נימוקי יוסף על יבמות כ״ה

1 גרסי' בגמרא דף עו: מה"מ א"ר יוחנן דאמר קרא וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר בן מי זה הנער אי מפרץ אתי מלכא הוי א"ל דואג עד שאתה שאיל עליה אם הגון למלכות אם לאו שאיל עליה אם מותר לבא בקהל דאתי מרות המואביה א"ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דף עז. אקשי ליה דואג קשיאתא ושתיק בעי לאכרוזי עליה מיד ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי וכתיב יתרא הישמעאלי אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאלי ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ומי מהימן והא אמר ר' אבא א"ר הונא א"ר כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו שאני הכא דהא שמואל ובית דינו קיים. פירוש אם קודם מעשה שבא הוראה לידו אומרה ושנאה בבהמ"ד לתלמידיו בשם רבו שומעין לו בשעת הוראה ואם לאו אין שומעין לו שמחמת מעשה הבאה לידו אומרה:

2 דהא שמואל ובית דינו קיים. ומילתא דעבידא לאגלויי הוא ולא משקר בה. וכתבו בתוספות דהא דאמרינן אין שומעין לו דוקא מילתא דשייכא בדידיה כי הכא דיתרא הישמעאלי שנשא אביגיל בת נחש שהיא בת ישי כדאיתא בב"ב דף יז. ועל הא דפרש"י ז"ל דמשום דבית דינו קיים לא משקר הקשו ז"ל דחס ושלום לא חיישינן לת"ח שישקר אלא חיישינן שמתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אומר בדדמי כסבור שקבל כן מרבו וכי איתא לרבו קיים ודאי דייק שפיר ולא אמר אפי' בדדמי וכל ה"מ כדאמר בגמרא אבל כשאמר מסברא ומביא ראיה לדבריו שומעין לו וזה פשוט. הריטב"א ז"ל:

3 מתני' אמר ר' יהושע וכו' לא חולץ. דכתיב דברים כ״ה:ו׳ ולא ימחה שמו פרט לסריס ששמו מחוי:

4 ואין לי לפרש. איני יודע איזה סריס בן חליצה ואי זה פטור:

5 סריס אדם. שנסתרס לאחר שנולד:

6 סריס חמה. ממעי אמו:

7 חולץ. דוקא חולץ אבל לא מייבם דהא אסור לבא בקהל ומיהו אי הך יבמה היתה גיורת יבומי נמי מייבם דקהל גרים לא איקרי קהל ומדהתיר לחלוץ ש"מ האי תנא סבר דלר' עקיבא חייבי לאוין דשאר דווקא הוא דהוי ממזר חייבי לאוין גרידי לא הוי ולא יבא פצוע דכא חייבי לאוין גרידי נינהו ולפיכך חליץ אבל לאידך תנא דר' עקיבא דסבר בכל חייבי לאוין הוי ממזר א"כ הוי כחייבי כריתות ולאו בני חליצה ויבום נינהו:

8 גמ' היכי דמי סריס חמה אמר רב יצחק וכו'. לאו לשון שאלה הוא אלא מדבריו של רבי יצחק הוא שמפרש סריס חמה דמתני' שהוא בענין שלא היה לו שעת הכושר מעולם כיון שסריס אדם חולץ משום שהיה לו שעת הכושר דאם לא כן הא מפרשינן לקמן סימנין:

9 כל שלא ראה וכו'. שלקה ממעי אמו:

10 כיפה. בולט"א בלע"ז שאין קלוח השתן הולך למרחוק כשהוא מטיל כלפי מעלה ואין נעשה ככיפה זהו סימן מיוחד ומובהק למי שהוא סריס חמה ממעי אמו ואילו סריס חמה דעלמא הא לקמן נתפרשו בו סימנין הרבה:

11 סימני סריס וכו'. אין עושין בהן מעשה. להחזיקן בגדולים עד שיהיו בן עשרים שנה שלמות ולא הביאו שתי שערות דהשתא נדונים כסריסין וגדולים אבל קודם לכן נדונים כקטנים אף על פי שנולדו בהם סימני סריס ואיילונית וזהו הדרך השלישית כי שלשה דרכים הם לענין גדלות הדרך האחד שנים ושערות. מי"ב שנים ויום אחד לנקבה וי"ג שנים ויום אחד לזכר הדרך השני בשלא הביא שערות וגם לא נולדו לו בו סימני סריס בגדלותו אחר שהגיע לרוב שנותיו דהיינו לאחר ל"ו שנים הדרך הג' שלא הביאו שתי שערות ויש לו סימני סריס ואיילונית אין עושין בהם מעשה עד שיהא בן עשרים כדאמרינן הכא:

12 בן ח' אין עושין מעשה לדונו כגדול עד שיהא בן עשרים ואף על פי דהביא שערות שומא בעלמא נינהו וכעין סריס חשבינן ליה לענין זה ואף על גב דהוי בן קיימא ודוקא בבן ח' ודאי אבל כשהוא ספק בן ח' ספק בן ט' בחזקת בן ט' קאי והוי גדול בשנים ושערות שאם לא כן לרבי אבהו מה נעשה בקדושי דרוב בני אדם דלא חיישינן בהו לומר שמא קטנים נינהו וזהו דרך המפרשים ז"ל ולא פירש"י ז"ל כן ודעת רוב הפוסקים זכרונם לברכה דהלכתא כר' אבהו:

13 מפני הסכנה. סכנת שניהם הבן והאם שלא ירבה החלב בדדין ותאנס ותמות:

14 טעמא דלא גמרו. בניחותא וסיומא דמלתא הוא:

15 בר ז' הוא. ולשבעה נגמרה צורתו אלא שנשתהה וחיי ובגמרא דף פ: אמרינן דעבד עובדא הכי רבא תוספאה באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא שלא חזר הבעל וילדה אשתו לסוף שנתה ואכשרה רבא דקסבר משתהי הולד לאחר גמר צורתו לז' שנשתהה ג' חדשים ולא אמרי' לאחר שהלך בעלה נתעברה מאחר וזו כרבי דאמר דאשתהי וכן סבר רשב"ג דתנן ארשב"ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל וטעמא דאמרי' דאע"פ שלא כלו לו חדשי העבור לשבעה נגמרה צורתו ואשתהי עד שמיני ונקט באדם דאילו בבהמה קתני התם שהה שמונה ימים אינו נפל ושמואל פסק הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל בפרק רבי אליעזר שבת דף קלו. ואמרי' התם מכלל דפליגי רבנן עליה ונראה מל' רבן שמעון בן גמליאל דבשהייה גרידתא מכשיר בלא גמר סימנין ונראה נמי דמודה לרבי בגמר סימנין דעדיפא משהייה לחודה וכיון דקיימא לן כרבי שמעון בן גמליאל קי"ל נמי כרבי וזה נראה דעת הרמב"ן ז"ל ולפי זה אין לנו בן ח' אלא בשלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום אבל יש מפרשים דרבי שמעון בן גמליאל תרתי בעי ופליג אדרבי דסגי ליה בגמר סימנין וכבר איפסיקא הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל וה"מ דבעי תרתי בספק בן תשעה ספק בן ח' אבל בן ח' ודאי כגון שבעל ופירש סגי ליה בשהייה או בגמר סימנין כדאמרן הילכך כל דקים לן ביה שכלו לו חדשיו דכולי עלמא ולד מעליא הוא אף על פי שלא גמרו סימניו וכל שהוא ספק בן ט' ספק בן ח' אף על פי שגמרו סימניו לר' שמעון בן גמליאל ספק נפל הוא תוך שלשים יום והיה לנו לומר שלא נמול אותו בשבת מספקא אלא דמשמע דסמכינן על מה שאמרו בגמרא שאף הם היו נוהגים כן מדאמרינן שבת דף קלו: ממהל היכי מהלינן בשבתא ומהדרינן ממה נפשך כרב אדא בר אהבה אם חי הוא שפיר מהלינן ואם נפל הוא מחתך בשר בעלמא הוא וליכא אלא שבות דרבנן וכן המנהג פשוט בעולם וכן פסק הרמב"ם ז"ל ועיקר. הריטב"א ז"ל:

16 תנו רבנן אי זהו סריס. שערו לקוי. רך:

17 מחליק. חלק כבשר אשה דרך בשר איש להיות אשפר"י בלע"ז:

18 רתיחה. אישקומ"א בלע"ז:

19 כיפה. קלוח ארוך למרחוק:

20 מחמיצין. מסריחין כששוהין בכלי:

21 דוהה. כמו דוחה בכלי שאינו קשור כלובן ביצה אלא צלול כמים:

22 הבל. חמימות כעין עשן:

23 ומתקשה וכו'. תשמיש קשה לה:

24 שפולי מעים. כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמרינן פ' יוצא דופן דף מז::

25 עד שיהו כולן. ולא הוי סריס בסימן אחד:

26 אפי' באחד. הוי סריס:

27 ודווקא בשלא הביא שתי שערות אבל כשהביא שתי שערות אפי' בזקן לא הוי סריס עד שיהו לו כל הסימנין שאמרנו אבל בסימן א' לא הוי סריס וכן הלכה:

28 גרסי' בגמ' דף כא. תנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרות ואחרות באחרות כולן ידלקו דברי רבי מאיר שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש רבי יוחנן אומר את שדרכו לימנות שנינו ורשב"ל סבר כל שדרכו לימנות שנינו וכן שונה רבי יוחנן חתיכה בחתיכות עולה מאי חתיכה דתניא חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהור תעלה רבי יהודה אומר לא תעלה אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה בק' חתיכות של חולין טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טהור שנתערבה בק' פרוסות של חולין טהורות דברי הכל לא תעלה דף פב. מאי שנא דרישא ומ"ש דסיפא א"ר שישא בריה דרב אידי רישא בנטמא בטומאת משקין דרבנן וסיפא בטומאת שרץ דאורייתא רב אשי אמר סיפא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל והא דרב אשי בדותא היא למאן אי לכהן משרא שריא ליה אי לישראל לעולם אסור אלא הא דרב אשי בדותא היא. פירוש הא מתני' מייתי הכא על פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דפליגי עלה דתנינן הכא אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וכו' וארשב"ל מאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק רבי יוחנן אמר אף מאכילה בחזה ושוק וטעמא דר"ל משום דתרומה בזמן הזה דרבנן ולפיכך אנדרוגינוס מאכילה אף על פי דספק זכר הוא ורבי יוחנן סבר דזכר מעליא הוא ונשואיו נשואין גמורין ואמר ליה ר' יוחנן לר"ל מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן אפי' דדגן דהא מתני' תרומה סתמא קתני וסברת דקדושת הארץ בטלה א"ל ר"ל אין שאני שונה עגול בעגולין עולה כלומר דעגול תאנים של תרומה בטל בק' של חולין ואילו היה תרומת דגן בזמן הזה דאורייתא כיון שדבר שבמנין הוא העגול הזה גזרינן לומר דלא בטיל אטו תרומת דגן א"ל רבי יוחנן והלא אני שונה חתיכה בחתיכות עולה כלומר שעגול שאתה אומר לאו מטעמיך הוא דאפי' היה דאורייתא הוה בטיל משום דלא חשיב דבר שבמנין אלא את שדרכו לימנות כלומר שדרכו לעולם או ברוב הפעמים למכרן במנין אבל עגול או חתיכה פעמים הרבה נמכרים באומד ומשום הכי בטלים ואף על גב דמדאורייתא נינהו:

29 תלתן. פנגרי"ג בלע"ז ומין קטנית הוא:

30 ידלקו. הכלאים בשריפה דכתיב תקדש תוקד אש:

31 כולן ידלקו. ואפי' נתערבו באלף דסבר ר"מ דחבילי תלתן דבר שבמנין הוא ולא בטיל דלא מצינן למימר ימכרם לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהם לפי שהם דברים שנקחים מן העובד כוכבים וחיישינן בהו שמא יחזור העובד כוכבים וימכרם לישראל וא"ת יוליך הנאה לים המלח ואידך תשתרי כדאמרינן במסכת ע"ז דף מט: בפת שאפאה בעצי ערלה ועצי אשרה או בגד שצבעו בקליפי ערלה י"ל דהתם הוא שאין בו אלא שבחו של איסור אבל כשיש שם גופו של איסור והוא איסורא דאורייתא לית ליה תקנתא בהולכת הנאה לים המלח:

32 נתערבו באחרות. יש גורסין ואחרות באחרות וקשה דכל שהוא ספק ספקא ע"י תערובת מותר זבחים דף עד. ואינו אסור אלא באיסורי ע"ז בלבד ויש לקיים הגירסא כגון שנפלו שם רובן של ראשונים דכחד ספקא חשיב:

33 ר' יוחנן אמר וכו'. המפרשים האחרונים ז"ל כתבו דהא דפליגי אליבא דר"מ משום דסוגיין כוותיה בכולי תלמודא דדבר שבמנין לא בטיל ומיהו רבנן נמי מודו בבעלי חיים דלא בטילי או בחתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחין שאינה קטנה ולא גדולה ביותר דלא בטילי וכן הדין בכל איסורי ע"ז דלא בטילי מפני חומר איסורן:

34 תעלה. משמע מסוגיא זו דטעמא דאמרינן תעלה משום דלא הוי דבר שבמנין והקשו ז"ל תיפוק ליה משום חתיכה הראויה להתכבד בה דלא בטלה דהא מוקי לה רבי יוחנן בשמעתין בחתיכה שלימה וכי תימא דבנבלה דמותרת בהנאה הוא דאמרינן הכי שראויה להתכבד בפני אורחין עובדי כוכבים אבל של חטאת שאסורה בהנאה לא ליתא דבשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה איסורי הנאה נינהו ולא בטילי משום חתיכה הראויה להתכבד וי"ל דהתם הואמשום דאילו בטילי היתה ראויה להתכבד בפני עובדי כוכבים וישראלים דומיא דסיפא דהכא דחטאת טהורה שנתערבה בחולין טהורים דאמרינן לא תעלה אבל חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות חטאת אף לאחר בטולן אסורות לישראל ולעובדי כוכבים ולנשי כהנים דלא הותרו אלא לזכרי כהונה בלבד ולפיכך לא מקריא חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין ומיהו אי מוקמינן לה בחתיכה שאינה מבושלת לא הוה קשיא מידי דהא לאו ראויה להתכבד בפני האורחין אלא שהוא דוחק לאוקומי בהכי:

35 ר"י אומר וכו'. דקסבר ר"י בכל דוכתא מין במינו לא בטיל אבל ליתא לדר"י דרבנן פליגי עליה ואמרו מין במינו ברובא והכי קי"ל דבדאורייתא חד בתרי בטל ואע"פ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דקי"ל כרב דאמר בפרק התערובת דף עח. א"א שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו אלא דרבנן החמירו לפי מה שהוא אסור שיעורים אחרים ורוב הדברים בטלים בס' מדבריהם:

36 מ"ש רישא וכו'. דבשלמא אי מוקמינן רישא בשנימוחה דלא חשיבא וסיפא בשלא נימוחה אתיא שפיר אבל אי מוקמינן רישא בשלא נימוחה מאי שנא וכו' דאי דבר שבמנין היא בתרוייהו לא תעלה ואם אינה דבר שבמנין הכא והכא תעלה:

37 רישא בנטמא שנטמאת חתיכה על ידי משקין טמאין שנגעו בכלי ומדאורייתא אין משקה מטמא אוכל ואף על גב דאיכא למיגזר משום טומאה דאורייתא הואיל ואין דרכן לימנות תעלה וסיפא קדשים לזר איסורא דאורייתא הוא חומר איסורו וקדושתו עושה אותה מדברים שאת שדרכן לימנות ולא בטלה והלכתא כר' יוחנן שאת שדרכו לימנות שנינו ואפי' בדרבנן לא בטלה וכן פסק הרמב"ם ז"ל ויש חולקין עליו אבל רבותי הסכימו לדברי הריטב"א ז"ל:

38 דבר שיש לו מתירין. דמותרין לכהן:

39 בדותא היא. דהא דקי"ל דבר שיש לו מתירין לא בטיל כגון דמשתרי לאחר זמן למאן דאסור ליה השתא כגון ביצה שנולדה בי"ט:

40 משרא שריא ליה. אפי' השתא ומכאן הקשה הרשב"א ז"ל על מ"ש הריא"ף בפרק גיד הנשה בסי' תתכ"ג על ההיא דאמר פרק כיצד צולין דף עו: פת שאפאו בתנור עם צלי דאסר רב כהנא למיכל בכותח וקא פריש הרב ז"ל טעמא בהלכות משום דכיון דמצי למיכליה בהדי בשרא ה"ל כדבר שיש לו מתירין דאפי' באלף לא בטיל ולפום מאי דאמר הכא ליתא דלמיכליה בבשר לעולם שרי ולמיכליה בכותח לעולם אסור כדאמרינן הכא:

41 ואמרינן בגמרא כאן דף פב: וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעיא רבייה והא תניא מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ונתן סאה ונטל סאה כשר וא"ר יהודה בר שילא א"ר יוסי א"ר יוחנן עד רובו מאי לאו נשתייר רובו לא דלא לישקול רובו ואיבעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר. פירוש הך סברא אתמרא גבי ברייתא דתני שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו בתוך אלו ולא ידעינן תרומה לאיזו מהם נפלה מותרין החולין לזר שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואמר רשב"ל והוא שרבו חולין שבקופה מן התרומה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא רבו חולין מן התרומה אלא שהסאה של תרומה כמו החולין שבקופה שוה בשוה סמכינן אשאני אומר ומותרין החולין לזר ומדבעי ר"ל רבייה ושאני אומר ורבי יוחנן לא חזינן דסגי ליה ברבייה לחודיה לשנויא קמא וסגי ליה בשאני אומר לחודיה אלמא שאני אומר עדיף מרבייה וכן כתבו ז"ל דשאני אומר עדיף מרבייה ואם כן תאמר קשיא לרבי יוחנן מהא דתנן במסכת תרומות פ"ד ב' קופות שתי מגורות שנפלה סאה של תרומה בתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו מהן נפלה מעלות זו את זו ע"כ מיירי בתרומה בזמן הזה דרבנן ולפיכך הקילו בה לחשבן כאילו היא קופה אחת אף על גב דליכא שאני אומר שהרי שתי הקופות חולין נינהו ויש לומר דהתם טעמא אחרינא איכא דעדיף משאני אומר דמיירי בשתי קופות של אדם אחד שעומדות להתפנות ולהתערב זו לתוך זו ולפיכך עשאום כאילו הם מעורבות כבר וכן פירש רבינו שמשון ז"ל וכדתניא בתוספתא דהתם פרק סאה תרומה שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעלייה אחת ונפלה סאה תרומה ואין ידוע לאיזו מהן נפלה יעלו ר"י אומר לא יעלו ר"ש אומר אפי' הם בשתי עיירות מעלות זו את זו ופירשו בירושלמי מה בין קופות למגורות קופות דרכן מתפנות מגורות אין דרכן מתפנות וקתני סיפא דתוספתא בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלו וקשיא לן למה לי שיהא באחת מהן מאה בלאו הכי מעלות זו את זו אלא ודאי דרישא מיירי כשהם של אדם א' שעשוין להפנות וסיפא שהם של שני בני אדם שאינם עשויים להפנות ואינם מעלות זו את זו ולהכי בעינן שיהא באחד מהם ק' דאיכא למימר שאני אומר ולר' יוחנן אה"נ דלא בעינן שיהא בשניה רבייה כלל אלא איידי דנקט יש בזו מאה נקט נמי אין בזו מאה והא דלא בעי ר' יוחנן רבייה כלל היינו משום דאיכא טעמא דשאני אומר אבל בלאו שאני אומר אה"נ דלא שריא ליה בלא רבייה דהא בכולהו אסורי דרבנן חזינן שהחמירו כעין של תורה כשומנו של גיד הנשה דבעינן ששים וסתם יינם במשהו כיין נסך ותרומת תאנים במאה ולא הקלו בענין זה אלא בתרומת חוצה לארץ או בחלת חוצה לארץ שבטלה ברוב ומכל מקום צריכה רוב מיהת כדאיתא בירושלמי דסוף חלה הורה רבי אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב ולפי זה הא דמקשה תלמודא לר' יוחנן מהא דמקוה ופריק שאני התם בתרומה שאני אומר ופרש"י דהוה ס"ד דר' יוחנן בלאו שאני אומר נמי לא בעי רבייה א"א אלא הכי פירושו דקא ס"ד דגבי הא דמקוה איכא למתלי לקולא ולומר שאני אומר סאה שנתן היא סאה שנטל כי משום סאה שנתן היא של משקה ופירש כדפירש רש"י ז"ל ובזו לא נתערבו במי מקוה וכשנטלה תולין לומר היא היא שנטל מרובה ופרקינן שאני התם דאיכא למימר שאני אומר לגמרי דנפלה תרומה לתוך תרומה אבל גבי מקוה אין שאני אומר שלו ברור כל כך כיון שהמשקה מעורב אף על פי שלא פירש רש"י ז"ל כן: