתא אסורה לכ"ע ומגו דחייל איסור על שאר בני אדם חל עליו:

17 שמא מעוברות הן. ולאחר ג' חדשים מותרות לחזור כל אחת לבעלה אע"פ שגדולות הן לפי שאונס בישראל מישרא שרי דכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת וכיון שהוחלפו בשוגג אין לך אונס גדול מזה:

18 ואם היו כהנות. לא מיבעיא נשי כהני דאסירן למיכל בתרומה דאשת כהן אפילו באונס כאן דף נו: פסולה מן הכהונה ממעוטא דוהיא לא נתפשה הא אשת כהן אפי' נתפשה אסורה אלא אשת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה וזרע אין לה דכתיב ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל פסולה לאכול ואינה חוזרת לבית אביה שהרי נתחללה בביאה כדילפינן פרק ארבע מיתות דף נא: וכאן דף סח.:

19 גמ' החליפו. משמע שנתכוונו לכך:

20 הוחלפו. עצמן בשוגג: