נימוקי יוסף על יבמות ו׳

1 הנטען מאשת איש. אמרינן בגמרא כגון שיש עדי ביאה ממש ולפיכך מוציאין ב"ד אותה מתחת ידו דהא אסורה ליה מדאורייתא כדדרשינן בסוטה דף כח. מונטמאה ונטמאה שני פעמים אחת לבעל ואחת לבועל דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אבל בלא עדי ביאה לא מפקינן לה משום קלא דלא פסיק ולא משום דבר מכוער:

2 גמ' במה דברים אמורים. דאם כנס הנטען יוציא:

3 בשאין לה בנים. מבעלה הראשון אבל יש לה בנים מן הראשון לא תצא דכי מפקינן לה קא מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים כך פרש"י ז"ל אבל רבינו אלפס ז"ל פירש בשאין לה בנים מן הנטען אלמא דחיישינן ללעז הבנים שיש לה עתה מן הנטען ואם באו עידי טומאה אפי' וכו'. מלשון הברייתא הוא ולפיכך הקשו ז"ל פשיטא דאיסורא דאורייתא לא שרינן משום חשש לעז בנים ותרצו דאע"ג דעדים אלו אינם יודעים אם היה באונם או ברצון אשמעינן דתצא ולא אמרינן אולי אנוסה היתה וספיקא לקולא משום בנים דאוקי אתתא בחזקת כשרה קמ"ל דאדרבה סתם מזנה בחזקת רצון היא והכי מוכח בהדיא פרק קמא דכתובות דף ט. גבי הא דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמרינן משום דפתח פתוח כעדים דמי וכל היכא דאיכא עדי בעילה קרי להו עדי טומאה משום דהכי הוי דין ביאתו מסתמא. והשתא הדרינן לקושיין דמשמע מהברייתא דמתני' דאם כנס יוציא לא מיירי בעדי טומאה וקשיא לרב דאוקמא דוקא בעדי טומאה אבל אי ליכא עדי טומאה אלא שהוציאה הבעל משום שלבו נוקפו וכנסה הנטען אין מוציאין אותה מידו:

4 הא מני. רב תירץ דהך ברייתא ר' תנא לה דסבר דמשום עדי דבר מכוער תצא:

5 רוכל. מוכר לנשים בשמים להתקשט בהן:

6 יוצא מן הבית ומצא זה את אשתו שהיתה חוגרת עצמה בסינר:

7 מכוער הדבר. שלא התירתו מעליה אלא לזנות:

8 סינר. כעין מכנסים שהיו חוגרות הנשים לצניעות:

9 רוק למעלה מן הכילה. ארוכל יוצא קאי ומצא בעל רוק בגג הכילה שעל מטתו מכוער הדבר שאין דרך לרוק למעלה אלא השוכב ופניו למעלה הלכך זנתה זו ורקקה בשעת תשמיש:

10 מנעלין הפוכין. הופכין פיהן למטה כדי שלא יכירם הרואה ופירש בגמרא דלא הוו שם המנעלים השתא אלא שהיה ניכר מקום הפיכתן בעפר של תחת המטה:

11 והלכתא כוותיה דרב. דלא מפקינן מנטען אלא בדאיכא עדי טומאה ממש כדמשמע לישנא דמתניתין דתני הוציאוה דמשמע ב"ד וב"ד כי מפקי בעדי דבר ברור מפקי ולא קתני הוציאה דהוה משמע בעל דאילו בעל מצי לאפוקה משום קלא כדאיתא בסמוך:

12 והלכתא כוותיה דרבי. דמפיק לה בעדי דבר מכוער:

13 קשיא הלכתא אהלכתא ל"ק בקלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער דאיכא תרתי לגריעותא מפקינן מנטען כרבי ודוקא כשאין לה בנים כדקתני בברייתא דאוקימנא כוותיה אבל כי ליכא תרתי אלא חדא ואפי' עדי דבר מכוער כיון דפסיק קלא עבדינן כרב דלא לאפוקה אפי' מנטען כשכנסה דאילו מבעל אפי' בתרתי לגריעותא לא מפקי' מיניה דלא מפקי ב"ד מן הבעל בעל כרחו כשאין לבו נוקפו אלא בעדי ביאה כשמואל דאמר שמואל במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ובכלאים עד שיראו שיכניס כמכחול בשפופרת אלא דבמנאפים לא בעינן עד שיראו שהכניס:

14 אמר המחבר מצאתי כתוב במנאפים שוכבים זה על גב זה ואפילו שלא כדרכה ואפילו הערה בה חייב מיתה ונאסרה על בעלה ע"כ. דלענין קלא עדיף בעל דהוה ליה קלא דלבתר נשואין ואילו נטען הוה ליה קלא דמקמי נשואין ואיכא למיחש ליה כדאיתא שלהי מסכת גטין והתם נמי מוכח דב"ד לא מפקי מבעל אלא בדבר ברור ממש בעדות כרבי יוחנן בן נורי דאמר גיטין דף פט. נאמר כאן ערות דבר ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר ועוד דהא אשתו זנתה בעד אחד קיי"ל דשרי לה עליה אא"כ מהימן ליה ולבו נוקפו כדאיתא בקדושין דף סז. ולא עדיפי עדי דבר מכוער מעד אחד בזנות ממש שנאמן באיסורין דעלמא ועוד דלא אסרינן אשה לבעלה אלא על ידי קנוי וסתירה אף קנא לה בפני עדים ונסתרה בפני עדים ושהתה כדי ביאה היכא שמחל על קנויו קודם סתירה ואין לך דבר מכוער גדול מזה וכן דעת רי"ף והגאונים והרמב"ם ור"ת ז"ל והכא בהכי פליגי רב ורבי דרב סבר דאפי' מנטען אין מוציאין אלא בעדי טומאה ורבי סבר דמחמרינן בנטען אף על פי שכנס ואפי' בעידי דבר מכוער גרידא מדחזינן דהחמיר בבעל דאמר תצא ומיהו אפי' רבי כי אמר תצא מן הבעל לאו בעל כרחו קאמר דב"ד לא מפקי אלא בדבר ברור כדאמרן אלא לומר שאם רצה להוציאה הבעל מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בעל כרחה שלא בכתובה וכעוברת על דת משה ויהודית שהיא יוצאה בלא כתובה אם רצה הבעל להוציאה וכתב הריטב"א ז"ל ולא עוד אלא דההיא צריכה התראה להפסידה כתובתה וזו שיש בה דבר מכוער הוה התראה והכין אמרו בירושלמי פרק ז דכתובות סוף הלכה ו עלה דהא דרוכל וכולן אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת רב אדא בר אהבה בשם רבי מעשה בא לפניו ומה בכך בעיא קומין אפילו רואין אותו נותן פיו על פיה אתא עובדא קומי ר' יוסי ואמר תפוק בלא פדן פירוש בלא כתובה לומר שאם רצה הבעל להוציאה בלא כתובה רשאי וכל הנהו עובדי דשלהי נדרים דף צא: כעובדא דתחלי ועובדא דגברא דעאלי לביתא וכי אתא מרי ביתא ערק דאמרינן התם דאסירא ליה כולהו בשרצה לגרש ובבא לצאת ידי שמים אבל כשטוען ואומר שאשתו מותרת לו ומכחיש הדבר אין אוסרין אותה עליו אלא בעידי טומאה ממש כדאמרן וכן העלו בתוס' והרמב"ם ז"ל והרא"ה ז"ל והריטב"א ז"ל:

15 קלא דלא פסיק. שלא אמרו בינתים שהקול היה שקר:

16 וקלא דלא פסיק עד כמה. צריך לימשך הקול:

17 דומיא מתא חשודי העיר. דומי דלא ידעי ודאי אלא אמרי בדדמי:

18 קלא דפסיק. שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז וכתב הריטב"א ז"ל נראין הדברים דכי פסיק ביני ביני אם שתק קול ההפסק וחזר הקול הראשון ונמשך יומא ופלגא לא פסיק חשיב לאוסרה עליו וכל היכא דאיכא בעיר אויבים בין לנטען בין לנטענת אפילו נמשך הקול יומא ופלגא ויותר בלא שום הפסק לאו קלא הוא ושריא ואפשר דאפי' לכתחלה לא חיישינן לה לאסרה על הנטען עד כאן ואם הוציא אותה בעלה בדבר מכוער והלכה ונשאת לאחר ואפסקיה ההוא אחר לקלא ולבתר הכי גרשה לא תנשא לההוא נטען לכתחילה ואם נשאת וכנסה לא תצא ל' רבינו אלפס ז"ל:

19 שלח ליה רבה כו' משום שם רע. שיצא עליה:

20 לא יחזיר. כדמפרש טעמא פרק השולח דף מו. שמא תנשא לאחר ויצא קול על הלעז הראשון ששקר היה ויתחרט המגרש ויאמר אילו הייתי יודע שכן היה אפי' היו נותנין לי ק' ה' מנה לא הייתי מגרשה ונמצא מבטל גטו למפרע ועוקרו ובניה מן השני ממזרים וכן הטעם למגרש משום נדר דשמא תלך זו אצל חכם לאחר שנשאת לאחר ויתיר לה נדרה ויאמר המגרש אילו הייתי יודע כן וכו' לפיכך אומרים לו מתחלה הוי יודע שהמוציא אשתו משום נדר שנדרה לא יחזיר ואם היא חביבה עליך בא ובקש היתר לנדרה ואם מגרש לה מהשתא ודאי שנואה עליו ותו לא מצי עקר גטה בדברי שקר:

21 חזר וכנס החזירה מהו שנכוף אותו שיוציא ואסיקנא דלא דמי בעל לנטען דטעמא דאסור נטען הוא משום דכשכנסה אז מחזיק הקול שיאמרו אמת היה הדבר אבל בבעל ליתיה לההוא טעמא דאדרבה כשהחזיר אכחשיה לקלא קמא דאמרינן קים ליה במלתא דליתא שאין אדם רוקק בכוס ואח"כ שיתהו וכן הלכתא דבעל שהחזיר לא יוציא אחר שכנס כל היכא דליכא עדי טומאה ופירשו בירושלמי דפרק זה הלכה י"א לגירסת הרמב"ן ע"ש דכל היכא דאמרינן כנס לא יוציא היינו בשכנס ממש אבל לא בשקדש בלבד ומינה דכי אמרינן כנס יוציא היינו אף על פי שהכניס לחופה והיכא דהחזירה בעל וחזר וגרשה אמרו בירושלמי שמותר להחזירה שאם לא כן אתה מוציא לעז על בניה פירוש שיוציא לעז על בניה שהיו לה אחר שהחזירה ושמעינן מיניה דכי ליכא בנים לא יחזיר וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל:

22 מתני' המביא גט ממדינת הים. צריך לומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם לשמה וטעמא מפרש בגיטין דף ב: מפני שאין בני מדינת הים בקיאין לשמה הלכך צריך שיעיד השליח שהסופר היה בקי בהלכות גיטין:

23 לא ישא את אשתו. הואיל ועל דבורו סמכינן יש לחשדו אם ישאנה שמא עיניו נתן בה והעיד שקר וכן מת וכו' לא ישא הואיל ועל עדותו היא נשאת איכא לזות שפתים שמא עיניו נתן בה אבל לאחר תנשא דאשה נשאת בעד אחד משום תקנת עגונות כדאיתא במכילתין:

24 לא תנשא וכו'. אפילו לאחר לפי שאין ראוי להעיד שהוא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד:

25 הרגנוהו. כלומר שהיה עם הורגיו ולא סייע בהדייהו כלל כדאיתא בגמרא:

26 תנשא אשתו. לאחר:

27 גמ' דעליה קא סמכינן דאי לאו משום עדותו שאמר בפני נכתב ובפ"נ כתב הגט לא מעלה ולא מוריד הלכך לא ישא את אשתו וא"ת ומ"ש מאותן נשים שאין נאמנות לומר מת בעלה ואפ"ה נאמנות להביא את גיטה ממדינת הים אע"ג דעלייהו קא סמכינן משום דאיכא כתבא י"ל דהתם כיון דמשום איבה בלחוד הוא דחיישינן לא מעיילא נפשה לשקורי כיון דאפשר דאתא בעלה ומכחיש לה חיישא ומרתתא אבל הכא דחיישינן שמא יצרו תקפו משקר ודאי כיון דעליה סמכינן אבל מא"י לא צריך לומר בפני נכתב וכו' ומיהו אי אמר בפני נכתב ובפני נחתם כבמדינת הים מהני דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה וכדאמרינן התם דף ו: בדוכתא לא צריכת ואי עבדת אהנית:

28 ולא אמרינן רשע הוא כיון שאמר הרגתיו ואפילו לרבא דאמר סנהדרין דף כז. רשע דחמס בעינן בהא מודה דהא קרייה רחמנא לרוצח רשע כדכתיב במדבר לה אשר הוא רשע ואם כן הא קרינן ביה אל תשת ידך עם רשע:

29 אדם קרוב וכו'. רבא אמר דאפי' סנהדרין דף ט: אמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו לרובע דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא על חבירו ואינו נאמן אצל עצמו ממה שאמר לרצוני לפי שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה הלכך אינו רשע בעדות עצמו:

30 ואין אדם משים. אין עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי"ל הודאת פיו כמאה עדים ה"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא ופלגינן דבורא ומהימן במה שאומר פלוני רבעו אבל אינו נאמן במה שאומר לרצונו וא"ת ומאי שנא מהא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה דף יח: דעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים והשטר כשר לפי שאין אדם משים עצמו רשע הוה לן למימר נפלוג דבורייהו ונימא שהם נאמנים במה שאומרים אנוסים היינו ואינם נאמנים במה שאומרים מחמת ממון ונימא דאנוסים היו מחמת נפשות וי"ל דשאני הכא דכשאומר הרגתי וכן כשאומר פלוני רבעו לרצונו שתי עדיות שאפשר לזה בלא זה וכיון שכן פלגינן דבוריה ואע"פ שהעיד הכל בעדות אחת מהמנינן ליה שמת אותו פלוני אבל אין מאמינין אותו שהרגו הוא וכן אתה אומר כשאומר פלוני רבעו לרצונו אבל כשאומרים אנוסים היינו מחמת ממון הכל עדות אחד דמחמת ממון פירוש הוא דאנוסים היינו דאילו אנוסים היינו פירוש בעי אי מחמת ממון או מחמת נפשות וכיון שכן לא פלגינן עדות אחד לב' להיות גורעין ומוסיפין ודורשין ואם תאמר והא קיימא לן מכות דף ה: עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה י"ל דהכא מה שהעיד על עצמו שנרבע לרצונו או שהרג אינו עדות אלא הודאה ולא נתבטל כלום למה שנקרא עדות דהיינו מה שהעיד על חבירו וכדאמר התם דף ו. גבי נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה גם כן רובע יציל נרבע יציל ופרקינן במקיימי דבר הכתוב מדבר כלומר בעדים והני אינם עדים ואם תאמר וכי נרבע ממש לרצונו בעדים למה פסול לעדות אליבא דרבא דהא אמר רבא התם סנהדרין דף כז. דאינו נפסל אלא בדבר של חמס שהוא רע לשמים ורע לבריות יש לומר דכל עבירה שנעשה מפני הנאת גופו הרי הוא כרשע דחמס כדאמרינן שם דמודה רבא במומר אוכל נבילות לתאבון שהוא פסול דכפין ואכיל כפין ואסהיד הכא נמי לא שנא דאסהיד מפני תאותו ואם תאמר דהא אמרינן התם בסנהדרין דף כו: דחשוד על העריות כשר לעדות ומשמע התם דרבא סבר לה הכי כרב נחמן יש לומר דהתם חשוד בעלמא ששמועתו רעה להתייחד עם העריות ועריות דבר מכוער והא דאמרי' התם עני מרי ארבעין אכתפיה וכשר היינו מפני שמלקין על לא טובה השמועה כדאיתא במסכת קדושין דף פא. אבל בא על הערוה ממש לדברי הכל פסול לעדות כיון דעביד לתיאבון וכדאמרן התם ודיקא נמי דקתני התם החשוד על העריות ולא קאמר הבא על הערוה כל זה משיטת רבינו יצחק הידוע בעל התוס' והסכימו המפרשים ז"ל כן: