נימוקי יוסף על יבמות מ׳

1 ראש החוטם. הוא במקום שמתחיל הדד לשפע לצד העוקץ ובאותו שפוע יש חריצין כמו פצולין:

2 משתקיף עטרה. שגדל העוקץ ועב ומוקף עטרה:

3 משיתמעך הכף. מלמטה הוא על בית הרחם גבוה כמו תפוח וכנגדן מלמעלה בדדין:

4 הלכה כדברי כולן להחמיר. שאם הביאה אחד מן הסימנין האלו מחזקינן לה להחמיר כבוגרת שאם קדשה עצמה בחיי אביה קידושיה קדושין וצריכה גט ואם קדשה אביה לאחר שלא לדעתה צריכה ממנו גט עד שתביא כולן וגם אין אביה מפר נדריה משהביאה אחד מהן וליכא לפרש לענין מיאון וחליצה דסימנין הללו בבוגרת נאמרו ובימי נערות היא גדולה למיאון ולחליצה שהרי הביאה שתי שערות:

5 מתני' יביאו ראיה. קרוביה אם רוצים שתצא לשוק בלא חליצה בטענה שאומרים שהיא אילונית יביאו ראיה שהיא בת כ' ולא הביאה שתי שערות וחשבינן לה גדולה ופטורה מיבום וחליצה דכתיב אשר תלד פרט לאילונית וכן הסריס אינו בר הקמת שם:

6 גמ' אחד בן ט' וכו'. שניהם דין אחד להם והם קטנים וביאתן כמאמר הגדול אלמא בן כ' שלא הביא סימנין עדיין חשבינן ליה קטן ולא אמרינן גדול הוא ומה שלא הביא שתי שערות מפני שהוא סריס וצריכה להמתין עד שיגדיל. ומשני מתני' דחשיב ליה לבן כ' שלא הביא שערות גדול. שנולדו בו סימני סריס. המפורשים בפרק הערל דף פ: שאין בשרו מעלה הבל כשרוחץ בצונן ובשרו מחליק ושערו לקוי ואינו עושה כיפה וכו' אבל לא נולדו בו סימני סריס אפי' בן כ' עדיין קטן הוא:

7 עד רוב שנותיו. דהיינו עד ל"ו שנה דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה:

8 כי אתו לקמיה דרבי חייא. בן כ' שלא הביא שתי שערות:

9 ואי בריא. שמן:

10 מעת לעת. חשבינן השנים ולא כמנין שנות עולם שיהא יום אחד של כ' חשוב שנה:

11 דתנן תנן. כגון בן ט' שנים ויום אחד ובת שלש שנים ויום אחד:

12 דלא תנן. דהיינו בת כ' ובן עשרים דמתני' דהתם לא בעי שלמים אלא משנכנסו יום אחד בשנת עשרים או לאידך שלשים יום והביאו סימני סריס לא חולצין ולא מיבמין:

13 מתני' בא סימן התחתון. היינו שתי שערות:

14 העליון. בוחל שהוא בדדין:

15 או חולצת. דחשיבה גדולה דאתחתון סמכינן והוא עיקר אף על פי שאי אפשר לרבנן דהא ודאי מדאתא עליון תחתון נמי אתא אלא שנשרו:

16 לא חולצת. דקטנה היא וכו' דרבי מאיר לטעמיה דאמראפשר לעליון שיבא קודם לתחתון קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דחייש למעוטא ושמא תמצא איילונית או סריס ואין כאן מצות ייבום:

17 גמ' והלא בא. כלומר הרי אנו רואין שגדלו דדין ולא גדלו שערות:

18 בא לרבי מאיר דכיון דאמר ר' מאיר אינה חולצת דקטנה היא מכלל דסבירא ליה דאפשר לעליון לבא קודם תחתון אבל רבנן סברי דלא אפשר ובודאי בא התחתון ונשרו:

19 ונתני בא עליון וכו' עד וחכמים אומרים חולצת. ולא ניתני אע"פ שא"א ואנא ידענא דטעמא דרבנן משום דלא אפשר הוא דודאי רבנן לא הוה מחשבי לה גדולה אם לא דאמרינן כבר בא התחתון ונשרו דודאי הוא עיקר ועליה סמכינן:

20 דחייש למעוטא. שמא זאת ממעוטא דאתי עליון ברישא ועדיין קטנה היא ורבנן לטעמייהו דאזלי בתר רובא וכיון דטעמייהו משום רובא ה"מ בסתמא כלומר הא דרבנן חשבי לה גדולה בביאת עליון ה"מ היכא דלא בדקן משום דאזלינן בתר רובא אבל אי בדקן תחתון ולא אשכחן אימא דמודו דמיעוט היא זו וקטנה היא ולא תחלוץ קמ"ל דסברי רבנן א"א ואע"ג דלא אשכחן אמרינן ודאי נשרו:

21 אתחתון סמכינן. להיות גדולה כדתנן סתמא בבא סימן התחתון כו':

22 תנו רבנן. נבדקות על פי נשים. כלומר נשים יראות חטא דקים לן בהו דלא משקרי דא"א ע"י אנשים משום דרכיה דרכי נועם:

23 רבי יהודה אומר לפני הפרק וכו'. בסמוך מפרש:

24 שאין משיאין ספקות וכו'. לומר גדולה היא בתוך הפרק שתחלוץ דסבירא ליה לרבי יהודה בהביאה שתי שערות בתוך הפרק כלאחר הפרק דהוא סימן הילכך לא מהימני נשים כדאיתא לקמן:

25 רבי שמעון אומר. כדמפרש ואזיל:

26 בעיא בדיקה. דאי אמרי הביא שערות השתא ומשתכחי בה הנהו גופיה לאחר הפרק שומא נינהו ולהא מהניא בדיקתן כלומר דמספקינן לה בקטנה שלא תחלוץ כך פירש"י וה"ה דמספקא ליה בגדולה שלא תמאן כן דקדקו התוס' בלשון רש"י וכתבו שהדין עמו ע"ש בגדולה שלא תמאן:

27 כלאחר הפרק. כלומר להכי לא מהימנא דקסבר רבי יהודה הביאה סימנין תוך הפרק גדולה היא ואתי להתיר על פי נשים אם אומרות הביאה תוך הפרק דלא כהלכתא דאף על פי שנאמנות אחר הפרק התם הוא דאיכא חזקה דרבא:

28 כלפני הפרק. ושומא נינהו הילכך לאו עלייהו סמכינן דנימא גדולה היא או קטנה אלא להכי אהני בדיקתן. דאי משתכחי וכו'. כלומר דאי אמרי הביאה עתה וישנן בהן אחר הפרק דאמרינן שומא נינהו ואינה גדולה עד שתביא אחרים וכו':

29 הא מאן קתני לה. דכדרבי שמעון לא מתוקמא דכיון דסבר תוך הפרק כלפני הפרק אי בדקי בתוך הפרק מאי גדולה היא שלא תמאן איכא והא אמרת אפילו הביאה שומא נינהו:

30 אי בעית אימא רבי יהודה ואתוך הפרק. דלדידיה כלאחר הפרק וקמ"ל דנאמנות להחמיר אבל לפני הפרק ליכא למימר גדולה היא שלא תמאן ולאחר הפרק אפי' להקל נאמנות משום דאיכא חזקה דרבא:

31 ואי בעית אימא רבי שמעון ולאחר הפרק. דקאמר רבי שמעון דוקא תוך הפרק נשים בודקות אותן כיון דלא סמיך עלייהו להחזיקה בגדולה לחליצה ולמיאון דאפילו משתכחי כלפני הפרק דמו וקטנה היא אבל לאחר הפרק דסימן נינהו לא מהימנינן לה אלא להחמיר דלית ליה חזקה דרבא:

32 בודקין למאונין. אף על גב דהגיעה לכלל שנותיה לא חשבינן לה גדולה שלא תמאן עד שנבדוק אותה אם הביאה שערות:

33 דהא רבא וכו'. אפילו הכי אית ליה חזקה הוא הדין נמי דאפשר דסבירא לן כר' שמעון דתוך הפרק כלפני הפרק ואית לן חזקה נמי אלא לענין איסורא דאורייתא כגון היכא שבעל לאחר זמן וכדכתבינן לעיל דעבדינן לחומרא ולא תמאן: